סעיף נוסף פרק 9

אז ככה כנראה אני יעביר את השבת שלי לשבת ולכתוב ביומן כמו שעשיתי עד עכשיו.
התכוונתי להמשיך את הסיפור עם ההורים שלך אבל..הנשף קפץ לי לראש.
החליטו לעשות אותו גם השנה. אני לא מתכוונת ללכת ולראות זוגות שהחזיקו משנה שעברה.
אני מרגישה חלשה כול כך עכשיו לא יודעת למה.
אני נזכרת בשנה שעברה שהלכתי איתך אני חושבת שזה היה אחד הלילות הקסומים בחיי.
יום לפני הנשף נזכרתי להגיד לך על זה, כי לא חשבתי על זה עד אז.
אמרתי לך בדרך הביתה שתמיד ליוותה אותי אחרי בית ספר, היינו הולכים למרות שהיינו יכולים לעוף, אבל אז לא היה לנו זמן לדבר.
"יש מחר נשף בבית ספר" אמרתי והסתכלתי עליך ישירות מהצד.
"נחמד..תיהני" אמרת בלי להסתכל עלי אבל חייכת.
"אוקי..זה היה לא צפוי" אמרתי וגיחתי.
"אני יודע..אני לא צפוי לפעמיים" אמרת שוב בלי להסתכל עלי אבל קירבת אותי אליך.
"אתה לא מתכוון להזמין אותי?" אני שואלת בחצי היסוס אבל מחייכת.
"את כבר הזמת אותי למה אני צריך להזמין אותך?" שאלת בחיוך משועשע והסתכלת עלי.
"לא יודעת סתם עלה לי לראש.." אמרתי בפרצוף חמוץ והסתכלתי קדימה.
"חוץ מזה..אני לא קשור לבית ספר שלך.."
"לאיזה בית ספר אתה כן קשור?"
"לאף אחד תודה לאל" אמרת בחיוך.
"חוץ מזה לא אמרו שאסור להביא אנשים מבחוץ" אמרתי בלי להסתכל עליך והמשכתי עם הפרצוף החמוץ.
"גם לא אמרו שכן" אמרת והמשכת לחייך.
"אוקי..הבנתי" אמרתי בחצי עצבים והתרחקתי ממך בצעד קדימה יותר.
תפסת אותי ביד יישאר וקירבת אותי אליך. "סתם צחקתי" אמרת בחיוך רע. "נראה לך שלא הייתי בא?"
"לא יודעת..אתה לא צפוי לפעמיים" אמרתי בחצי חיוך והסתכלתי עליך מלמטה כי הייתה גבוה ממני.
לא בהרבה אבל גבוה.
המשכנו ללכת ואתה המשכת לחייך חיוך לא ברור הסתכלתי עליך מהצד לא מבינה. "על תעשי את זה שוב" אמרת פתאום בפנים רציניות.
"מה עשיתי?" שאלתי מודאגת.
"התרחקת ממני..על תעשי את זה שוב" אמרת והסתכלת עלי בפנים רציניות שעשו לי צמרמורת.
השפלתי מבט לא מבינה מה הכעיס אותך כול כך ואמרתי אוקי בשקט.
כשהגנו לבית שלי הדלת מיד נפתחה ואמא שלי יצאה.
היא אף פעם לא אהבה אותך כול כך. אני לא יודעת למה מה הסיבה האמיתי אבל אף פעם זה לא היה באמת אכפת לי. אבל תמיד ידעתי שאיך שהוא יש לך לכיוון למה היא לא אוהבת אותך ואף פעם לא אמרת לי.
"שלום דניאלה" אמרת לה בחיוך חמים והיא הסתכלה עליך כרגיל כמה שניות והנהנה לשלום בחצי חיוך.
"אני אפגוש אותך בחדר עוד חצי שעה?" לחשת לי באוזן כשהיא נכנסה לבית. הנהנתי, נתת לי נשיקה במצח והלכת.
חיכיתי לך בחדר אז שעה וחצי..איחרת. וזה הדאיג אותי מאוד, יותר מידי אולי אבל לא בשבילי.
נכנסת לחדר שלי דרך החלון כשהייתה כבר בדמות אדם, וביד שלך שקית אפורה של חנות כול שהיא.
"סליחה שאיחרתי" אמרת בקול שקט ונתת לי נשיקה מהירה בשפתיים.
"מה יש שם?" אני שואלת בוחנת אותך בחיוך.
"גם אני התגעגעתי תודה על הדאגה…"אמרת בחיוך והרחקת ממני את השקית מאחורי הגב שלך.
"אין בעד מה" אני אומרת בחיוך ומנסה לקחת לך את השקית מאחוריך ניסיון עלוב כמובן לנסות להילחם בך אפילו קצת. אני זוכרת שגיחת כול פעם שניסיתי להילחם בך בכוח בכול דרך שהיא ואפילו לא התאמצת למרות שהיו פעמיים שהשתמשתי בכול הכוח שלי. "דיי..מה יש שם?"
"ואני קשה אה?" אמרת בחצי חיוך ונתת לי את זה. לקחתי את השקית מבולבלת בלי לומר מילה והוצאתי משם בד בגוון תכלת שנפתח לשמלה קצרה בערך מעל הברכיים.
"אתה צוחק עלי נכון?" אני שואלת המומה מסתכלת על השמלה ועליך בו זמנית.
"לא חשבת לבוא עם ג'ינס וחולצה נכון?" שאלת בגיחוך.
"עם חצאית וחולצה" אני אומרת ומניחה את השמלה על המיטה.
"את לא אוהבת אותה?" שאלת חצי בדאגה.
"לא, היא מושלמת, אבל…אני לא לובשת שמלות"
"זה נשף אן, אף פעם לא היית בנשף?"
"מסיבות נחשב?"
"ימי הולדת?" שאלת בחיוך מזלזל.
"לא רק" אמרתי והשפלתי מבט הצידה.
צחקת את הצחוק השקט שלך וחיבקת אותי מאחורה. "תמיד יש פעם ראשונה" אמרת לי באוזן והרגשתי את החיוך שלך.
הלב שלי השתולל באותו זמן בצורה לא ברורה, והיה ברור שהרגשת את זה כי תמיד באופן אוטומטי הייתה שם יד על הלב שלי ובודק אותו, לא ידעתי אף פעם למה אבל אמרת לי פעם, לא זוכרת מתי.
אמרת שאתה תמיד שמתה ותמיד תשים יד על הלב שלי כדי לבדוק עם אני אמיתית אם אתה לא חולם אותי.
אמרת שאני מושלמת מידי למציאות אז תמיד הייתה בודק. לא אהבתי מה שאמרת הגזמת, ואני שונאת הגזמות הגבתי לזה בחיוך מזלזל וזה רק יותר הצחיק אותך, כנראה גם הסמקתי בצורה אדיוטית.
"מתי הנשף מחר?" שאלת ולא הרפת ממני את החיבוק שלך. "את שקרנית גרועה" הזהרת אותי כבר מעכשיו. כנראה באמת הייתי שקרנית גרועה שכבר מעכשיו הייתה יכול לראות שאני משקרת.
"אמ…הוא מתחיל ב 10 בלילה" הסתכלתי עליך מאחורי לראות אם האמת והמשכת לחכות לתשובה הנכונה בחיוך. "8 בערב" אני אומרת בייאוש ומסתובבת אליך. "לפחות ניסיתי מה?" אני אומרת ומגחכת טיפה אבל מוחקת את החיוך בגלל הרציניות שלך.
"את רוצה ללכת בכלל?" שאלת בצורה חשדנית.
"נראה לי..לא יודעת, עד עכשיו לא היה לי כול כך אכפת עכשיו נהייתי לחוצה" אמרתי והשפלתי מבט אבל הסתכלתי עליך.
"אם את לא רוצה לא נלך.." אמרת והרמת לי את המבט אליך. אני יודעת שנאת את זה שהרפיתי את המבט ממחה או שהתרחקתי ממך כול פעם מחדש.
"אני רוצה…נלך" אמרתי הפעם יותר בביטחון.

–

כול פעם שהפסקתי לכותב ביומן גם עם זה להרבה זמן או גם עם זה לזמן קצר כדי לשחרר קצת את היד מהכתיבה או להיזכר איך באמת זה קרה, הרגשתי סוג של הקלה שאני לא אוהבת, מעולם לא סיפרתי את זה לאיש וגם עכשיו אני לא מספרת לאף אחד לעצמי זה הכול.
הקלה שכאילו משהו ירד לי מהלב משהו שהכביד עלי מאוד, אבל יש בזה משהו זה כן הכביד עלי באיזה שהו מקום..הזיכרונות.
לא אהבתי את התחושה שזה מכביד עלי ועוד יותר לא אהבתי את התחושה של אחרי.
המשכתי להסתכל ביומן מנסה לחשוב עם להמשיך, ההיסוס הזה הפריע לי.
הייתה דפיקה בדלת שב 'בום' הסיתה אותי מהמחשבות על הכול.
הדלת נפתחה וראיתי כבר מהתחלה את השיער של מייקל מבצבץ. היא פתחה את הדלת בהיסוס ובחיוך נחמד.
"היי אן, אני מצטערת שבאתי בלי להודיעה" אמרה לי פתאום וקטעה את המחשבות החודרניות שלי עליה ועל מה שעשתה ואיך שעשתה.
"זה בסדר כנסי" אני אומרת ונעמדת על הרגלים.
"אני לא מפריעה נכון? אני פשוטי יודעת שאת שונאת שבאים אליך ככה בלי להודיעה" היא אמרה בהיסוס גבוה.
"לא, זה בסדר את תמיד מוזמנת" אמרתי בחיוך מזויף. היא נכנסה וסגרה את הדלת אחריה מנסה בכול הכוח לא להשמיעה רעשים מיותרים.
"אני יודעת שאת לא הכי תרצי לדבר על זה אבל, אני חושבת שהגיעה הזמן" היא אמרה ונעצרה כדי לבדוק אותי. "את מבינה…אני חושבת שאת מגזימה קצת" היא אמרה לאט ובהיסוס.
חייכתי חיוך מגוחך שהפתיעה אותה. "אני יודעת..אני יודעת שאחרים רואים את זה מוגזם, ואני מבינה גם למה באיזה שהו מקום אבל…אני לא בטוחה שאני רוצה לשכוח..אני לא בטוחה שאני רוצה לעבור הלאה"
אמרתי במהירות והיא שתקה כול הזמן הזה לא ניסתה להתפרץ.
"הוא עבר הלאה..למה שאת לא תעברי הלאה?" היא שאלה בקול שקט והשפלתי מבט. "אני יודעת שעובר לך בראש משהו עכשיו ואת לא מספרת לי..אני יודעת שאת לא אומרת לאחרים דברים עוברים לך בראש וברגשות את לא משתפת אף אחד, אבל אני לא מצליחה להבין אותך ואני רוצה…כי את חשובה לי"
הרמתי אליה מבט שותקת. "אני לא יודעת מה להגיד לך מייקל..אני מצטערת"
"אל תגידי..תסבירי"
"אני יכולה להגיד לך משהו בלי שתשאלי שאלות ותחטטי? רק כדי ש..תדאגי פחות, אני מקווה" אמרתי לאט ובהיסוס.
"את יכולה לנסות" היא אמרה מחכה לראות את הצעד הבא שלי.
לקחתי נשימה מתחננת לעולם שאני לא אתחרט, הלכתי לאט לכיוון השולחן ראיתי את היומן פתוח וסגרתי אותו לקחתי אותו בידיים והרעתי למייקל היא הסתכלה על זה שנייה ואז עלי. "מה זה?" היא שאלה לא מבינה.
"יומן…דיימון נתן לי אותו ביום שהלך..חזרתי הביתה וזה היה כאן בחדר" אמרתי לה.
"את כותבת בו?" היא שואלת בשקט אבל בלי חיוך או צחקוק.
"כן..זה עוזר לי להיזכר" אמרתי בהיסוס מקווה שלא תפרוץ בצחוק שילדה בת 17 כותבת יומן כמו ילדה בת 8. אבל היא לא צחקה אפילו לא נתנה חיוך היא הרימה אלי מבט אחרי כמה שניות שהסתכלה ביומן.
"טוב..אני שמחה לפחות שאת לא לבד בכול המחשבות והזיכרונות שלך" אמרה בחצי חיוך ומחקה מהר.
"מייקל אני יודעת שאת דואגת..אבל אני באמת בסדר" אמרתי בחיוך משכנע כמעט. "את חברה טובה וגם את חשובה לי מאוד..הלוואי והיה לי דרך להחזיר לך.."
"תהיי שמחה..תהיה מי שהיית, זה הכי חשוב לי" היא אמרה וחיכה. "ובתור צעד ראשון שלי להחזיר אותך על הרגלים אני מושכת אותך מהאוזן כדי שתבואי לנשף"
נאנחתי. "בסדר" אמרתי בייאוש. היא נתנה חיוך גדול.