רוחות | Winds – פרק מספר 10

נקודת מבט אליה:

חלמתי על נערה עם שמלה לבנה ופשוטה, יחפה ועם שיער ארוך. הנערה הייתה באמצע היער, שמחה ומאושרת. היא טיילה בין העצים הירוקים והרגישה את הדשא הלח תחת כפות רגליה. ברגע אחד, פחד ואימה תוקפים את הנערה המסכנה. היא לא הבינה מה קורה עד שהיה מאוחר מידי, ורצה.
רצה מהר ככל האפשר, מנסה להתחמק מהמציאות הכואבת.
כל מה שהכירה התמוטט עליה בבת אחת, ואחריות גדולה הייתה נטל על גבה.
אבל היא לא רצתה את זה. ממש לא.
אז היא ברחה, עמוק לתוך היער.

אמנם זה היה רק חלום, אבל ידעתי כי הנערה זו אני. אני הישנה והמאושרת, מתחלפת באני חדשה ומפוחדת, מבוהלת וכועסת.
*****
התעוררתי כשהרגשתי משהו נוגע בכתפי, והחלטתי שאין טעם להיאבק.
"אל תזוזי." אמר קול רך של אישה.
הזיכרון מהאירועים האחרונים החל לטפטף במוחי, וניסיתי לשחזר הכל.

אני וריי הלכנו לרכבת התחתית, שם הפסיכים חטפו אותנו. אוקי…
אחר כך היינו בחדר לבן שם פגשנו את אוליבר בן ה-16.
אוליבר… למה פתאום כואב לי כל כך לחשוב על השם שלו?
אחרי זה הוא הוביל אותנו אל חדר אחר שבו קרוב משפחה מטורף עינה אותי בשביל מידע שאפילו לא ידעתי.
אוליבר ניסה לחלץ אותנו…אלבום משפחה של רוצחים… קולות מגפיים… קרב יריות.
אוליבר.

פקחתי את עיניי כשהזיכרון של אוליבר הכה בי. אחי הקטן שהתגעגעתי אליו כל כך, נרצח מולי.
הסתכלתי סביבי, ולידי ישבה אישה עם שיער אדום כמו אש ועיניים אפורות. היא חבשה לי את הכתף הימנית שכבר לא כאבה, ונזכרתי בכדור שפגע בי, אבל זה לא שינה לי.
אני לא הולכת לתת לאדם להכאיב לי יותר אי פעם.
בצידו השני של החדר ישב ריי על מיטה זהה כמו שלי, רק שאני שכבתי בה. הוא היה ללא חולצה, ואדם מוכר טיפל בחתכים שבבטנו.
גופו של ריי היה שרירי משחשבתי, אבל הוא רק נשען על ידו ועיניו עצומות.
"איפה אני?" שאלתי בקול צרוד את האישה שישבה על ידי.
ברגע אחד, המבטים של כולם הופנו אלי.
"קודם תתני לי לסיים לחבוש אותך ואז נסביר לך הכל." אמרה האישה.
"הרבה אנשים חייבים לי המון הסברים.." מלמלתי לעצמי.
האדם שטיפל בריי דיבר איתו, וקולו נהיה יותר מוכר.
הסתכלתי על עצמי, וראיתי שמכנסיי היו מלאים בקרעים ובדם, והחולצה כבר חדלה להיות לבנה. השרוול הימני נקרע בצורה גסה, כנראה בשביל לטפל בפצע הירי.
"זהו, סיימתי. תנסי לא לאמץ את הכתף טוב?" אמרה האישה בקולה הרך. היא הייתה שונה מהפסיכים. היא נשמעה אכפתית, ולבושה בבגדים רגילים ולא שחורים עם פס אדום.
"טוב." עניתי לה.
ריי שם על עצמו חולצה מלאה בקישקושים, וניגש אלי. הוא נראה היה מודאג וזהיר.
"כמה זמן הייתי מעולפת?" שאלתי אותו.
"שעה וקצת. את זוכרת מה קרה?"
"כן." עניתי וקולי היה חד כמו זכוכית. "מה עם אדם?"
"עדיין חופשי. אבל לפחות אנחנו יודעים איפה בסיס הפעולה שלהם. את מסוגלת לקום?"
"כן. אני לא בובת חרסינה."
קמתי מהמיטה הלבנה וכבר לא צלעתי. החתכים שעל רגליי כבר הפכו לצלקות קטנות ולבנות, אבל החתך שעל ידי השמאלית הפך לצלקת אדומה וכואבת.
"יש לך פה בגדים להחלפה, אבל אמא שלי אמרה שהכתף שלך תצטרך לנוח לפחות כמה שעות." אמר ריי.
"אמא שלך?"
"כן. זאת שטיפלה בכתף שלך."
ומי היה זה שטיפל בך?" שאלתי. הוא היה לי מוכר כל כך, אבל עדיין לא זיהיתי אותו.
"דוד שלי, ג׳ופרי. את בטוחה שאת בסדר?" ריי הניח את ידו על כתפי הבריאה.
זזתי מהנגיעה שלו כאילו זו כוויה, והתחלתי ללכת אל עבר הדלת החומה.
נעמדתי מולה אבל לא פתחתי אותה.
האם אני רוצה לדעת מה יש מאחורי הדלת?
"איפה אנחנו?" דרשתי לדעת.
ריי עקף אותי ופתח את הדלת. מבלי לענות, הוא המשיך ללכת ישר עד לחדר הסמוך.
הלכתי בעקבותיו, ועברנו דרך חלל גדול שמלא במדפים על הקירות וספות על הרצפה. זה הרגיש כמו סלון של בית. אפילו התמונות שעל הקירות נתנו את תחושת החמימות של בית אוהב.
מה יקרה לתחושת החמימות של הבית שלי אחרי שאחזור?
ריי פתח את דלת החדר הסמוך, וחיכה שאכנס.
"למה אתה לא יכול פשוט לענות לי?" מלמלתי לעברו ונכנסתי באי רצון לחדר.
זה היה כמו חדר ישיבות קטן, עם שולחן ארוך וכהה לאורך החדר. סביב השולחן ישבו אמא של ריי עם שיערה האדום כאש, וגבר על ידה שישב בראש השולחן עם שיער שחור שכנראה היה אביו של ריי. ממול לאמא של ריי ישב ג׳ופרי, ועל ידו נערה קצת יותר בוגרת מריי בעלת שיער ארוך, חלק וג׳ינג׳י. מול הנערה ישבה אישה עם שיער בלונדיני זהוב ופנים מרוכזות. על יד האישה ישב נער בוגר עם זיפים על פניו וגם לו שיער זהוב. ממול לגבר הצעיר היה מושב ריק, והקצה השני של השולחן היה ריק גם הוא.
ריי התיישב על יד הנערה הג׳ינג׳ית והותיר לי רק מקום אחד פנוי- בראש השולחן.
כל המבטים בחדר הופנו אלי כשבאתי להתיישב, ובחדר שררה דממה.
"אליה הלט ווטסון. נעים להכיר אותך." אמר אביו של ריי שישב גם הוא בראש השולחן. קולו היה עמוק ורציני, אך לא מפחיד. "שמי הוא ניית׳ן פארקר וזאת אישתי אליזבת."
"אח שלי, ג׳ופרי," המשיך והצביע עם ראשו, "אבל את בוודאי זוכרת אותו. לידו יושבת ג׳סי, ממולה אוולין, אחותה של אליזבת, אימם של מייקל וג׳סי. לפני שנתחיל אני רוצה להגיד שאנחנו מאוד מצטערים על מות אחיך או-"
"זה בסדר." קטעתי אותו.
"אני מבין שאדם וואן בייקר כבר סיפר לך את הרוב, אבל אנחנו לא רוצחים. אנחנו מגנים על עצמנו ועל אזרחים חפים מפשע." אמר ניית׳ן.
"אני יודעת."
"במשך שנים הרוחות חוזות לנו שיגיע יום בו גיבור יגיע לעיר הזאת, ויעזור לנו."
"איך- איך הרוחות אמרו לכם את זה?" שאלתי בבלבול.
"ישנה רק רוח אחת שמסוגלת ליצור קשר עם בני אדם רגילים. את תפגשי אותו אחר כך." ענה ג׳ופרי.
"חיכינו לבואך אליה. האם את מסכימה לשתף איתנו פעולה?" שאל ניית׳ן ברצינות יתרה.
"כן."
"אוליבר אמר לי שיש לנו עד הסופה הגדולה." אמר ריי לאביו.
"אתה מתכוון לסופה שתגיע בעוד ארבעה ימים?" הנערה הג׳ינג׳ית ישבה בשילוב ידיים, ונראתה משועממת.
"מה יקרה בסופה?" שאלה אוולין. שיערה הזהוב היתלתל בקצוות, ודמה לשיער שמראים במודעות פירסום.
"הם מצאו עוד שברים מכל רחבי העולם," אמר ריי. "וגם את השבר של ניו יורק."
דממה מתוחה שררה בחדר, וכולם לטשו עיניים בריי.
"הוא אמר שביום הסופה הם מתכננים לכלוא ולהשמיד את כל השברים שמצאו ולעבור ליבשת אחרת." המשיך.
"אבל אם הם ישמידו את השברים-" התחילה ג׳סי להגיד.
"הם ירצחו מיליוני אנשים." השלמתי אותה והבטתי בכפות ידי. "בשברים אין רק את הסכמת השלום של הרוחות. יש גם את כח החיים שלהן. השמדת השברים משמע השמדת הרוחות."
למרות שאף אחד לא שם לב, התליון שעלי החל לזהור בזמן שדיברתי וחזר למצבו הרגיל.
"אז מה אנחנו עושים?" שאלה אליזבת.
"זה לא ברור?" קולו של מייקל היה רגוע ויציב. "הולכים לבסיס הפעולה שלהם, ולוקחים את השברים עד יום הסופה."
"זה לא יהיה כזה קל." ג׳סי גלגלה עיניים.
"איפה אמרת שבסיס הפעולה שלהם נמצא?" שאל ניית׳ן את ריי, אך ג׳ופרי ענה במקומו.
"בצפון העיר, מתחת למועדון הלילה ׳ורסיום׳."
ישבתי בדממה במשך כל הדיון, מנסה ללמוד את כולם.
אליזבת נראתה נחמדה, ובעלה הקרין הילת לחימה ועוצמה.
אחלה.
ג׳סי נראתה משועממת במשך כל הזמן, ובכלל לא קשורה. אח שלה, מייקל, נראה לעומת זאת פזיז.
ואוולין…. אוולין הייתה השקטה.

"בכל מקרה, לפני שנעשה משהו צריך לאמן את אליה."
כששמעתי את שמי ניתקתי את המחשבות שלי, ובחנתי את המשפט שנאמר בראשי.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"את תהווי חלק חשוב בהחזרת השברים, ולא תוכלי לצאת למלחמה בלי הכישורים המתאימים. ג׳סי ומייקל יאמנו אותך בימים הקרובים." החליט ניית׳ן.
ג׳סי הביטה בו במבט מתנגד, בעוד מייקל מחייך לעברי חיוך ערמומי.
"בלי וויכוחים." אמרה אוולין למבטה המתנגד של ג׳סי.
אליזבת הביטה בשעון שעל ידה וקמה ממקומה. "אני מניחה שסיימנו. אליה," אמרה והביטה בי, "את באה איתי."
כולם החלו לקום ממקומם, ואני עקבתי אחרי אליזבת.
"לאן אנחנו הולכות?" שאלתי אותה.
"אני צריכה לבדוק את היד שלך לעומק."
נכנסנו לחדר שבו התעוררתי, וממבט שני שמתי לב שזו הייתה בעצם מרפאה. חמישה מיטות לבנות פוזרו בחדר, ועל יד כל אחת מהן הייתה ארונית.
"שבי." הורתה לי אליזבת.
התיישבתי על המיטה הכי קרובה, ואליזבת הוציאה כפפות לבנות.
היא הורידה לי בעדינות את התחבושת, ובמקום פצע הירי הייתה צלקת אדומה ונפוחה משני צידי הכתף.
"איך זה כבר הספיק להפוך לצלקת?"
"משחה שמאחה במהירות את הגידים ורקמות העור. יש לך מזל גדול שהכדור לא פגע לך בעצם." אמרה ומרחה כמה משחות על הפצע.
"אתם היחידים כאן?"
"הו לא. יש איתנו עוד עשרות חיילים שמתאמנים כאן מידי יום. בדרך כלל כל אחד ישן בבית שלו ובא לכאן במידת הצורך, אבל עכשיו אנחנו מסומנים כמטרה עוד יותר מבדרך כלל ולכן רוב המשפחה תגור כאן עד שכל העניין ייגמר." אליזבת החלה לחבוש לי בעדינות את הכתף, ולא יצרה איתי קשר עין.
"וזה ייגמר מתי שהוא?" שאלתי בתסכול.
"זה חייב להיגמר לא?"
אליזבת עברה לפצע החתך, וגם שם מרחה משחות.
"זה נוראי מה שאדם עשה לכם. אני מבטיחה לך שכשנתפוס אותו הוא ישב בכלא לשארית חייו."
"אני לא רוצה אותו בכלא, אני רוצה אותו מת." אמרתי בארסיות.
אליזבת הרימה את מבטה אלי, ועיניה האפורות התמלאו בעצב.
"אנחנו לא רוצחים אליה. כשהוא ישב בכלא הכל ייפסק ואז תושלם המשימה שלנו."
"זה לא ייפסק." התווכחתי. "יש לו מספיק קשרים ומספיק אנשים שנאמנים לו כדי שהוא יצא מהכלא. ברגע שהוא ימות ה"חזון" שלו ימות איתו. הוא פסיכי ומשוגע."
"סיימתי." אמרה אליזבת והתעלמה מדבריי. "את משוחררת. רק אל תצאי מהתחום שמעבר לשומרים."
קמתי מהמיטה ויצאתי אל ה׳סלון׳. על הספה ישבו ג׳סי ועוד ילד קטן, רבים על השלט של הטלוויזיה.
"הכל בסדר?" שאל קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי וראיתי את ריי עומד כמה סנטימטרים מולי.
"כן."
ריי רק הניד בראשו. "את רעבה."
"זאת הייתה שאלה?"
"לא." אמר ותפס את ידי, וגרר אותי אחריו.
"הנימוסים שלך מפתיעים אותי כל פעם מחדש." אמרתי בזמן שהלכנו דרך מסדרון ארוך. ריח של אוכל הגיע לאפי, אבל לא רציתי לאכול.
"טוב לדעת שלא איבדת את חוש ההומור שלך."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

חדר גדול מלא בשולחנות לבנים התגלה בפניי, ושורה של תבניות עם אוכל היה בקצה החדר. ריי הביא לי מגש חום מפלסטיק, ועמד מולי בתור. על המגש הייתה צלחת ועל ידה סכו"ם, ומפית קטנה.
בתבניות היו אורז מבושל ועוף, מרקים בסירים, סלטים ועוד מאכלים שלא הכרתי. הגענו לסוף, שם היו כוסות ומבחר מצומצם של משקאות. הצלחת שלי הייתה עדיין ריקה מאוכל, ולקחתי כוס עם מים.
הלכתי אחרי ריי שהתיישב בשולחן שבו ישב מייקל, והתיישבתי על הכיסא.
"את רצינית?" שאל ריי בכעס.
"מה?"
ריי גילגל עיניים, ומזג חצי מהאוכל שלו לצלחת שלי.
"יש סיבה שלא לקחתי אוכל."
"לא אכפת לי. איבדת הרבה דם ואת צריכה לאכול." אמר ריי בתוקף.
"אני יכול לאכול את האוכל שלך אם את רוצה." מייקל התערב בהתלהבות.
"תיגע לה באוכל ואני בטעות אשכח להוציא את המחסנית מהאקדח." איים ריי.
מייקל צחק, והמשיך לאכול את האוכל שלו.
לקחתי את המזלג ושיחקתי עם האורז הלבן שנח על צלחתי. החלטתי לקחת כמה ביסים כדי שריי יפסיק לנעוץ בי מבטים כועסים, אבל לא היה לי תיאבון בכלל. כל הרגשות סערו בתוכי ורציתי רק לברוח. לברוח כמו הנערה בחלום.
"אז," פנה אלי מייקל בפה חצי מלא. "מתי מתחילים את האימונים?"
"מתי שאתה רוצה."
"אני רוצה היום אבל הכתף שלך עוד לא החלימה. מה עם מחר?"
"בסדר." אמרתי בהיסח דעת.
"יופי. אז קבענו למחר בשש בבוקר."
כמעט נחנקתי מהאורז שבגרוני, ונדרשו לי כמה שניות להשתעל כדי לפנות את דרכי הנשימה.
"מה? שש בבוקר??"
"כן. אל תדאגי, אני אדאג שתקומי בזמן." מייקל קרץ לעברי והמשיך לאכול.
ריי זרק עליו אפונה, וזו פגעה לו במצח.
"תזרוק עלי עוד פעם אחת אפונה ואני-"
"ואתה מה?" התגרה בו ריי.
"מה עשית הפעם?" שאלה ג׳סי שבדיוק התיישבה עם מגש האוכל שלה.
"למה תמיד אני האשם?" התלונן.
"כי ככה אתה. אז מתי מתאמנים?" שאלה אותי ג׳סי.
"קבענו למחר בשש בבוקר." מייקל ענה במקומי ושתה את המים שלו.
"יופי. אני אבוא בשש וחצי." אמרה ג׳סי בקלילות.
קמתי ממקומי כדי לפנות את המגש, וריי הלך אחרי.
"הוא היה רציני לגבי שש בבוקר?" שאלתי.
"כן. רק תתפללי שהוא לא ישפוך עליך דלי של מים קפואים כדי להעיר אותך." אמר ריי ופינה את המגש שלו.
"הוא עשה לך את זה?"
"לצערי כן."
ריי לא שם את המגש במקומו, אלא הלך לקצה השני של בר המגשים. בקצה השני היו מגשים מלאים בקינוחים טריים, וריי לקח שתי צלחות שבכל אחת מהן פרוסת עוגה עם קצפת. את אחת הצלחות שם במגש שלי, ונתן לי מבט מזהיר שלא אתווכח איתו.
חזרנו לשולחן, ואליו הצתרפו עוד אנשים לא מוכרים. נכנסנו לשיחה מרתקת על סוגי מלפפונים, ואני אכלתי את העוגה הטעימה להפליא בשקט.
לעוגה תמיד יהיה לי תיאבון, חשבתי לעצמי.
"מה השעה?" שאלתי את ריי.
"שתיים אחר הצהריים." ענתה ג׳סי.
"אני יודע!" אמר מייקל בקול רם.
"מה אתה יודע?" שאל ריי בחשדנות.
"ג׳סי אליה ואתה," אמר מייקל, "בעוד חצי שעה לחדר שלי."
במהירות קם מייקל כדי לפנות את המגש שלו, ויצא במהירות מהקפיטריה.
"בן כמה הוא בכלל?" שאלתי.
"19, אבל מתנהג כמו ילד קטן." השיב ריי.

הגיעה השעה שתיים וחצי, ואני וריי הלכנו אל חדרו של מייקל. ריי הראה לי את הדרך, והסביר לי תוך כדי מה פשר המקום הזה.
"אז אין דבר כזה קבוצת חובבי קונספרציית הרוחות?"
"לא. ברגע שמצאתי אותך הייתי צריך להביא אותך לפה, אבל בחרתי שלא." אמר ריי.
"למה?"
"רציתי להעניק לך את זכות הבחירה. אני לא יכול לכפות על מישהו את החיים האלה- האימונים, שפיכות הדמים וחוסר הרגש."
"מתי הייתה לי זכות בחירה בדיוק?" שאלתי.
"כל הזמן. יכולת לסרב להגיע אלי הביתה, ולא סירבת. יכולת לברוח ממני כשגיליתי לך מה קרה לעיר שלך, ולא ברחת. יכולת להאמין לאדם ולהצטרף אליהם, אבל המשכת איתי."
הגענו לשורת דלתות מעץ, ועל כל דלת הייתה סיפרה ממתכת. ריי דפק על דלת מספר 3 כמה פעמים, ומייקל הכניס אותנו פנימה.
החדר היה בינוני, אבל מספיק גדול כדי להכיל ארבעה אנשים או חמישה, אבל לא יותר.
"אז," אמר מייקל בתלהבות. "בגלל שהיום אין אימונים ונבלה הרבה זמן ביחד, החלטתי שבתור המבוגר האחראי-"
"שמתנהג כמו ילד בן חמש." קטעה אותו ג׳סי, שישבה על המיטה שלו.
מייקל גילגל עיניים והמשיך. "אז כמו שאמרתי לפני שקטעו אותי בגסות, החלטתי שאנחנו צריכים להכיר אחד את השני."
התיישבתי על אחד השרפרפים שעמדו בפינה בעוד ריי ישב על הרצפה.
"ואיך נעשה את זה?" שאל ריי בשיעמום.
"בעזרת אליה כמובן." אמר מייקל בבירור.
"סליחה?"
"את תציעי משחק מהבית שלך, תלמדי אותנו וככה נכיר אחד את השני."
"נשמע כמו רעיון טוב." הסכים ריי.
"אם אין ברירה…" מילמלה ג׳סי וגלגלה עיניים.
"יופי! אז איזה משחק עולה לך לראש אליה?"
כל המבטים בחדר ננעצו בי, ולא אהבתי את תשומת הלב. נזכרתי במשחק שנהגתי לשחק עם ביאנקה בחופשים, ועם אוליבר כשהיה קטן.
"אמת או חובה."
"זה משחק בכלל?" שאלה ג׳סי בבלבול.
"יש לכם בקבוק ריק?" שאלתי.
מייקל חיטט בחפציו עד שמצא בקבוק מים אדום וריק. "כזה?"
"כן. כולם צריכים לשבת במעגל."
התיישבתי ראשונה במרכז החדר, ושלושתם התיישבו במעגל קטן.
"אז ככה: מסובבים את הבקבוק במקום ומחכים שיעצור. מי שהפקק מצביע עליו הוא הנשאל, ומי שהתחתית של הבקבוק מצביע עליו הוא השואל. הנשאל בוחר אמת או חובה, והשואל בוחר משימה או שאלה לשאול."
"נשמע משחק נחמד." אמר מייקל. "אפשר לסובב ראשון?"
"כן."
מייקל סובב את הבקבוק בחוזקה, והפקק עצר על ג׳סי והתחתית ריי.
"אמת או חובה?" שאל ריי.
"חובה?" שאלה ג׳סי בהיסוס.
"אה… יש לי רעיון! תתגנבי למטבח ותביאי לכולנו עוגיות."
"השתגעת? הן יהרגו אותי שם."
"את חייבת לעשות את זה. אלה החוקים נכון?" ריי התבונן בי והנהנתי למרות מבטיה הרצחניים של ג׳סי.
ג׳סי קמה ממקומה ויצאה מהחדר, מתוסכלת.
"היא שונאת אותי?" שאלתי.
"אני לא יודע. זה גם לא כל כך משנה." אמר מייקל. "אתם חושבים שהיא תגיע עם העוגיות?"
"אין לה ברירה." אמר ריי.

שיחקנו במשך שעה שלמה באמת או חובה, ובשלב מסויים זה נמאס על כולנו.
ריי הוביל אותי לחדר השינה שלי, אבל לא טרח לספר לי כי אני חולקת איתו את החדר.
החדר שלו היה חדר מספר 5, ובו שתי מיטות עם מצעים מסודרים. הקירות היו בצבע אפור, ללא חלונות, וללא דלתות נוספות.
"קחי." אמר והושיט לי ערימת בגדים.
"אלה הבגדים של ג׳סי. כדי להגיע למלתחות תלכי שמאלה עד שתראי את השלט. תסתדרי?"
"כן." עניתי בלחש.

לא רק שג׳סי שונאת אותי, עכשיו היא צריכה לראות אותי לובשת לה את הבגדים. באמת תודה.

הלכתי לפי ההוראות של ריי, ושתי דלתות היו אחת מול השניה. נכנסתי בזו של הנשים, והמלתחות היו ריקות. שורה של חדרי מקלחונים קטנים עמדה בצד אחד, ושורה של ביתני שירותים בצד השני.
נכנסתי לאחת המקלחות ונעלתי מאחורי את הדלת.
מאחורי הדלת היו קולבים קטנים שעליהם שמתי את הבגדים, ולפני הכניסה למקלחת הקטנה הייתה מראה קטנה תלויה.
הבטתי בפניי הנקיות למדי, ובשיערי המלוכלך. חלק מהשיער היה דביק ואדמדם, וקשרים עיטרו את שיערי.
בזריזות נכנסתי למקלחת לאחר שהורדתי את כל התחבושות המלוכלכות, וזרם מים חם יצא מלמעלה.
מגע המים בפצעים שרף בתחילה, אך התרגלתי. המים הזורמים גרמו לי לחשוב על הכל. אפילו יותר משרציתי.
המים הסתירו את הדמעות שפרצו, וקול הטיפות שנקשו ברצפה הסווה את היבבות שיצאו מפי ללא שליטה.

לא בכיתי בגלל שהייתי עצובה או מתוסכלת.
בכיתי בגלל שהייתי חזקה למשך יותר מידי זמן.