סעיף נוסף פרק 8

פגשתי את אבא שלך אתמול.
הוא היה שונה, דואג נחמד, אכפתי.
התנהג כמו אבא לשם שינוי. לפחות מהתנהגות שאני מכירה שאבות צריכים להתנהג.
כן העבר שלנו לא ממש טוב.
הפגישה הראשונה שלנו הייתה פנים מול פנים, כשבאתי לפגוש את המשפחה שלך לראשונה.
הייתה לחוץ ממש לחוץ פחדת ראיתי את זה הבנתי את זה. דאגת יותר מידי אפילו.
אבל רק אחרי הביקור הבנתי למה דאגת כול כך.
היינו נחמדים אחד לשני אני והמשפחה שלך אבל הייתה אווירה מתוחה מאוד וגם העברות בין לבין לא טובות כול כך.
זה היה לפני שנתיים, הייתי בת 15. התעקשתי לראות את המשפחה שלך להכיר אותם רציתי כול כך, כי חשבתי שהם שונים מהעורבים שאתה סיפרת לי חשבתי שהם כמוך.
"אני כבר ילדה גדולה" אמרתי לך, המשפט הזה גרם לי להיראות בדיוק ההפך. אבל התנהגת אלי כמו לילדה קטנה.
"כן…בדיוק מה שאמרת שהיית בת 10" אמרת בחיוך, החיוך שלך שגרם לי להסמיק כול פעם מחדש. אבל ניסיתי להישאר רצינית לא להראות את ההתרגשות שלי בפנים ובעיקר בלב המשתולל.
"אני מכירה אותך כבר 7 שנים, בטוח הם שמעו סיפורים עלי נכון?" שאלתי מחכה לתשובה שתקת קצת ואמרת בייאוש כן. "נו..אז הם לא רוצים להכיר את הילדה שאתה מדבר עליה 7 שנים?"
"אני לא מדבר עליך 7 שנים!..3 שנים."
"ואם קיארה.." אני אמרתי בזמן שאני שהתעסקתי בדברים כדי לא להסתכל עליך.
"קיארה זה שונה..והוא לא משפחה" אמרת יישאר בידיעה שאתה מסתכל עלי הרמתי מבט מהר והסתכלתי עליך.
"אז מה הוא?" שאלתי לא מבינה.
"חבר טוב" אמרתי בהיסוס ועשיתי פרצוף מבולבל. "היה לפחות…" הוספת בגלל התגובה שלי.
"בגלל שהוא 'תקף' אותי אתם כבר לא?.."
"לא, לא כבר לפני זה רבנו הרבה.."
"למה?"
"זה לא חשוב…" אמרת והשפלת מבט לרגע והרמת מהר. "אני ידבר עם המשפחה שלי…נראה אולי כן תפגשי אותם אבל אני לא מבטיח" אמרת בייאוש ובדאגה.
"יהיה בסדר, אני בטוחה…" אמרתי בחצי חיוך חושש
"אני צריך ללכת.." אמרת בנימה מוזרה והתקדמת לחלון. "רק…אל תבואי בצבעים בולטים, העורבים שונאים את זה טוב?"
"אוקי.." אמרתי בחיוך קטן ונתתי לך מבט אחרון ועפת.
יום למחרת בבוקר הגעת ואמרת לי שהיום בערב אני אפגוש אותם, את המשפחה שלך.
חזרתי הביתה מהבית ספר והתארגנתי, לבשתי מכנס שחור, ולא ידעתי להחליט עם לבן זה צבע בולט או לא.
לבשתי חולצה זרוקה בצבע אפור והסתכלתי במראה והתחלתי לחשוב איך הם היו.
אני הולכת למחשב שלא היה חסר לי באותה תקופה הרבה, ובפעם הראשונה מחפשת עורב באינטרנט.
כמובן לא משהו מיוחד מידע ככלי על העורב הסתכלתי על המקלדת וחשבתי מה לכתוב כדי לקבל פירוט יותר עמוק, כתבתי 'אנשי עורב' זה בא לי מאנשי זאב.
אחרי כמה דפים שנכנסתי ויצאתי נתקעתי על דף אחד.
"עורב מתקשר לדברים שלילים , ויש לו קשרים רבים לעולם הכישוף השחור. בסיפורים להם הורגלנו בילדותינו, ובמשלים אותם שמענו תמיד היה לעורב תפקיד שלילי, רע, מפחיד, וכדומה הידוע גם כי עורבים נוהגים לתקוף בני אדם ויכולים להוות מטרד רציני, ואפילו מסוכן. המיתוסים הישנים מספרים כי קיימים בעולם אנשי עורב- עורבים היכולים להפוך מעורב לצורת אדם רגילה. בדרך כלל עורבים כאלה הם המסוכנים ביותר והם עצמם באו מעולם הכישוף השחור. הם מביאים לעולם הרגשות של אכזבות, צרות, מחלות, כאב, בהלה, מועקה וכדומה." כול מילה עשתה לי צמרמורת יותר ויותר הפסקתי לרגע ולקחתי אוויר הסתכלתי אחורה כי היה נדמה שאני לא לבד, אבל לא היה אף אחד מאחורי, למרות המשב רוח קל שהיה פתאום. הסתכלתי חזרה בטקסט והמשכתי. "באגדות עליהם מסופר כי אנשים שפגשו וראו אותם ואף הכירו בלי שידעו שהם כאלה דיווחו על תחושות קשות שהיו קשורות לפחדים לא ברורים בהלה ואי שקט. אנשים שהאמינו בזה אמרו שאם רואים אותם במקרים מסוימים יחוו אחרי זה כאב נפשי עמוק, או תחושה של צער גדול, שקשה מאוד להתגבר עליו אם בכלל. ועוד..הפסדים כבדים הצפויים לרואה בדרך כלל אובדן של אדם קרוב וחשוב לו.
"אנשים האמינו שאם חולמים על עורבים רגילים יחוו הכול ביחד ולאותו מקום יקרה אסון טבע גדול- הוריקן, טורנדו, התפרצויות של הרי געש, רעידות אדמה וכדומה..
"אנשים שחלמו על אנשי עורב כנראה יחוו הגידה וסכין בגב מכיוון שאלו נחשבים לשקרנים ותחמנים"
הפסקתי לקרוא והסתובבתי בגלל התחושה ששוב מישהו היה מאחורי אבל הייתי לבד במשרד הישן הזה. אני לקחתי נשימה נתתי עוד מבט לאתר, שמרתי במועדפים וסגרתי.
הלכתי לחדר והייתה שם, הייתה עם פני קרח שעשו לי צמרמורת, הרמת מבט שנכנסתי לחדר ולא חייכת.
"את מוכנה?" שאלת בקול קריר.
"כן" עניתי בהיסוס. "קרה משו?"
"לא..אני רק לא אוהב את הרעיון, יש לי הרגשה רעה"
,אם אתה לא רוצה אז לא נלך.." פתחת את העיניים לראשונה באותו ערב ואז נאנחת.
"לא..צריך לעשות את זה מתי שהו..רק תהיה קרובה אלי" הנהנתי בחצי חיוך. ואז הסתכלתי על עצמי.
"אני לבושה בסדר?" שאלתי בחצי חיוך והנהנת שכן וחייכת בפעם הראשונה באותו ערב.
רגע של שתיקה עבר בנינו, מה שהיה נדיר. "בואי" אמרת בקול שקט והושטת יד החזרתי לך יד בצורה אוטומטית וקירבת אותי אלך בזמן שהלכת לכיוון החלון, החזקת אותי חזק.
"את מפחדת מגבהים?" שאלת בחצי שעשוע.
"תלוי.." אמרתי בהיסוס.
"אז תעצמי עיניים" אמרת בחיוך.
ואז הרגשתי בעננים, הרגשה שאי אפשר להסביר במילים, רק להרגיש לחיות את הרגע.
חזרתי למציאות כשהרגשתי את הקרקע מתחת לרגלי שוב.
פתחתי עיניים לאט והיינו באמצע היער. הסתכלתי עליך וכנפיים כבר לא היו לך. החזקת את היד שלי חזק, חזק מידי, הסתכלתי על הידיים שלנו ביחד, התעמקתי בהם וניתקתי את המבט מהם והסתכלתי עליך בפנים מהססות ומודאגות, הסתכלת על היער בפני קרח המשכתי להסתכל עליך תוהה מתי הרגע הארוך הזה הגמר ואז הידקת את הידיים שלנו יותר חזק והסתכלתי לכיוון שאתה מסתכל וראיתי שני אנשים עומדים מולנו, איש ואישה, האישה עם חיוך בוחן והאיש עם בפנים של קיר בוחן אותי גם. הם התקדמו לאט לכיוון שלנו, העפתי בך מבט והעיניים שלך היו חתומות עליהם. אני מודה כשהייתי קטנה לא חשבתי שאני אפגוש את ההורים של חבר שלי באמצע יער. אכן היה מוזר.
"את אן.." אמרה האישה בקול שקט וזורם לאוזניים כול כך, הצלחתי לטבוע בקול היפה שלה, בין היפים ששמעתי. "אני ריבן..אמא של דיימון, אני שמחה להכיר אותך סוף סוף" אמרה והושיטה לי יד הושטתי יד בהיסוס ולחצנו ידיים, היד שלה הייתה בטמפרטורה כמעט מושלמת לאדם, היא עצמה נראתה מושלמת.
העפתי מבט לאבא שלך ממשיך להביט בי בפני קרח בפנים קרות, נתתי חיוך מהסס והוא לא החזיר אף מבט שונה.
"נעים להכיר אותך אדוני.." אמרתי בהיסוס רב ששמעו בקול שלי והשטתי יד.
"לי לא נעים" אמר בקול גבוה.
"דימור.." אמא שלך אמרה בקול קוצני.

"אן את כותבת יומן?!" דיאנה שאלה פתאום מאחורי מציצה מאחורי הכתף שלי על היומן.
"לא! זה שיעורי בית! תצאי מהחדר שלי עכשיו!" דיאנה הסתכלה עלי מלמטה בפנים חצי מפוחדות ואז יצאה מהר מהחדר.
"אמא! אן כותבת יומן!" היא צעקה בכול הבית.
"אחחח" נאנחתי וסגרתי את החדר.
"אמא! אן שוב בדיכאון בגלל החבר שלה!"
"זהו זה תברחי זה עומד לכאוב לך!" אני יוצאת מהחדר בפתאומיות והיא בורחת למטה.
"אנסטסיה! תפסיקי עם זה מיד!" אמא שלי צעקה עלי מלמטה.
"אני לא מאמינה שאת מגנה עליה!" אני צועקת חזרה.
"היא ילדה קטנה אן בת 10 , האימהות תמיד מגנות על הילדה הקטנה במשפחה" אלירן אמר כשהתבונן במחשב מהחדר שלו בלי להביט בי. "חוץ מזה, בדרך כלל את מסתגרת בחדר ולא מדברת עם אף אחד מהמשפחה זה חדש שהצליחו להוציא אותך מהחדר ועוד לגרום לך לדבר…" הוא אמר והביט בי ואני חזרה. גלגלתי עיניים.
"זה אומר שהמצב משתפר או לא!?" הוא שואל בקול גבוה יותר כי נכנסתי לחדר.
"זה אומר שאל תתרבו לי בענייניים!" אני חצי צועקת וסוגרת את הדלת.
"אוקי" שמעתי את אלירן אומר ודמיינתי את החיוך שלו עכשיו.
בפעם ראשונה מזה הרבה זמן לא חשבתי על המשפחה שלי, לא היה לי בעיות עם המשפחה, הם תמיד הסתכלו עלי מהצד ובקושי אמרו משהו, ראיתי פנים של רחמים אצל כולם אבל מעולם לא העיזו להגיד לי כולם על זה עד עכשיו בגלל דיאנה.
3 אחים 2 הורים. יותר מידי לבית אחד. שיש ילדה קטנה בת 10 ואני ואלירן באותו גיל נולדנו ביחד אבל לא תאומים זהים, ועוד אח אחד גדול שבדרך כלל לא בבית, לא בדיוק יודעת איפה אבל כול מקום אחר חוץ מכאן מעל גיל 20 זה טוב נראה לי.
ממזמן הם לא הפריעו לי. הם לא נכנסו לי למחשבות אפילו לא לרגע.
נזכרתי במה שכתבתי ביומן במה שקראתי באינטרנט באותו תקופה, והבנתי שכנראה זה מה שגורם לי לכאב הזה שרק מתמשך ומתחזק.
נראה לי שזזה. בגלל מה שהם גורמים.
ויצאה לי לראות עורבים כאלה כן משטיחים לעולם הכישוף השחור, אבל אף פעם לא פחדתי מהם, רק מקיארה פעם אולי.
אני מסתכלת עלי היומן שנשאר פתוח ומתיישבת על הכיסא בא לקחת את העיפרון אבל הפלאפון שלי צלצל אני רואה על המסך מייקל ומתעלמת בהתחלה לוקחת נשימה ועונה.
"היי.." אני אומרת בהיסוס.
"חשבת לסנן אותי?" היא שואלת ואני שומעת את החיוך שלה.
"חחח איך את מרגישה?"
"יותר טוב, שומעת..שמעתי שעושים את הנשף גם השנה" היא אמרה ונעצרה. "את מתכוונת לבוא?" היא שואלת בהיסוס.
"לא נראה לי" אני אומרת ומדפדפת ביומן אחורה.
"תבואי איתי…את לא חייבת..בן זוג" היא אמרה עוד יותר בהיסוס.
"לא יודעת, נראה אוקי?"
"בסדר..נפגש מחר"
"ביי.." אני אומרת ומנתקת.
לעזאזל הנשף.