סעיף נוסף פרק 16

יום אחרי כול המהומה הזאת יש לי הרגשה כול כך כבדה בלב.
עם כול ההרגשה המגעילה הזאת, וזיכרונות הרעים בזמן האחרון, אני לא מתייאשת.
אז כרגע אני חייבת למייקל קצת זמן איכות, אבל אני לא שוכחת ומייד אחרי זה אני נכנסת שוב ליער.
לפגוש מישהו, לא חשוב מי, כול אחד.
אבא שלך, אמא שלך, קיארה לא חשוב, רק שאני יפגוש מישהו.
במפתיעה באה לי זיכרון טוב, זיכרון שאחרי כול המהומה ביער עם השבט שלך.
התעוררתי לתוך בוקר שקט, עם בית ריק.
אחרי המנהג הרגיל של כול אדם בבוקר ירדתי למטה וראיתי אותך בסלון מדפדף בין ערוצים.
"אף פעם לא הבנתי את זה…כול כך הרבה ערוצים ואפילו לא דבר אחד מעניין לראות" אמרת וכיווצת פנים.
הפנתה עלי את הפנים. "בוקר טוב" אמרת בקול צלול.
אחרי עצירה קטנה במדרגות המשכתי לרדת. "בוקר טוב" אמרתי בחיוך. "מה אתה עושה כאן?"
המשכת לדפדף בערוצים. "הם באמת חושבים שמעניין מישהו איך עושים עוגה? או איך מעצבים חדר?"
גיחתה. התיישבתי לידך וניסיתי לבלוע את הכאב של הפצע מאתמול מהצד שהגיע לי בגלל התנועה שעשיתי אבל ראיתי שהרגשת. "דאגת.." אמרתי כדרך אגב בלי להסתכל עליך. "אני בסדר"
"אני יודע" אמרת בקול מופנם. "תני לי לראות" אמרת והסתכלת עלי.
"אין מה לראות" אמרתי מהר והתרוממתי.
הלכתי לכיוון המטבח הוצאתי לעצמי קערה ושמתי חלב אם דגנים.
התרוממת בייאוש ובאת למטבח.
נשארתי עומדת שם ופשוט שיחקתי עם הכף בקערה.
הושטת יד ומשכת אותי אליך. "דיימון.." אמרתי מהר והרמת קצת את החולצה שלי.
"באתי מאוחר מידי" מלמלת שהסתכלת על זה. "הישאר שם צלקת"
"לא, לא באת מאוחר מידי, הלכת מוקדם מידי" אמרתי בכעס עזבת את החולצה והרמת אלי מבט.
"אם לא הייתה נעלם לכמה ימיים לא הייתי נכנסת לשם" אמרתי בלי להסתכל עליך. לקחתי את הצלחת והתיישבתי בשולחן. "אני פשוט חושב שיהיה לך יותר קל בלעדי אן.."
"אז אל תחשוב" אמרתי בנזיפה העפתי אליך מבט מהיר. נאנחתי. "דיימון…בדיוק מהסיבה שאתה תעשה בשבילי כול דבר, כך גם אני"
"אני ואת זה לא אותו דבר אן" אמרת והתיישבת לידי.
"זה בדיוק אותו דבר!" הרמתי את הקול. "אני לא יודעת איך זה אצלך אבל אני מרגישה כאילו אתה זה אני, אני זה אתה" אמרתי בקול נבלע. "אני אוהבת אותך דיימון" השתתקתי. "ואם אני צריכה לעבור עוד מכות וחבטות כאלה בשביל להיות איתך, אני יעבור את זה, ויותר מזה"
"הם תלשו לך שם את הבשר אן!" הרמת גם את הקול. "הצלקת הזאת תכאב לכול החיים"
"אני מעדיפה את הצלקת הזאת מאשר את הצלקת שיהיה לי בלב אם אתה לא תהיה חלק מהחיים שלי" אמרתי מהר.
"אוקי" אמרת וליטפת אותי ביד רועדת מעצבים. "רק תבטיחי לי שלא תכנסי ליער בלעדי עוד, תבטיחי"
"רק אם אתה תבטיח שלא תעזוב אותי עוד ככה. לעולם" אמרתי והסתכלתי לך עמוק בעיניים.
"אן.."
"תבטיח" אמרתי ובלעתי את הגוש בגרון.
"אני מבטיח" אמרת בקול שקט.
"אז גם אני"
"עכשיו את מוכנה להירגע ולאכול קצת"
נתתי חצי חיוך והשפלתי מבט לקערה שהדגנים באה כבר הפכו לגומי.
אחרי כמה זמן שלא דיברנו פתחנו עוד שיחה. "איפה היית? בשבועיים האלו?" שאלתי אותך כשהיינו שקועים בסרט גרוע, שלא נראה לי שהתרכזתי בכלל כי אני לא זוכרת אותו אפילו לא קצת.
"הלכתי קצת, לנשום" אמרת ושמעתי את ההיסוס.
"אני חונקת אותך?"
גיחת. "את זאת שנותנת לי את האוויר אן, את רוצה לחנוק אותי?"
"לא יודעת, אולי אני נותנת יותר מידי אוויר שנהיה כבר יותר מידי דחוס" אמרת ונשכבתי עליך והתחלת לשחק בשיער שלי וללטף את הפנים שלי.
נאנחת. "מחשבה מטומטמת" אמרת בחצי חיוך.
"אבל הגיונית" אמרתי חזרה בחיוך כי לא הצלחתי להתאפק מהחיוך המדבק שלך.
נאנחת. "המשפחה שלי, היא זאת שחונקת אותי"
"למה הם כול כך נגד שנהיה ביחד?"
הנדת את הראש. "היסטוריה שלמה, לא מעניין, פשוט…מפחדים שההיסטוריה תחזור על עצמה"
"אותי זה מעניין" אמרתי בקול שקט.
"אותי מעניין הסרט, ואת לא נותנת לראות" אמרת והפנת מבט לטלוויזיה.
"לא הפעם דיימון, אל תעביר נושא"
"מה שדיברנו נחשב נושא?" שאלת ועלה עליך חיוך ערמומי.
"ההיסטוריה שלכם, זה נושא אחד גדול" אמרתי כדרך אגב.
"חשבתי שאת לא אוהבת שיעורי היסטוריה.." אמרת והעפת מבט שוב לפצע שלי.
"מאיפה הגעת למחשבה הזאת?" שאלתי בנזיפה.
"את אוהבת?"
"מה זה חשוב..תספר כבר!"
"סתם אותו סיפור כמונו למען האמת" אמרת והשתתקת לרגע. "לפני כמה מאות שנים, בת אדם ועורב התאהבו וזה גרם למלחמה קטנה ביניהם זה הכול"
התרוממתי משכיבה ועברתי לישיבה. "מה זאת אומר מלחמה קטנה?" שאלתי בקול לחוץ.
"לא משו רציני באמת שלא"
"אם אתה לא מדבר על זה, כנראה שזה רציני" מלמלתי בשקט בידיעה ששמעת.

–

קבעתי עם מייקל, אני מחכה ליד המכונית שלה, רואה מכוניות אחרות יוצאות מהיום שנגמר, ושוב לא הקשבתי לאף שיעור.
אני לא מחכה למבחנים, ובמיוחד לא לציונים.
"היי סליחה שחיכית" מייקל אמרה שהגיע בהליכה מהירה לכיוון שלי.
"שטויות" אמרתי היא פתחה את המכונית נכנסתי והיא אחרי.
"אז..איך אנחנו מתחילות לשקם אותך?" שאלה שיצאנו מהחנייה.
"חשבתי אולי, קצת להחזיר אותי ללימודים" אמרתי בחצי גיחוך.
"אמ..לא רע" אמרה וחשבה לרגע. "יש שבוע הבא מבחן ובהיסטוריה, איך את בחומר?"

"כבר שבוע הבא מתחילים המבחנים?" שאלתי בקול שקט יחסית.
היא נתנה חצי חיוך. "כן לצערך"
"אני דיי בסדר, אבל לא יזיק לי לעבור על זה"
"מעולה"
"תודה מייקל, שאת כול כך סבלנית כלפי"
היא חייכה. "אל תתחילי אם זה עכשיו"
"עזבתי" אמרתי והפניתי את המבט לחלון.
"מה זה שם?" מייקל שאלה אחרי שתיקה ארוכה.
הפניתי את המבט שלי קדימה וראיתי את מייקל מתכופפת קצת לחלון ומסתכלת לכיוון הפארק. "אמ..פארק?" שאלתי בהיסוס.
"לא אבל העורבים שם" היא אמרה וראיתי את קבוצה גדולה של עורבים כאילו תוקפים משהו.
אחרי כמה שניות ראינו משם חתולה בורחת עם גור קטן בפה שלה. "הם תוקפים חתול!" מייקל אמרה בדאגה. את אהבה של מייקל לחתולים אף פעם לא הבנתי, זה לא ששנאתי אותם, הם לא הפריעו לי אף פעם.
"כנראה פלש לשטח שלהם" אמרתי בקול שקט.
הרגשתי עצירה פתאומית וראיתי את מייקל יוצאת. יצאתי אחריה מהר בבהלה. "מייקל מה את עושה?" שאלתי חצי צועקת כי הצליחה להתרחק כבר.
"הם יהרגו אותו!"
"מייקל זה רק חתול! אל תתערבי הם יתקפו גם אותך!" אמרתי בקול סגרתי את דלת המכונית אחרי והתחלתי להתקדם מהר לכיוון שלה. "מייקל!" צעקתי חזק יותר.
היא עשתה אלי עוד חצי סיבוב שהיא ממשיכה להתקדם. "יש שם עוד גורים והם יהרגו אותם!"
נאנחתי. "מייקל הם התקפו גם אותך!" עשיתי חצי עצירה והיא נכנסה לתוך כול המהומה שם וראיתי את העורבים תוקפים אותה. "לעזאזל" מלמלתי. הלכתי מהר לצד הפארק לקחתי כמה אבנים,(אחד הדברים שהכי מרתיעה עורבים) והתחלתי לזרוק לכיוון שלהם מנסה לא לפגוע במייקל בו זמנית.
"נו כבר חיות חסרות תועלת תתקפו אותי!" חצי צעקתי והמשכתי לזרוק אבנים עד שראיתי כמה עורבים לכיווני. הצלחתי לראות את מייקל עם שתי גורים ביד רצה לכיוון לא מוגדר.
כול התמונה נפסקה ברגע שכמה עורבים התחילו לתקוף אותי והגבתי כרגיל שהידיים מכסות את הראש.
"לעזאזל אני מכירה את גאייה עם זה עוזר!?" אמרתי אחרי כמה שניות ששתקתי ולא זזתי בתקווה שיפסיקו.
"אן!" שמעתי את מייקל צועקת אבל לא הצלחתי לרואת אותה.
אחרי כמה שניות העורבים הפסיקו היה נראה שהסתכלו עלי כמה שניות ואז עפו.
התנשמתי בכבדות. זה הפעם ה 5 או ה 6 שעורבים תוקפים אותי.
זה נראה הרבה פחות נורא הפעם.
"אן!" שמעתי עוד הפעם את מייקל וראיתי אותה רצה לכיוון שלי. "למה לא זזת מהמקום?!"
"זה לא היה עוזר" אמרתי בקול שקט והסתכלתי על השריטות החדשות שדיממו.
"אני כול כך מצטערת! אני אשמה בזה לא היית צריכה להתערב!"
"ולראות אותם תוקפים אותך?" שאלתי בקול אטום ובחנתי אותה ראיתי כמה שריטות.
"אני מצטערת" אמרה בקול שקט.
הנדתי את הראש. "זה בסדר" אמרתי והיא הרימה מבט מופתע. "אני מבינה ומכירה את ההרגשה להציל משהו לא חשוב מה" אמרתי בחצי חיוך.
"תודה" היא אמרה לבסוף. "בואי נלך לשטוף את זה" אמרה ופנתה למוכנית ואני אחריה.
נכנסנו למכונית בשקט. "איפה החתולים?"
"שחררתי אותם לשיחים שם הרחוקים" אמרה ונתנה תנועה עם הראש קדימה.
בלעתי רוק. "אני מקווה שלא התקפו אותם שוב" מלמלתי בשקט וחיפשתי את העורבים.
מייקל התניעה את המכונית והתחילה לנסוע בשקט.
אז קפץ לי הרעיון – הייתי עכשיו בסכנה בדיוק כמו רציתי שיקרה.
הוא לא הופיע.