סעיף נוסף פרק 4

אני שוב כאן, בסופו של יום לפעמיים בתחילתו.
עבר שבוע, והיה נדמה שנה שלמה.
יש כאן יער חדש, נקי מסודר, שקט. לא אהבתי אותו. אני אוהבת את היער הישן, את היער שלנו.
גם אתה לא הייתה אוהב אותו, טוב גם כול העורבים האחרים.
ושוב אני יעצום את העיניים והפלשבק יתחיל. על אותו בחור אבל סיפור אחר.
הסיפורים שלך, של המשפחה והחיים שלך בתור עורב, ריתקו אותי כול פעם מחדש.
אם זה היה על עבר הווה או עתיד, הייתי מרותקת אליך ולסיפור שלך.
אני זוכרת שרבתי אם אמא שלי באותו ערב, לקחתי כוס מים לחדר והייתה שם קראת את המחברת היסטוריה שלי, פשוט הייתה שם בחושך, אפילו לא ראיתי אותך עד שהדלקתי את האור ונבהלתי.
הסתובבת יישאר אלי בחיוך של מצטער ופנים פצועות. התאוששתי יישאר מהבהלה ושאלתי מה קרה לך בעין, אני זוכרת את הסריטה שהייתה לך שם בעין, חילקה לך את העין לשניים, ודיממה.
"אויש זה עדין מדמם?" ככה הגבת ממש כמו ילד קטן. העברת את המעיל שלך על העין ודם כבר לא ירד.
"איך זה קרה?" אני שאלתי נשארתי מבוהלת. אמרת שסתם נתקעת בענף של עץ כשעפת.
אבל לא האמתי, הפנים שלך היו מאומצות מידי לא לעשות הבעת פנים לא רצויה, שהיה שקוף מידי שאתה משקר. נתתי לך את כוס המים, ושתית. התיישבתי על המיטה וביקשתי את האמת.
הסתכלת עלי לא מבין.
"את האמת דיימון" אמרתי ברשמיות ובקול כבד. "אתה שקרן גרוע" הוספתי ששתקת.
"כשאני מאוהב כן..אני שקרן גרוע" אמרת בחיוך חמים שהצליח להמיס אותי ולגרום לי להסמיק עד הברכיים. ישבתי שם וחיכיתי שתספר. "את קשה" אמרת בפרצוף מיואש. מחקתי את הרצינות שבפנים שלי והשפלתי מבט. "היי…אני צחקתי מה יש?" שאלת בדאגה והתיישבת מולי על הברכיים, הרמת את הפנים לי וראיתי פנים מודאגות.
"לא רציתי להקשות עליך, לא רציתי להוסיף לך עוד". ככה אמרתי לך. צחקת צחוק קליל ונישקת אותי.
"למה את מפחדת מכול תגובה שלי?" שאלת בקול שקט וחמים.
"אני מפחדת ש…תבין שלא טוב לך איתי, ו.."
השתקת אותי בשלב הזה שמת יד על הפה שלי והפנים שלך נהיו רציניות. "תחזרי אחרי עכשיו….את אף פעם.."
"אני אף פעם.." חזרתי אחריך בקול רועד.
"לא תמאסי עלי…אף פעם לא יהיה לי טוב בלעדיך" שתקת וחיכתה. "תגידי!" אמרת בפנים רציניות.
"אני אף פעם לא יימאס עליך" אמרתי בקול רועד ופחדן.
"יופי…עכשיו את רוצה לדעת מאיפה הסריטה" שאלת והתיישבת לידי.
"אמ..לא כול כך אכפת לי אם אתה לא רוצה לספר.."
"שקט! תפסיקי אם זה! תהיה את! בגלל זה אני אוהב אותך את מבינה?!" אמרת בקול נרגז והנהתי בחיוך מבויש. "נלחמתי" אמרת בסוף בקול שקט.
האפנתי לך מבט מבולבל. "נלחמת?"
"כן..מה חשבת שלעורבים חיים קלים?" אמרת והסתכלת מחוץ לחלון.
"טוב…כן, נראה לי" אני אומר ומגחכת ואתה אחרי. "נגד מי נלחמת?"
"עורבים אחרים..עוינים"
"למה?"
"סיפור ארוך…שהתחיל מעוד לפני שהאנשים היו גרים בעיר הזאת" אמרת והסתכלת עלי, ועשיתי פרצוף מבולבל. "הרי..את יודעת העיר הזאת לא תמיד היה באה..בני אדם..פעם מלפני הרבה זמן היא הייתה נטושה"
אמרת והמשכתה להסתכל עלי הנדתי את הראש, אני לא יודעת, נתת חיוך קטן והמשכתה. "פעם העיר הזאת הייתה נטושה…לא היו גרים כאן בני אדם, וכשהם לא היו..העורבים היו, בבתים הרוסים חנויות או כול מקום בעיר הזאת, וגם ביערות.
"המשפחה שלי הייתה מהעורבים שהיו ביערות מאז ומתמיד, לא אהבו את חיי העיר גם אם הייתה נטושה. כשהעורבים שהיו בעיר סולקו בגלל שבני האדם באו, לא יהיה להם לאן ללכת, אז הם באו ליערות, ליערות שלנו, והתחילו לחיות שם, המשפחה שלי כמובן לא הסכימה וגירשה אותם, אבל לא היה להם לאן ללכת, הם נלחמו…ומאז ועד עכשיו אנחנו בריב איתם אם הדורות שלהם וגם הדורות שלנו, שאני חלק מזה" שקעתי בסיפור שלך, ואתה עם התמונות בעיניים, אבל נראה שזה תמונות קשות כואבות, של מלחמה, ממש מלחמה.
"אני לא מבינה…הרי עכשיו יש כול כך הרבה יערות אם כאן או בכול מקום אחר..למה הם לא עוברים או אתם?" שאלתי מבולבלת ונתת צחוק מבויש והשפלת מבט.
"העורבים לא..אוהבים לעבור מקום…הם נגד מקומות חדשים, אנחנו שונאים את זה, כאילו אין הרגשה של טבע, במקום שלנו, אנחנו יודעים איפה יש סכנות ומתי. נדיר מאוד שמשפחה של עורבים עוברת מקום" אמרת והסתכלת עלי מהצד.
"זה אדיוטי" מלמלתי ונתתי חיוך מזלזל.
"באיזה שהו אופן מהצד שלך..כן…אבל זה..הרגל? לא יודע איך לקרוא לזה" אמרת מבולבל.
– –
אז אני חוזרת על מה שסיפרת לי, ומספרת את זה לעצמי שוב וכותבת.
חוזרת על ההיסטוריה שלנו.
גאייה הייתה בהלם שידעתי את כול זה על העורבים, כנראה זה משהו שבני האדם לא יודעים גם אם חוקרים על העורבים אה?
אני לא יודעת לאן זה הולך להגיע, איתה ואם קאיין.
אבל כאן מתאים אחד המשפטים שלך, שגורמים לסגירה.
מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת.

אני שומעת צרחה של עורב מעלי ואני מרימה את הראש במהירות ורואה עורב על הענף שדיימון היה עורב. אני סוגרת את היומן ומניחה בצד מתרוממת ולוקחת כמה צעדים אחורה ומסתכלת.
אני חושבת שזה סוג העורבים שדיימון היה איתם במלחמה, אבל אף פעם לא יכולתי לזהות בברור, אני יודעת שהם היו יותר עם אפור ולבן אבל גם אצלו היו כאלה. אני רואה את העורב ממשיך להסתכל בי מעקם את הראש ושוב מישר. אני יודעת שזה לא דיימון הייתי מזהה יישאר.
אבל גם יכול להיות שזה סתם עורב..
"מה?!" אני שואלת בקול גבוהה ופונה כמו מטומטמת אל העורב.
אני ממשיכה להסתכל עליו והוא עלי. נראה כאילו מתכוון לעוף. הוא פורס כנפיים ועף למטה על היומן שלי ותופס אותו עם הציפורנים."שלא תעז" אני אומרת בקול לחוץ ומתקרבת לאט.
הוא מנופף בכנפיים ומרים את עצמו יחד עם היומן ומתחיל לעוף לתוך היער מאחורי העץ. "היי!!" אני צועקת ומתחילה לרוץ אחריו. אני רצה בין העצים והעשבים הדוקרים, נדקרתי ונשרטת ולא עצרתי מסתכלת למעלה ורואה את העורב ממשיך לעוף אבל לאט.
נראה כאילו רוצה שארוץ אחריו. אני ממשיכה לרוץ בלי הפסקה והעצים נגמרים פתאום, פתאום כלום לא דוקר או שורט פתאום אני לא רואה עצים מולי אני מסתכלת קדימה ורואה את האגם שלנו ריק ממים והאזור כולו מת, אין חייה אחת ולא דבר אחד נושם. האוויר דחוס וקשה לנשום כאן. כאילו הגעתי לגיהינום. היומן נופל עלי מלמעלה ואני תופסת אותו בבהלה קטנה.אני מכניסה במהירות לתיק ומסתכלת למעלה ורואה את אותו עורב מתיישב על ענף של אחד העצים. אני מסתכלת מסביב בבפנים המומות, לא מבינה לאן הגעתי ולמה.
הסתכלתי על העורב בפנים לא מבינות. הכנפיים שלו גדלו פתאום והוא השתנה.
"זה פשוט עצוב שאת לא מזהה אותי…אני נעלב" הוא אמר בקול הקר שלו והסתכל עלי בפנים הרעות שלו כרגיל. כאילו אני סוג של אוכל בשבילו. הסתכלתי עליו בפנים המומות ולקחתי מרחק.
"קיארה" אמרתי בקול שקט. הוא נתן חיוך ערמומי וקפץ לאדמה.
"יפה שיש לך אומץ לבוא לכאן" הוא אומר והתקדם אלי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת בקול חד ומהיר, עוקבת אחריו בעיניים שהוא מסתובב לידי.
"לדבר..לשאול מה שלומך"
"אין לך מישהו אחר להציק לו?"
"לא…את תמיד מבדרת אותי הכי הרבה"  הוא אומר בחיוך מגעיל ונעמד מולי.
"תמצא לעצמך חיים" אני אומרת ומסתובבת.
"אוהו..את לא חושבת שיש לך יותר מידי ביטחון עצמי? כשדיימון לא כאן"
"תעשה לי טובה..מעולם לא פחדתי ממך" אני אומרת בחצי פה סגור מנסה בביטחון.
"לא?" הוא אומר ועושה תנועה של קפיצה לעברי ואני זזה במהירות אחורה והוא פורץ בצחוק. "כמה פתטית את! כותבת יומן כאילו את מספרת לו, את באמת חושבת שהוא יחזור?" הוא אומר ומסתובב סביבי. "תמיד פחדת ממני" הוא לוחש לי מאחורי האוזן שלי.
"לא..אף אחד מעולם לא פחד ממך. זה אתה שפחדת מכולם" אני אומרת כשהוא מאחורי ולוקחת צעד קדימה ומסתובבת.
"אמ…משפט של דיימון, בכול זאת הוא לימד אותך משהו"
"אתה פשוט קינתא תמיד"  אני אומרת בקול חלש.
"לא אני לא מקנא…אני הורס לפני שאני מקנא"
"אתה פשוט יצור חלש שדוחה את עצמך" אני אומרת והוא מחייך חיוך גדול. "מה?"
"אני מחכה להמשך..ערמומי..שקרן..תחמן.."
"כן..טוב שאתה יודע"
"כמו כול העורבים…הרי את יודעת שאנחנו כאלה…עורב יעשה הכול כדי שלו יהיה טוב..עורב הוא החיה הכי אנוכית שיש..הרי…למה את חושבת שדיימון עזב אותך?" הוא אומר ומחייך.
"דיימון לא כזה..הוא מעולם לא היה!" אני אומרת ומרימה את הקול.
"את צודקת! הוא מעולם לא היה! אבל זה לא אומר שהוא מעולם לא יהיה, מה שדיימון היה הוא אשליה למה שהוא באמת, כי הוא יודע כמו כולם שבתוך תוכו הוא כזה…הוא לא יכול לברוח מזה.. זה מה שהוא, אם הוא רוצה או לא, עורב לא יכול להיכנע לרצונות שלו" הוא אמר בחיוך והמשיך. "הרצון שלו היה להיות איתך וככה זה היה…עד שהרצון הזה נגמר ובא רצון אחר הוא הלך…רצונות מתחלפים..יום אחד את רוצה רק עוגות ויום אחרי זה את תרצי רק חסה…תביני את היית רק רצון…עוד רצון של עורב, רצון חולף" הוא אמר ולא הפסיק לחייך. החזקתי את עצמי מלרעוד או כול תגובה אחרת. "נשארת אותו דבר, אותה ילדה קטנה חסרת ביטחון עצמי ופחדנית, אותו דבר מאז הפעם הראשונה שדיימון ואני ראינו אותך…הוא התאהב בך מהמבט הראשון את היית רק בת 8 והוא 15, ומאז הוא השתנה, זה היה טעות שהוא ניגש אליך הייתי צריך לדעת..אני הייתי צריך לגשת אליך וזהו…כלום ממה שקרה לא היה צריך לקראות, הדיימון שאת מכירה הוא לא דיימון, כשהוא חזר כול פעם מביכור אצלך הוא הפך להיות מה שהוא עורב…כמו כול העורבים…" הוא אמר והוציא כנפיים. "אוכלי נבלות" הוא אמר בקול שקט, פנים מגעילות ועף משם.