קסם החדר. פרק 1.

פרק 1:
רו הקלידה במהירות במחשב, מחפשת כתבות חדשות ותעלומות.
אבנר דפדף בעיתון, אם יש שאלות חדשות.
הרוח נכנסה דרך החלון, כמו מאוורר. שניקה את הזיעה מפנייה של רו.
"ממש חם היום, הא?" שאלה רו.
"כן.." אבנר מחה את מצחו מהזיעה.
"משהו חדש?"
"לא. אין שום שאלות. הכול כבר נפתר. אף אחד לא פונה אלינו, אף אחד לא שואל אותנו כלום." אמר אבנר בייאוש.
"ננסה למצוא בעצמנו תעלומות."הציעה רו.
"ומה אנחנו עושים עכשיו?" שאל אבנר ורימז על העיתון.
"זה לא מספיק. הכול כבר גלוי. צריך לצאת החוצה, לראות דברים זזים."
"נו באמת.. אנחנו לא בעיירת פשע, לא כל שנייה מתרחש משהו נורא."
"ומזל שכך."
"וחבל שכך. אין לי פרנסה ככה." אמר אבנר ברוגז.
"אתה רוצה רק לשמוע על תעלומות כל היום. תהייה שמח שהכול רגוע. מי צריך עכשיו את כל האקשן הזה?"
"נו באמת. אנחנו עומדים לפשוט את הרגל בקצב הזה."
"באמת?" רו הרימה את עיניה לאבנר. אבנר הנהן בצער.
"אף אחד לא פונה אלינו רו, אף אחד לא מתקשר. מה אתה רוצה שמשהו ייפול מהשמיים סתם.." דיבורו נעצרו, כשהטלפון צלצל. רו והוא החליפו מבטים בחשדות. לבסוף אבנר הרים את השפופרת.
"בילושי אבנר, שלום." ענה אבנר.
"תסתכלו בבקשה בסרטון החדש שהועלה לאינטרנט לפני דקות ספורות." הקול שהיה נשמע ברמקול, היה ניראה מעוות.
"מי אתה?" שאל אבנר.
"זה לא הזמן לשאלות. תראה את הסרטון ומהר."
לפתע כרטיסייה צצה במחשב. סרטון קטן הוקפץ ולידו כתבה ארוכה. רו לחצה על הסרטון בדאגה.
הייתה נערה יושבת מכובלת בכיסא. שיערה האדום התבלגן ועיניה היו אדומות. בגדיה היו קרועים והיא הביטה במצלמה.
"אני רז מדילסון. היום נעלמתי אחרי קסם משונה. התנדבתי לקסם במופע, ולאחר שנכנסתי לקופסה שחורה, הופעתי בחדר הזה. חדר לבן, שומם וקפוא." האישה ניסתה לחמם את עצמה בידיה. היא שפשפה אותן בקור. "אתם יכולים להציל אותי. רק תעשו את זה מהר. אני לא יודעת את מקומי כרגע, אבל תוכלו למצוא קצה של רמז במופע של וודיני הקוסם." והסרטון התעוות, והתמונה נעלמה.
הכתבה הייתה ארוכה ומלאה בדיבורים. רו ידעה כבר לקרוא במהרה, דבר שהיה טוב לבלשות. תמיד יש את הלחץ הזה בבלשות, שלא נותן לך את הזמן לראות את הכול.
'האישה רז מדילסון, ביתם של שון מדילסון ואשלי מדילסון, נעלמה מהבוקר, לאחר שאמרה להוריה שהיא הולכת למופע קסם כי היא הייתה חייבת ללוות את הילדה שעלייה היא שמרה. היא שמרטפית, בגיל 18. אף אחד לא יודע מי צילם את הסרטון ומי העלה אותו ומי זה בכלל הקוסם וודיני. הילדה שעלייה רז שמרה, הייתה עדה למתרחש.
"ראיתי איך הקוסם מכניס את השמרטפית שלי לקופסא השחורה, ומיד אחרי זה המסך ירד והיה ניראה שההצגה נגמרה. חיכיתי לשמרטפית שלי, אך היא לא חזרה. חיכיתי איזה חצי שעה ואף אחד לא חזר. אני הייתי היחידה שנשארה במקום. כולם הלכו הביתה, כולל הקוסם." עדתה הילדה, מישל לוי. '
עד כאן רו קראה. היא הפסיקה את קריאתה כשיללות אמבולנס נשמעו ברקע וצפירות של משטרה. אבנר ורו שוב החליפו מבטים.
אבנר עדיין היה בקו הטלפון, כשהשפופרת באוזניו.
"מי אתה?" המשיך לשאול אבנר.
"אני מקושר לרז. לא אוכל לתת לך עוד מידע, אך אני מבקש ממך עזרה. אני רוצה להיפגש איתך, כולל עם רו שעכשיו מאזינה." רו הביטה סביב בלחץ. מישהו מציץ לה? אבל הם בבניין. בקומה 8. זה לא הגיוני. "תבוא לפתח בניינך, עכשיו." והטלפון נותק.
"לענות לזה?" שאלה רו.
"נענה. אבל עם נשק. אני חושב שזה מישהו שרוצה רמזים, אולי זה כתב. הוא רק רוצה לסחוט מאיתנו וללכת. ככה שלא ניתן לו שום דבר ממה שאנחנו יודעים עד שנהייה בטוחים שזה מישהו שבאמת רוצה את עזרתנו."
"אבל אנחנו לא יודעים כלום."
"בטח יש לנו איזה רמז.."
"יש לנו רק את הסרטון והכתבה, שהופצו לכל העולם."
"היינו צריכים לצאת החוצה. בואי נרד למטה." הוא אמר ובזה הוא יצא למעלית ואחריו רו.
לאבנר היה רובה בכיס הג'ינס שלו, ליתר ביטחון שזה הקוסם. אולי הוא רוצה להעלים אותם, אין לו מושג. רו חושבת שזה אפילו לא הגיוני, כי רק טיפש יזמין את הבלשים שמחפשים אחריו.
הם הביטו במראת המעלית בלחץ. רו הביטה באישה בת 23, עם שיער שחור חלק ועיניים ירוקות עדינות. היא לבשה חולצה יום-יומית בצבע כחול. היה לה טייץ בצבע שחור גם כן.
לידה היה אבנר, ששערו החום היה פרוע ועיניו החומות היו גדולות ומלחיצות. הוא לבש חולצת טריקו בצבע ירוק וג'ינס בצבע כחול. הם לא רצו להיראות כמו בלשים מבחוץ, אחרת לא יראו להם שום דבר. הם צריכים להסתוות בשטח.
המעלית הגיעה לקומת הקרקע. הם יצאו ומולם היה ניראה תוהו ובוהו. אמבולנסים בכל מקום, משטרה מסתובבת בשטח, אנשים צפופים וקו צהוב מסביב לריבוע של כביש, שצבוע בדם. שוטרים הסתובבו סביבו, מנסים למצוא רמזים.
"מה קרה כאן לעזאזל? ואיך לא היינו מודעים לזה?" שאלה רו בהפתעה.
"זה מה שרצו. הם רצו שלא נדע." הסיק אבנר.
"מי זה הם?"
"אני לא יודע, אבל תכף נגלה. צריך לחכות לאיש המאחר."
"אתה לא חושב.."
"שזאת מלכודת?" השלים אותה אבנר. "כן, אני חושב כך. אבל אני מוכן, כמו שאמרתי לך." הוא נגע ברובו ברמז.
"טוב, אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת."
"טוב, אני חושב שהוא לא בא." אבנר הביט סביב, שום אדם לא בא. רק שוטרים ורופאים הסתובבו במקום. "בואו ניגש לאיזה שוטר, נשאל כמה שאלות."
"רגע!" היא עצרה אותו. "מה הם ישר יגלו הכול לאנשים תמימים?"
"אני אגלה מי מת פה, או מי נפצע ואגיד שזה קרוב משפחה שלי. חייבים לגלות את האמת לקרובי משפחה."
רו לא התנגדה. הם ניגשו לשוטר זר. השוטר היה קצת מלא במשקל, עם סופגנייה בידו הימנית ופנקס בידו השמאלית.
"שוטר, אפשר לדעת מה קרה פה?" שאל אבנר.
"אסור לגלות עד שזה יהיה בטוח."
"מה בטוח?" התערבה רו.
"תקשיבו- המידע הזה מאבטח. אסור לי לגלות עליו, זה רק למשטרת ישראל."
"אנחנו בקלות יכולים להתקשר לעיתון, שיבואו ויתחילו לכתוב דברים שאתם לא רוצים לגלות." איים אבנר.
"סליחה? אתה מאיים עליי? תשמור על הפה שלך, לפני שאקרא לשוטרים לגרש אותך מהמקום."
"אני אזרח! זכותי לדעת!" מחה אבנר.
"קרתה פה תאונה. או רצח. אנחנו עדיין לא בטוחים. איך נגלה לך דברים כשאנחנו לא בטוחים בהם?"
אבנר התייאש. כנראה שהוא ממש מיהר, כי אחרי דקה של דיבורים ואיומים, הוא הראה את תעודת הבלש שלו. השוטר הנהן בהבנה.
"הסוואה.. יפה." השוטר גירד בסנטרו במחשבה. "טוב, אגלה לך. אך אסור לך להפיץ את זה לעיתונות."
"אני מבטיח שלא אפיץ." אבנר קרץ לרו ורו קרצה לו חזרה.
"גם היא בלשית?" השוטר הצביע על רו. רו הוציאה מכיסה את תעודת הבלשות שלה. "הבנתי.. טוב, אני אגלה לכם כמה פרטים שתוכלו לבלש עליהם. מכונית עברה בשטח. לפתע מכונית אלמונית, בלי מספר עלייה, התנגשה במכונית הרגילה. המכונית הרגילה עצרה ברמזור, בניגוד למכונית האלמונית, שלא הסתכלה אפילו לשנייה על הרמזור. זה הביא לתאונה. אך הבעיה העיקרית שהבן אדם מת, עם עוד דם מטפטף, אך גופו נעלם. פשוט נעלם, התאדה כמו גז. אין לנו רמזים, אין לנו כלום. נפיץ לעיתון שגוף התפוגג סתם ככה?"
"וואו." רו הייתה המומה. "אבנר." היא לחשה לאוזנו. "לגלות לו על האיש שטלפן?"
היה ניראה שהשוטר לא שמע, אך הוא בהחלט חשד.
"לא.. אני עדיין לא מאמין לכל המידע."הוא השיב לה.
"היי! מידע תמורת מידע! מה אתם יודעים?" שאל השוטר.
"אנחנו יודעים דברים שאתם בטוח לא תאמינו להם." שיקר אבנר. רו הביטה בו בשאלה. הם לא יודעים כלום. "אנחנו מכירים את הגוף שהתפוגג. הוא היה חבר שלי, הוא שלח לי הודעה שנייה לפני ששמעתי את המכוניות מתנגשות. אני חושב שהוא היה מעורב, כי שנייה לאחר מכן הטלפון שלו נשבר, התקשרתי ואמרו שהוא לא קיים."