סעיף נוסף פרק 14

האוטובוס עצר בתחנה האחרונה וראיתי שאני האחרונה באוטובוס והיחידה שירודת כאן.
ירדתי מהאוטובוס מהר, מנסה להתאושש מהחזרה למציאות.
אני יודעת איפה היינו פעם קודמת, לא רחוק מכאן.
אני נותנת מבט בשעון. 11:00 בול.
אני לוקחת נשימה ופורצת בריצה לתוך היער קופצת קפיצות גבוהות בגלל האבנים הגבוהים.
כחול שהגברתי את הקצב ככה זה נראה לי יותר רחוק, הרגשתי כמה טיפות והסתכלתי למעלה.
עץ שוכב באמצע הדרך גרם לי לעצור לחלקיק שנייה ודילגתי מעליו.
אני רצה שומעת את הצעדים המהירים שלי בתוך העלים היבשים.
אני מעטה את הקצב לאט לאט ועוברת להליכה שאני מתבלבלת בדרך.
אני מסתכלת מסביב מנסה לחפש. אני מזיזה כמה עלים עם הרגל. אבנים רגילות.
אמור להיות כאן חלוקי נחל. אני מסתכלת שמאלה ורצה ימינה מתכופפת מענפים נמוכים שאני שומעת את הרגליים שלי על רעש של אבנים קטנות אני מאטה שוב, אני מסתכלת למטה. חלוקי נחל.
אני מסתכלת לכול הכיוונים מתנשפת בכבדות.
"דיימון?" אני מלמלת בשקט.
אני שומעת רעש קטן מימין ורצה לכיוון, העצים הפסיק פתאום והיו רק חלוקי נחל לבנים מאחורי היער וקדימה רק האבנים הקטנות.
אני שומעת כנפיים, אני מסתכלת למעלה ורואה שני עורבים עפים מערב ומזהה את הפס הלב שעל הכנף של דיימון.
"לא" אני אומרת בקול רועד. "דיימון!!!" אני צועקת בקול הכוח שלי.
אני נחנק קצת. "דיימון!!" אני צועקת שוב. ורואה את העורבים רק מתרחקים. אני מפילה את התיק מאחורי ומתחילה לרוץ קדימה. מתכופפת ולוקחת כמה אבנים ביד.
"דיימון!!!" אני ממשיכה לצעוק ובתור רפלקס זורקת כמה שיותר רחוק וגבוה לעבר העורבים.
"דיימון!!!" אני אומרת ונחנקת שוב ומעבדת את הקול.
"זה לא קורה" אני אומרת לעצמי בקול שקט.
הרגשתי את הרגליים חלשות כול כך ונפלתי על האבנים. אני ממשיכה להיחנק ורואה את העורבים כבר רחוק נעלמים באופק.
הבור נהיה עמוק יותר פתאום, בפעם השלישית אני רואה אותו עוזב.
"תראי מה זה בפעם השלישית את רואה אותו עוזב אותך" אני שומעת מאחורי מסתובבת ורואה את קיארה עומד מאחורי.
אני קמה בכול הכוח שנשאר לי ומסתובבת אליו. "עקבת אחרי" אני אומרת בשקט.
הוא משך בכתפיים בחיוך משועשע. "אני חייב לדעת למה היה המידע הכול כך מעניין הזה"
בלעתי רוק התקדמתי עליו כמה צעדים גדולים. "קיארה אתה חייב להחזיר אותו אני מתחננת" אמרתי ותפסתי בחולצה שלו.
"ואוו, ואוו" הוא אמר ושחרר את האחיזה שלי בחולצה שלו ולקח צעד אחורה. "א- אן אני לא חייב לך כלום, ב- אם הוא היה רוצה לראות אותך הוא פשוט היה בא אליך, את חייבת להשלים אם זה אן הוא לא אוהב אותך יותר"
"אז למה הוא בא לכאן?"
הוא משך בכתפיים. "לא יודע, לא אכפת לי, רוב הסיכויים שלא בשבילך" הידיים שלי התכווצו לבוקס ורעדתי בכול הגוף.
"אתה משקר" אמרתי בקול חלש עם פנים למטה.
"את מנסה לשכנע את עצמך?" הוא שאל ושמעתי את הקול המשועשע שלו.
הרמתי אליו מבט אם דמעות בעיניים. הרמתי את היד שלי והנפתי אותה לעברו אבל הוא תפס אותה לפני שזה פגע בפנים שלו. "מהלך פזיז קצת את לא חושבת?" אמר והחדק את אחיזה ביד שלי.
"קיארה תעזוב אותה" אני שומעת קול מוכר מהצד, אני מפנה מבט ורואה את גאייה מתקרבת.
אני שומעת את הגיחוך של קיארה ושוב מסובבת אליו מבט.
קיארה הפנה אלי שוב מבט משועשע. "אני רואה שבאת עם תגבורת" הוא אמר לי.
"בוא נראה מה תגיד על המהלך הזה" אני אומרת ומניפה את היד השנייה מהר וסוטרת לו. היד שלו לא השתחררה משלי אבל הבעת הפנים ההמומות שלו סיפקו אותי קצת.
הוא הידק את האחיזה ביד שלי. "קיארה!" גאייה הרימה את הקול והתקרבה מהר יותר.
קיארה העיף בי עוד מבט מאיים ועזב את היד שלי. לקחתי צעד אחורה.
קיארה הסתכל על גאייה ואז עלי. הוא עקף אותי מהצד ועצר לרגע. "אל תשכחי שאת חייבת לי טובה"
"אל תשכח שיש לי תגבורת" אני אומרת בלי להסתכל עליו.
"כן..אבל לא 24 שעות ביום נכון?" הוא אמר הפינתי אליו מבט וראיתי חצי חיוך. כשהסתובבתי קיארה כבר לא היה שם, הפינתי מבט לגאייה. "תודה" אמרתי בחצי חיוך.
"אני מניחה שזה שלך" אמרה והגישה לי את התיק שלא שמתי לב שהחזיקה בכלל.
הנהנתי "שוב תודה" אמרתי בחצי חיוך רועד שנמחק מהר.
גאייה נאנחה. "בואי נלך.." היא אמר ופנתה לתוך היער. "אני חושבת שאת חייבת לי הסבר" היא אמרה בחצי חיוך והתכוננתי לסיפור הארוך.

בדקה. פספסתי אותך (שוב) בדקה.
אם דקה לפני זה הייתי שם גם אתה היית, ועכשיו, אולי, היינו ביחד שוב.
אני לעולם לא יסלח לעצמי שנתתי לך ללכת אז ועכשיו. מוזר היה לי לספר את הסיפור לגאייה במלואו, מעולם לא עשיתי את זה, מעולם לא נפתחתי כול כך לאדם או עורב או לשניהם.
אני יושבת ומסתכלת על היומן מנסה לחשוב על הצד הבאה, חייב להיות צד הבאה.
אני עוד יראה את קאין, גאייה תעזור לי. אני מקווה.
חייבת להיות כאן איזה פריצה שתעזור לי להתקדם, תעזור לי להבין.
אני תוהה עם קיארה יודע למה אתה עזבת. אם הוא נפגש או ייפגש איתך.

"אן למיטה!" אני שומעת את אמא שלי צועקת מחוץ לחדר הסגור.
הצצתי בשעון 11 וחצי בלילה. הייתי מותשת מהיום. מהמרדף נגד השעון ובעיקר מהאכזבה הנוספת.
אני מרגישה כמו בסרט, שהבן זוג עוזב והוא כבר בשדה התעופה, והבת זוג ממהרת אחריו ותופסת אותו שנייה לפני שנכנס למטוס ואז הם ביחד.
אז אני מרגישה באותו סרט רק אם סוף רע. למה בכול הסרטים זה ככה וכאן זה אחרת?
אני סוגרת את היומן ונכנסת למיטה מתעטפת בשמיכה הקרירה וכול הכאב מהיום מתחיל לצאת.

אני פותחת את העיניים הכבדות והיבשות מהלילה.
אני שומעת צופר של מכונית והולכת לחלון ממול לכביש.
המכונית מוכרת לי אבל לא הצלחתי לזהות בדיוק. החלון נפתח ויוצא משם ראש עם שיער שחור.
"תתארגני מהר, אני לא יחכה לנצח" גאייה אומרת אחרי שעיכלה את הופעת השיער שלי על הבוקר.
שלחתי לה חיוך והנהנתי.
אני מתארגנת מהר זורקת כמה מחברות בתיק ויוצאת.
אני סוגרת את הדלת אחרי בשקט ומתקדמת למכונית של גאייה. תוהה אם קאין שם או לא, ואם לא אם יבוא לבית ספר.
אני רואה שהמושב ליד גאייה ריק וגם מאחור. אני נכנסת למושב לידה.
"תודה שבאת" אמרתי בקול נקי.
"בכיף" אמרה ויצאה מהחנייה.
חיכיתי קצת ובסוף שאלתי. "ראית את קאין אתמול או היום?"
"לא" אמרה בקלילות. "אז..ממתי את יודעת עלינו? עלי ועל קאין?"
"שבוע אחרי שהגעתם לכאן בערך"
"ובכללי? על עורבי אדם?" גאייה שאלה בפשטות. שמתי לב שכול אחד קורא לזה בשם אחר. עורבי אדם, אנשי עורב, חצי אדם עורב וכול מיני כאלה.
"בכללי בערך..מגיל 13 או 14, את דיימון אני מכירה מגיל 8"
גאייה חנתה ושנינו יצאנו לכיוון הבית ספר. "אל תצפי לרואת היום את קאין, הוא לא מופיע כמה ימים אחרי משימות"
"משימות? איזה משימות כבר יש לו?" הלכנו לכיוון הבית ספר וראיתי חבורת ילדים במעגל גאייה שתקה והסתכלה על זה.
"מה הם עושים שם?"
העפתי מבט. "ריקוד רחוב" אמרתי בפשטות. "אל תעבירי נושא, איזה משימות יש לו גאייה?"
היא החזירה לי מבט ונאנחה. "אני לא בדיוק יודעת, ראית בעצמך…לא היה לי מושג למשימה הזאת שלו איתך ואם דיימון" שתקה לרגע. "פה ושם אני כן יודעת אבל אף פעם לא הכול, ואף פעם לא יודעת למה"
"אף פעם לא שאלת?"
"ברור ששאלתי, רבנו בגלל זה הרבה פעמיים, אבל הוא תמיד נסגר עונה בשאלות קצרות ולא ברורות" אמרה והנידה את הראש. "נמאס לי כבר מזה, אז אני לא טורחת לשאול"
"את הולכת איתו לכול מקום?"
"לא ממש לא, לא ממזמן שוב התחברנו אחרי שנתיים שבקושי התראינו כי, אלוהים יודע איפה הוא היה" נכנסנו לכיתה והתיישבנו. הסתכלתי מסביב עד שהתחיל השיעור.
מייקל לא הגיע היום. "מייקל" מלמלתי וגאייה הסתכלה עלי.
"אפרופו מייקל..היא יודעת מכול זה?"
"לא, היא לא יודעת כלום" אמרתי מהר ושלחתי חצי חיוך.