סעיף נוסף פרק 2

אני נמצאת בעץ שלנו, אתה זוכר?
העץ הריק הזה בין כול העצים המלאים בעלים, העץ הזה שאף פעם לא גדל עליו אפילו לא עלה אחד.
אהבנו להיות כאן, הפגישה הראשונה שלנו הייתה כאן.
אני זוכרת איך אמרת לי להגיע לכאן, להתחיל ללכת בכביש הארוך עד שאני יגיע ליער, להיכנס לתוך היער ולהמשיך ללכת יישאר, הייתי לבד כול הזמן הסתכלתי מסביבי, כול רעש הפחיד אותי.
זה היה ממש בהתחלה, שפחדתי ממך עוד.
הלב שלי דפק חזק כול כך באותו יום שזה כבר כאב. אמרת לי להמשיך ללכת עד שאני יראה עץ "ערום" מעלים, חשבתי שאתה צוחק עלי, חשבתי שעשיית ממני בדיחה.
הגעתי לעץ ולא היה שם אף אחד.היער מסביבי עשה לי צמרמורת.
שנינו היינו צעירים שאני הראשונה שראתה אותך ככה.
אני יעצום את העיניים והפלשבק יתחיל.
אני עומדת ליד העץ בלי העלים מחפשת מסביבי ולא מבינה.
ואז על העץ היה עורב שחור, שהגיע לשם בפתאומיות שהבהילה אותי.
הסתכלתי על העורב הזה למשך כמה זמן. והוא לא הפסיק להסתכל עלי, כאילו הוא חייך והסמיק בו זמנית.
אז לא ידעתי..זה הייתה אתה דיימון.
הכנפיים של העורב גדלו פתאום והקיפו אותו מכול הכיוונים, נבהלתי ונרתעתי לאחור, כשהם נפתחו שוב ראיתי אותך והכנפיים נעלמו.
ישבת שם על הענף שהעורב היה, לבוש שחורים כולל מעיל.
השיער השחור והפרוע שלך, הפסים הלבנים רק כמה שערות בלבן בולט, היה אפשר לספור את זה בגלל השיער העווה שלך ופס אחד סגול כהה בצד השיער בקצבות.
ישבת שם וחייכת את החיוך המושלם שלך, העיניים הזהובות שלך נצצו והיה נראה כאילו שמת שחור מסביבם.
לא אמרת מילה רק אחרי כמה שניות שהסתכלת עלי מלמעלה על הענף ואני מלמטה על האדמה אמרת לי שתי מילים וקפצת.
"אני מאוהב" אמרת בקול שקט וזינקת אלי.
ואז הבנתי סוף, סוף יש לי סיפור אגדה משלי.
התקרבת אלי בעדינות ובגמישות לא זזתי מהמקום, חייכתי וחיכיתי.
לטפטה אותי על הלחי. ושאלת אם אני מפחדת.
ואמרתי "לא. אני לא מפחדת מציפורים." אמרתי את זה בחיוך אמיתי.
ליטפתי את השיער שלך והידיים שלי רעדו, לקחת לי את הידיים והחזקת חזק.
"זה מהתרגשות" אמרתי בקול רועד. נתת חיוך קטן. ואמרת "גם זה" ונישקת אותי.
והדמעות מתחילות עכשיו שאני נזכרת, וזה עושה לי טוב כמו שאמרתי לך. עכשיו אני באמת מרגישה שלא דמיינתי אותך שהייתה קיים.
הייתי בת 14 שזה קרה. אתה בן 15 כמעט 16.
באותו יום ספרתה לי את הפגישה הראשונה שלנו, באמת, באמת ראשונה שלנו.
הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותך..אני חושבת בגיל 8?
באותו היער. ברחתי מההורים שלי כי התעצבנתי עליהם, ונאבדתי.
התחלתי לבכות, ואז מצאת אותי. עדין הייתה בן 15.
התכופפת אלי שישבתי על האדמה בוכה. שמעתי את הקול הרגוע שלך והסתכלתי עליך.
אני זוכרת איך פחדתי ממך באותו רגע, כול הלבוש שחורים הזה הכפפות השחורות והצמיד על היד, העיניים המוזרות.אמרתי לך שאני מפחדת ושאלת ממה. אמרתי ממך ועצמתי עיניים.
שמעתי את הצחוק הקליל שלך ופתחתי חזרה הושטת יד בעדינות. "אני לא יפגע בך, אני בטיח" אמרת בחיוך חמים וקול שקט. מזל שהייתי תמימה באותו זמן כי אם לא הייתי פשוט קמה ומתחילה לרוץ. לקחתי את היד שלך והתרוממתי איתך, הלכתי אחריך בלי להגיד מילה.
יצאנו מהיער והתכופפת אלי.
"אך קוראים לך?" שאלת ובכנת אותי בפנים יפות.
"אנסטסיה..אן" אמרתי בקול של ילדה קטנה.
"אן..את מפחדת מעורבים?" שאלת בחיוך עדין ולא הבנתי את השאלה.
"לא יודעת" אמרתי בקול תמים שהצחיק אותך.
"אם אני יגיד לך ש…כול פעם שתראי עורב תחכי אליו, תעשי את זה?" שאלת בקול חם ומתוח.
"אמ.. לא אכפת לי" אמרתי בקול שגרם לך להסמיק. ככה אמרת לי לפחות שסיפרת לי את הסיפור שאני מספרת לעצמי.
מאז, אני מחייכת לעורבים, לא ידעתי למה, אני לא זכרתי, עד שסיפרת לי את הסיפור לא הבנתי את עצמי. לפני שהלכתי שאלתי אם ניפגש שוב ואמרת שכן.

–

"בוקר טוב ישנונית" שמעתי את הקול של מייקל.
"בוקר טוב" אמרתי
"צריכה הסעה היום?"
"אני אשמח"
"טוב חצי שעה אני אצלח" היא אומרת ומנתקת.ועכשיו הבנתי שקמתי לעוד יום ריקני ומלא בהצגות.
הטקטוק בדלת הבהיל אותי כמו התעוררות שלי.
נכנסתי למכונית של מייקל ומחכה שהיא תתחיל לנסוע. אני מסתכלת עליה והיא פשוט ממשיכה להסתכל על הכביש.
"מייקל?" אני פונה אליה והיא נושמת עמוק.
"אוקי אן..תראי אני לא יכולה עם זה עוד. חשבתי שאני ישרוד יותר ויותר מאוחר אני יגיד לך, אבל אני חושבת ש…אני לא מסוגלת יום אחרי יום לסבול את זה!" היא אומרת ברשמיות ומסתכלת עלי.
"מה עשיתי?" אני שואלת מבולבלת לא מבינה.
"אן באמת! את שחקנית גרועה!" היא אומרת ומסתכלת עלי אני נאנחת.
"עד כדי כך?" אני שואלת בחצי חיוך מתבדר.
"אני לא יכולה עם זה יותר מה את חושבת שקל לי לראות אותך ככה?!"
"מייקל אני מצטערת אני.."
"לא על תצטערי…אני באמת לא יודעת מה עוד להגיד לך כדי שיעודד אותך אבל…החיים ממשיכים אן, בהתחלה כולם הבינו למה כואב לך ולמה את ממורמרת, אבל עכשיו…אנשים כבר לא זוכרים אן, אנשים ממשיכים האלה, לא תמיד קורה דברים טובים ונעימים אבל ממשיכים הלאה, אולי כדי שגם את תנסי"
היא אומרת ונעצרת אני עם המבט למטה לא יודעת מה להגיד. "תראי..אני מבינה שכואב לך, אבל יהיה לך עוד כול כך הרבה אכזבות בחיים, אם זה אהבה חברים או משפחה, אבל זה לא עובד ככה"
"אני מבינה…אני מבינה גם למה את אומרת לי את זה" אני אומרת בקול שקט שהפנים שלי עדיין למטה.
"אבל אני באמת בסדר, ואת לא כול כך עוזרת לי עכשיו להיות בסדר" אני אומרת מנסה בנימה נחמדה.
"אם הדרך שלך זה לשכנע את עצמך שאת בסדר יחד עם זה שאת מנסה לשכנע אחרים שאת בסדר כשאת לא…אז אני מקווה שזה יצליח לך להיות בסדר בסוף" היא אומרת ומתניעה את המכונית.
אני פותחת את הדלת ויוצאת. "אן? לא את הולכת?" מייקל שואלת מודאגת.
"אני יגיע לבית ספר יותר מאוחר אני צריכה לחשוב..סליחה" אני אומרת בפנים מרחמות וסוגרת את הדלת אחרי. אני הולכת לבית וסוגרת את הדלת, הולכת לחלון ומחכה שמייקל תיסע. אחרי כמה שניות היא נסעה.
והתחלתי לחשוב על מה שהיא אמרה…לנסות לשכוח.
אני לא רוצה מזה אני מפחדת. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני הולכת בכביש הארוך בלי המדרכה, בין כול היערות, יודעת שאני יזהה את הכניסה ליער שלנו.
אני מגיעה לבית ספר באיחור, ונכנסת יישאר לכיתה. אני רואה את מיקל יושבת ליד גאייה ומסתכלת עלי לא יודעת איזה מבט לתת.
"סליחה על האיחור" אני אומרת למורה להיסטוריה.
"שבי" היא אומרת לי בקרירות ואני מתקדמת באי ודעות לאן ללכת. קאיין מחייך לי ונותן לי תנועה בראש של לבוא. אני מתיישבת לידו בחיוך קטן.
בהפסקה מייקל באה אלי בלי לומר מילה.
"מייקל, אני מצטערת אני פשוט.."
"אני איבדתי אותך כבר אן…את יודעת שאם את רוצה את יכולה לספר לי ואת לא מספרת, אז לא בכוח, אבל…אני צריכה שתביני אותי, אם את לא מספרתי לי, אני לא יבין אותך…"
"אני לא מאשימה אותך על כלום"
"מה אם לבלות קצת..את ניסית? במקום לחשוב כול הזמן"
"מייקל אני לא בטוחה שאני רוצה..לשכוח..להמשיך"
"אז זה מה שאת רוצה להיות ממורמרת כול הזמן? להיות גדולה ולזכור את עצמך בתיכון בתוך ילדה ממורמרת?"
"זה לא ככה..בדיוק.."
"אני וגאייה הולכות לטורנדו אחרי הצהריים..רוצה לבוא?"
"כן" אני אומרת במהירות ומייקל מקבלת הקלה.
אני מתיישבת על דשא בית ספר ומתחילה לחפור בתיק ולחפש את המחברת אנגלית של מייקל.
במקום זה אני מוצת נוצה שחורה, שנשארה לי בתוך התיק כשדיימון נתן לי אותה.
אני מלטפת את הנוצה בלי לדעת איך הגיע לשם אפילו. אני מרימה מבט ורואה את קאין עומד ומסתכל עלי. הוא מתיישבת לידי בפנים המומות.
"מאיפה יש לך את זה?" הוא שאל פתאום.
"מה? זה? סתם מצאתי..לא ממזמן"
"זה נוצה של עורב שחור" הוא אומר ומסתכל עלי בפנים קרח שעשו לי צמרמורת.
"אני יודעת" אני אומרת ומסתכלת עליו חזרה.
"אני צריך ללכת.."
"גם אני.." אני אומרת במהירות ושנינו קמים.
אחרי כמה שניות כבר לא ריאתי אותו. אני מסתובבת והולכת לכיוון הכביש.
אני ממשיכה ללכת, חושבת עם לפנות ליער או לא. נזכרתי שקבעתי עם מייקל יותר מאוחר אז אני לא אספיק.
אני שומעת צפצוף של מוכנית מאחורי ואני מסתובבת, המכונית השחורה עוצרת לידי והחלון נפתח.
"טרמפ?" קאין שואל מאחורי החלון בפנים רגועות. אני מהנהנת לכן ונכנסת למכונית.
"אני מבין שאת שאוהבת להיות לבד…או שלא?" הוא שואל ומסתכל עלי.
"תאמין לי אם אני יגיד לך שאני לא יודעת?"
"תאמיני לי אם אני יגיד שאני מבין אותך?" אני מרימה מבט אליו ומריחה את הריח באוטו, את הריח המוכר הזה שכול כך אהבתי פעם, הריח הזה שידעתי שעם אני מריחה אותו הוא שם, אבל הוא היה עדין שונה לא אותו ריח. אבל זה ריח של…ציפור, עורב. אני מסתכלת בקאין המומה במבט קרח.
הוא מסתכל עלי מהצד, לא יודעת עם מבין או לא מבין.
"תוריד אותי בטורנדו" אני אומרת מהר.
"אני רק עברתי לכאן אני לא יודע איפה זה" הוא אומר בקול רגוע.
"פשוט תעצור!" אני מרימה את הקול. הוא נעצר בפתאומיות. ואני יוצאת לפני שיגיד מילה.