סעיך נוסף פרק 12

אם אני יתחיל במחשבות שעברו לי בלילה זה לעולם לא הגמר.
הראש שלי היה מלא מחשבות ולהירדם לא הצלחתי, לא ידעתי מאיפה הן צצות.
דיאנה אמרה לי לדמיין אותך במקום שטוב לך אז דמיינתי ודמיינתי, ודמיינתי. כול פעם מקום אחר, זמן אחר, תוצאה אחרת. אחרי שניסיתי לשכנע את עצמי בניסיון עלוב שהכול בסדר איתך העברתי מחשבה.
על איך למצוא אותך. איך להבין דברים.
ניסיתי למצוא רמזים למקומות שלקחת אותי איתך.
אני חושבת שזאת גם התחלה, לא הגיע לי רעיון יותר טוב. יהיה נחמד אם ייצא לי לדבר אם קאין שוב.
אני חושבת שאני יתחיל באגם. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה מת.
לא היה שם כלום, בקושי אוויר אפילו.
הפעם הראשונה שהייתי שם הייתה עם קיארה, הפעם השנייה הייתה איתך.
זה קרה באותו שנה, הייתי בת 14, לקחת אותי לפיקניק- שנינו הרגשנו מטופשים עם זה, במיוחד אני.
לא לקחנו אוכל, זה הפך להיות טיול, זה כול.
נכנסנו ליער מהצד השני, הלכתי אחריך בשקט והחזקת לי את היד.
האגם היה שונה מהפעם הראשונה, פחות מאיים.
המים היו צלולים, כחולים ממש. הכול היה ממש חיי.
הצלחתי לראות כמה שנאים, ציפורים שלא הפסקתי לשמוע.
"איך האגם הזה הגיע לאמצע היער?" שאלתי בשקט אחרי שהתקדמתי כמה צעדים.
הסתובבתי אליך כי שתקת עמדת במקום ופשוט הסתכלת עלי. "העורבים יצרו אותו" אמרת בסוף בשקט ובמהירות.
"יצרו?" שאלתי מבולבלת.
"זה מקום מחייה שלנו, של…המשפחה שלי, את יכולה לקרוא לזה, או להקה." אמרת ומשכת בכתפיים. "לא היה לנו מקור מים קרוב אלינו, אז יצrנו אחד."
"איך יוצרים אגם?"
"עושים קרחת יער קטנה, בור גדול וממלאים במים"
"ועשיתם את זה עם הידיים?" שלאתי בחצי חיוך.
"לא" אמרת וצחקקת. "בעזרת…סוג של כישוף קטן" אמר וחייכת. התקרבת אלי עכשיו וחיבקת אותי בעדינות.
"טוב, אז עכשיו מה?" שאלתי אחרי שתיקה קצרה.
"האמ" הרהרת לרגע. "ראית פעם את היער מלמעלה?"
"בערך, כשלא עצמתי עיניים" אמרתי בחצי חיוך.
"לא, אני מתכוון, על עץ" אמרת והסתכלת מאחורי על עץ גבוה.
הסתכלתי על העץ בהיסוס. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב" מלמלתי בשקט.
"זה מה שהופך את זה למעניין" אמרת בחיוך ומשכת אותי אחריך.
"הכול חייב להיות מעניין? " שאלתי נגררת אחריך.
גיחת. "תעלי על הגב שלי" אמרת והסתכלת עלי
היססתי לרגע תפסתי בכתפיים שלך והרמת אותי. "את מפחדת?"
"כשאני איתך? אף פעם" אמרתי בחיוך.
אחרי משניה היינו על העץ התחלת לעלות בגמישות הרגשתי את התנועות שלך והגוף שלי מתנדד יחד איתך עצרת  ש היינו כמעט על הקצה הושבת אותי בעדינות על ענף עבה ונשענתי על העץ. הייתי מהופנטת מהמראה.
לראות את כול היער ככה מלמעלה, ובאופק רחוק בתים, עיר אחרת.
אני חושבת שעברו דקות עד שהפניתי אליך מבט, ופשוט נשענת על העץ בעמידה והסתכלת עלי.
"זה בטח, כיף…להגיע למקומות כאלה מתי שאתה רוצה" מלמלתי בשקט.
"זה מרגיע" אמרת בשקט והפנת מבט לנוף. השפלתי מבט למטה ועברה צמרמורת חזקה שהרעידה את כול הענף שראיתי את הגבוה שלנו.
הסתכלת עלי בדאגה והחזקת אותי חזק. "את בסדר?"
"אה…תגדיר בסדר" אמרתי בקול רועד.
גיחת. "חשבתי שאת לא מפחדת שאת איתי" אמרת בקול שקט.
"אה..תגדיר מפחדת" אמרתי ולא הזזתי את המבט מלמטה.
הרמת לי את המבט והסתכלתי עליך. "אני לא אתן שיקרה לך משהו" אמרת בחיוך רגוע.
בעלתי רוק. "אני בסדר" אמרתי יותר בביטחון.
הפניתי עכשיו מבט לנוף.התרכזתי בנקודה שתפסה אותי נראה כמו עמוד גבוה באמצע היער.
"מה זה שם?" שאלתי אותך בלי להסתכל עליך.
הפנת מבט לאן שהסתכלתי. "אמ..יש שם באר זה הכול" אמרת מהר.
"באר? למה?"
"למים" אמרת בשקט.
"חשבתי שיש לכם כבר מקור מים"
"לנו יש" אמרת בקול אטום ונאנחת. "זה השטח של העורבים העוינים, מהדורות שהגיעו לעיר כשהייתה נטושה, שאנחנו היינו שם"
נשמתי עמוק. "ומה זה העמוד הזה?"
"זה הגבול" אמרת בקול אטום והסתכלת עלי."אנחנו בסוג של..הפסקת אש עכשיו" השתתקת. "תבטיחי לי שלא תלכי לשם, אף פעם, תבטיחי" לחשת לידי.
הפניתי מבט אליך ונתתי חיוך שטוח. "מבטיחה" אמרתי בשקט.
הסתכלתי עליך בשקט. "אפשר, לשאול משהו?"
"ברור" אמרת בקול אטום.
"כשהייתי קטנה, בפעם הראשונה שראיתי אותך בן כמה היית?"
"בן 16" אמרת חושב.
"ועכשיו בן כמה אתה?" שאלתי בהיסוס.
חייכת. "בן 16 וחצי"
"אז..אתם לא גדלים?"
"אנחנו גדלים." אמרת בקול שקט והסתכלת לאופק. "יש לנו, גיל שונה בין שאנחנו עורבים ובין שאנחנו בני אדם." השתתקת לרגע. "כמה שאנחנו משתנים פחות ככה אנחנו גדלים פחות. הזמן עובר מהר יותר שאתה בן אדם מאשר עורב"
"לא הבנתי"
"לעורבים מהסוג שלנו, יש חיים ארוכים יותר, אבל אנחנו מתים" השתתקת, נראה שחשבת איך להסביר. "כשאני משתנה…אני גודל בתור בן אדם, אם אני אשאר עורב עכשיו ל5 שנים, כשאני ישתנה אני יהיה באותו גיל האחרון שהייתי בתור בן אדם" אמרת וכיווצת פנים.
"אבל..מאז שפגשת אותי, השתנת הרבה"
"רק שאני איתך, אני מנסה כמה שפחות, כדי שנהיה באותו גיל באיזה שהוא מצב"
"אבל אני יכולה גם לעבור אותך.."
"כן, את יכולה" השתתקנו.
"וכשאתם עורבים? אתם גדלים?"
"כן, אבל לאט יותר"

–

השקיעה במחשבות גרם לי להפסיק לכתוב, פשוט בהיתי בקיר ונזכרתי.
עצמתי עיניים ואחרי כמה שניות פקחתי שוב, הנחתי את העיפרון, התרוממתי מהכיסא וראיתי שאני עדין בבגדי הנשף.
נכנסתי למקלחת מהר והחלפתי בגדים. כשהצצתי שוב ביומן וסגרתי אותו ידעתי מה הולך להיות הצעד הבא שלי מחר.

אם המחשבות שנרדמתי איתם התעוררתי בבוקר מוקדם.
האוויר היה קריר. וגרם לי לצמרמורת.
אין לימודים היום וזה יוצא מושלם אם מה שאני רוצה לעשות היום.
שטפתי פנים, שיניים, התלבשתי בגדי חוץ ויצאתי מהחדר.
החדר של אלירן היה סגור וראיתי את דיאנה עדיין ישנה והחדר של ההורים היה ריק.
הצצתי בשעון בפעם הראשונה וראיתי שרק 10 בבוקר.
אכלתי ארוחת בוקר קלה הכוללת דגנים עם חלב. והמבט שלי נתקע על הטלפון.
הכרחתי את עצמי להתקשר למייקל ולהתנצל על אתמול.
חייגתי את המספר שלה ונתקעתי על הסיפרה האחרונה אם אצבע על הלחצן, ניתקתי את הטלפון לפני הצלצול הראשון ונאנחתי. יותר יפה אם אני אבקש ממנה סליחה פנים מול פנים.
שקעתי בשיחה שלי אם קאין אתמול, עברתי מילה ומילה ממה שאמר לי.
'הוא פחות ופחות אוהב אותך' המילים הדהדו לי בראש.
'הוא לא רצה שתבואי' המילים נכנסו ויצאו שוב ושוב.
ואז בא לי האסימון, זה לא דיימון, זה לא יכול להיות שהוא לא רוצה לראות אותי, אני מכירה אותו.
אם הוא היה רוצה לדעת שאני בסדר הוא היה רוצה לראות את זה בעצמו.
יש עוד משהו אני בטוחה. חייב להיות.
השיחה אם קאין רצה לי בראש לחפש עוד פרטים. 'לא רעיון טוב שתבואי איתי מחר'
מחר.
'אני כזאת מטומטמת' מלמלתי בשקט.
מרוב שרציתי לדעת ולראות אותו לא שמתי לב לפרט האדיוטי והשקוף הזה.
'אני חייבת להיות שם' מלמלתי ונשמתי עמוק.
הלכתי בצעדים מהירים לטלפון וחייגתי מהר את המספר של מייקל.
הלב לא הפסיק לדפוק חזק והרגליים לא ישבו בשקט לרגע.
"הלו" מייקל ענתה בקול אטום.
"מייקל, אני יודעת שאת כועסת ואני מצטערת..אבל אני חייבת את העזרה שלך אני מתחננת"
"מה את רוצה אן?" היא שאלה בתוקפנות.
"את יודעת איפה גאייה גרה?"
שמעתי את הנשימות שלה והיא השתתקה. "לא" היא ענתה לבסוף.
"אני מבטיחה לפצות אותך..יום אחד. תודה, ביי" אמרתי מהר וניתקתי.
לקחתי את המפתח, תיק ונעלתי את הדלת מאחורי הולכת צעדים מהירים ליערות.
אחרי זה אני עושה רישיון!
נכנסתי ליער בריצה ואחרי כמה דקות הגעתי לאגם.
נשמתי נשימות מהירות וכבדות מסתכלת מסביב לוקחת עוד נשימה מקווה שלא התחרט על המילה הבאה שלי. "קיארה!?"