יללת הזאב- פרק 4.

תאמינו לי, זה לא כיף שמסתכלים עלייך כמו משוגעת, נבהלת מזאב קטן שבקושי מזיק.
אבל באמת, הרגשתי שהיה לו משהו נגדי.
אבל לא היה לי מושג מה. הרגשתי שהוא שונא אותי כאילו הכרתי אותו פעם. פעם ראשונה שראיתי אותו והוא הראה לי שנאה יוקדת. איך באתי ללטף אותו בכלל?
אני ומיקה לא הפסקנו לרוץ. מיקה רצה את הריצה הכי מהירה שלה והחזיקה בי ממש חזק, עד שידיי נעשו אדומות. כל התלמידים צחקו, גיחכו והסתכלו עלינו כאילו אנחנו פסיכיות. הכי נורא זה שכולם באו ללטף את היצור הזה והוא לא התנגד.
"אולי…" התנשפתי,"תפסיקי…לרוץ?" ניסיתי לעצור ולנשום עמוק.
"אוי הגזמתי, הא?" היא אמרה וראתה שאנחנו במרחק ארוך מהשכבה. היה קשה לראות אותם כבר באופק. "אני חושבת שהוא כבר לא פה." היא חייכה בהצלחה.
"ברור שהוא לא יהיה-" דיבורי נעצרו כשהגור עמד מולי. "לא שוב.." התייאשתי.
מיקה הסתובבה. היא פלטה צווחה ואז השתיקה את עצמה.
"אוי, הוא לא כל כך נורא." היא אמרה וליטפה אותו בשמחה. היה ניראה שהוא ממש אהב אותה. הוא קפץ כשליטפה אותו והוא כמעט ליקק לה את הרגל, אבל היא התרחקה ממנו בגועליות. אולי היא אוהבת אקסטרים, אבל היא סופר נקייה. הזאב החליט שלא להרוג אותי הפעם, בגלל שמיקה עמדה לידי. הוא רק זרק לי מבט כועס והלך.
"למה הוא שונא אותי כל כך? הוא רוצה להרוג אותי." שאלתי את עצמי ואת מיקה. לא הייתה לה תשובה.
"אולי יש לך ריח לא טוב." היא אמרה והתחילה לרחרח אותי, אבל נרתעתי ממנה.
"תפסיקי!"הערתי לה. "יופי, איך עכשיו נחזור? יסתכלו עלינו כמו פסיכיות."נאנחתי וישבתי על הסלע הקרוב.
"אפשר שוב לרוץ את הריצה המהירה הזאת." הציעה מיקה.
"לא!" שיללתי במידי את העצה הזאת. "ננסה ללכת. אבל לא לרוץ. אני מרגישה ששרפתי את כל הקלוריות של הכריך." אמרתי והבטתי בבטן שקרקרה מרעב.
"ננסה ללכת. קדימה." היא אמרה ומשכה אותי מהסלע.
"טוב.." אמרתי בייאוש והתחלתי ללכת בעקבות השכבה.
למזלנו השכבה לא נעצרה. היא המשיכה ללכת בכיווננו וככה היה פחות ללכת. הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת. ממש לא היה לי כוח ללכת. בניגוד למיקה, שדילגה בקלות.
סוף סוף הגענו לתלמידים. הם צחקו עלינו והלחשושים נשמעו באוויר. המדריך רק הביט בנו בכעס.
"איך ברחתם ככה מהקבוצה?"
"תבין, המדריך," אמרה מיקה בשלווה."הזאב נגס באצבע של שחר. הוא הפחיד אותה וזה היה רק מפניקה נורמלית לחלוטין. איך אתה היית מגיב שזאב כזה תמים פתאום מוצץ את הדם של האמה שלך ומתחיל להביט בך בשנאה?"מיקה ממש ניסתה שהמדריך ירחם עליי. "ידוע ששחר מאוהבת בחיות. אפילו היא חשבה להיות טבעונית או צמחונית. וכשזאב ככה כועס עלייה, זה בגידה בה."
אני לא סובלת חיות. הם חיות באופן מזעזע עם מלא פשפשים על הפרווה. ליטפתי את הזאב רק בגלל שהיה יפה וחמוד.
"אני מבין.." אמר לבסוף המדריך. "אבל, זה לא אומר שהיא לא תיענש. אני אחשוב על עונש בשבילה." הוא אמר וזרק לי מבט אחרון כועס. לאחר מכן הוא הסתובב אל התלמידים המגחכים והמשכנו בדרך.
"המדריך, אולי אני יכולה לאכול איזה כריך מהתיק? אני ממש רעבה."
"היה לך זמן לאכול בהפסקת האוכל, יקירתי." הוא אמר והמשיך ללכת. נאנחתי והלכתי באטיות אחריו.
"לא סובלת את הטיול הזה." פלטתי כשהלכתי לצד מיקה.
"בטח מקלחת תוריד ממך את כל הריח הזה. כשאת חוזרת מהטיול ישר לכי למקלחות. בטח החיות שונאות את הריח שלך." היא הציעה לי.
"אני אריח יותר טוב מהם גם כשלא אתקלח שבוע!" אמרתי והרחתי את בית השחי שלי ליתר ביטחון. "אני אפילו שמתי דאודורנט לפני הטיול." אמרתי והוצאתי את הדאודורנט מהתיק והריאתי אותו למיקה. "הנה, אני אפילו ארסס על הגוף שלי." אמרתי והתחלתי לרסס את הגוף. המדריך ישירות הסתובב אליי בכעס.
"לא משתמשים בדאודורנט בטבע!" הוא העיר בקול רם, כמעט בצעקה. "את גורמת לטבע להיראות מזויף!"
גלגלתי עיניים בחוסר חשיבות. התלמידים התחילו להחמיץ פנים.
"מה זה ריח הבנות הזה?" הבנים אמרו והתחילו לאטום את אפיהם בחולצה שלבשו.
"אני נאלץ להחרים לך אותו." המדריך אמר ושמט מידיי את הדאודורנט הכי יקר שלי.
"מתי תחזיר לי אותו?" שאלתי בעצב.
"אחרי שייגמר המסלול." הוא אמר והכניס את הדאודורנט לתיקו.
"הבנתי!" אמרה מיקה לפתע.
"מה הבנת?" שאלתי.
"הדאודורנט! הוא זה שגורם לחיות לשנוא אותך!"
"היי… זה נשמע הגיוני!" הסכמתי אייתה. היא חייכה בניצחון. "עכשיו הדאודורנט יגרום לתיק של המדריך שהחיות ישנאו את התיק וביחד את המדריך." היא צחקה בערמומיות.
"מגיע לו. לקח את הדאודורנט הכי חשוב לי. אני הולכת להסריח כל המסלול." אמרתי והתחלתי להריח את הגוף שלי בבדיקה.
"נו באמת, זה לא כזה נורא." אמרה מיקה וכך השיחה הסתיימה.
אחרי שעה וחצי מייאשת של מסלול, חזרנו למחנות והקמנו את האוהלים.
"היי.. אני חושבת על תעלול מצחיק." לחשתי למיקה.
"מה?" היא שאלה, בקול רם. השתקתי אותה.
"שש… שלא ישמעו." הזהרתי. "נכון המדריך החזיר לי את הדאודורנט?" מיקה הנהנה בחיובי. הוצאתי את הדאודורנט מהתיק. "עכשיו אני ארסס עליו. הזאב ישנא אותו והמדריך כבר יפסיק לחשוב על הטבע וכל זה.."
"אני לא יודעת." אמרה מיקה.
"למה? מה הבעיה?"
"זה לא קצת.. מרושע?" היא אמרה והשפילה את מבטה.
"נו זאת רק מתיחה! וחוץ מזה, זה בדיקה לזה שהדאודורנט באמת גרם לזאב לשנוא אותי." התחננתי.
"נו טוב." אמרה לבסוף מיקה.
"יש!" חייכתי. "עכשיו תסיחי את דעותיו של המדריך,בזמן שארסס על גבו." אמרתי ודחפתי את מיקה לעבר המדריך.
"שלום המדריך!" אמרה מיקה בשמחה.
"שלום מיקה." הוא אמר ולגם שוב מהקפה האהוב עליו, רק מכוס אחרת של קלקר.
"אני רוצה לדבר אייתך על הטבע ועוד המון דברים! אתה ניראה בן אדם של חיים טובים. אני רוצה ללמוד." היא הביטה בי, כשהתגנבתי מאחורי גבו של המדריך.
"אני שמח לדעת שאני מודל לחיקוי!" הוא חייך בגאווה. "מה את כבר רוצה לדעת?"
"יש לך רעיון למה הזאב כל כך שנא את שחר?" שאלה מיקה. השאלה הזאת הייתה ממש לא מוצאת חן בעיני. הייתי מילימטר מלרסס עליו.
"אני חושב שזה פשוט הגישה שלה."הוא אמר. הייתי שנייה מלרסס, אבל הדבר שאמר עצר אותי ורציתי להקשיב. מיקה ניסתה לסמן לי שכבר ארסס, אבל רק עצרתי והאזנתי למה שהמדריך אמר. "היא שונאת חיות וכנראה החיות גם שונאות אותה."
"מה זאת אומרת?" שאלה מיקה. היא הראתה לי מלא רמזים לרסס, שאין לה סבלנות ושהיא משתעממת פה. רמזתי לה שתחכה דקה.
"העיניים שלה. משהו מרמז אצלה משהו, שהחיות לא אוהבות."
"העיניים שלה? מאיפה אתה מרגיש את זה?" פתאום מיקה הפסיקה כבר לרמז לי והאזינה גם לדברו של המדריך.
"אני מכיר את הטבע ואני מכיר עיניים רעות."
"עיניים רעות?" בהתה בו מיקה.
"כן. עיניים רעות." כבר התעצבנתי עליו כל כך שריססתי עליו. הוא הסתובב בזעם אליי. החבאתי את התרסיס בכיס האחורי. חייכתי חיוך תמים.
"מה קרה המורה?" שאלתי בתמימות.
"את ריססת עליי משהו, נכון?" הוא שאל והשתעל בלי הפסקה.
"לא ריססתי כלום. סך הכול שמתי עליי קצת דאודורנט. מה זה הפריע?"
"אני.." ההשתעלות הקשתה לו לדבר. "אני חייב ללכת." הוא אמר ורץ לחשכה. איפה שיש את הכי הרבה עצים.
"עיניים רעות.. מה?"