רוחות | Winds – פרק מספר 11

כולם הלכו אל חדר האוכל, אבל אני אל אזור החדרים.
כולם דיברו אחד עם השני, אבל אני נותרתי שקטה.
מבטים חלפו עלי ואני לא התייחסתי.
נכנסתי לחדר שחלקתי עם ריי ונשכבתי על המיטה. הטרנינג הפשוט והגופייה האדומה היו מעט רחבים עלי, ושיערי הרטיב את כתפיי.
רציתי להסתיר מכולם את העיניים האדומות ואת התקווה האבודה שלי.
נכנסתי אל תוך המיטה, ונרדמתי.

כנראה להירדם יהיה הדבר הטוב היחידי שיקרה בזמן הקרוב.

נקודת מבט כללית:

"למה לי? מה היא בשבילי?" אמר קול נשי ועצבני.
"היא שותפה." ענה קול אחר, יותר עמוק.
"שותפה אולי בשבילך. בשבילי היא סתם מפונקת שלא יודעת אפילו להגן על עצמה."
הבחור עם הקול העמוק נשמע חסר סבלנות, אך מאופק. "היא לא מפונקת, והיא כן יודעת להגן על עצמה."
"ברור שזה מה שתגיד, כל אחד יכול לראות איך אתה מסתכל עליה. אם היא יודעת להגן על עצמה- את זה אני אראה מחר בבוקר."
נשמע קול של טריקת דלת, והחדר התמלא בדממה.
אליה ידעה לשייך את הקולות- ג׳סי וריי.
היא גם ידעה שפרצופה אדום כמו עגבניה למשמע דבריה של ג׳סי, ולכן חיכתה כמה דקות עד שקמה מהמיטה.
החדר היה ריק מאדם, והשעון שמעל הדלת הורה על השעה תשע. לא, לא תשע בבוקר- אחרת כבר הייתה באימונים עם מייקל.
היא יצאה מהחדר אחרי שווידאה שנראית כמו בן אדם נורמאלי, והתהלכה במסדרון המואר.
מסביבה התהלכו אנשים שצחקו, הלכו בשילובי ידיים, ואפילו סתם שמעו מוזיקה באוזניות. היא הגיעה אל ה'סלון' הגדול והריק, התיישבה על הספה המרופטת והסתכלה סביבה.
האם לזה ריי קורא משפחה? אולי יש יופי במשפחה הגדולה; ביחד מתאמנים בכלי נשק ולחימה, הולכים לאכול יחד עם עוד עשרות אנשים בשעות קבועות ולפעמים נשארים עד השעות הקטנות של הלילה בחדר עם חבר קרוב או שניים.
ורק אז הבינה אליה כמה העיירה שבה גרה הייתה מבודדת. לא מבודדת מהעולם, אלא מבודדת מבחינת התושבים.
עד כמה שהעיירה קטנה וכולם מכירים את כולם, היא מעולם לא סעדה עם יותר מארבעה אנשים במקום אחד. מעולם לא הלכה לימי הולדת של אחרים, ולא הסתובבה עם חבריה בחוץ עד שנמאס.
היא חונכה להיות שקטה, ומופנמת.
אבל כאן הכל רועש וחופשי.
נמאס לה לשמור הכל לעצמה. נמאס לה להיות ה'חלשה' בסיפור הזה.
ומה אם אני לא רוצה לחזור הביתה?

"היי." ריי התיישב על ידה בצניחה. "מתי התעוררת?"
"לפני כמה דקות."
לחייו של ריי הסמיקו קלות, מה שהיה מוזר כי בדרך כלל היה כמו דמות שחור לבן- שיער שחור עם פס אפור, עיניים אפורות ולבוש כהה.
"בחדר, את-את שמעת מה ש-"
"שמעתי מה?" למרות ששמעה את השיחה, החליטה כי אין שום סיבה שידברו על זה.
"כלום. פספסת את ארוחת הערב." אמר ריי.
"לא נורא."
"כן נורא. אני יודע שמה שעברת לא היה פשוט, אבל את לא צריכה לסבול בגלל זה. אני יודע איך זה מרגיש, אליה. את צריכה לדעת שזאת לא אשמתך."
פתאום רגשות אשם הציפו אותה. כל הזמן הזה חשבה כי היא היחידה שאיבדה את היקר לה, אבל לא עצרה לרגע וחשבה על האחרים.
"את מי איבדת?" שאלה אליה בהיסוס.
"דוד שלי, אבא של ג׳סי ומייקל." אמר ריי ביובש. "הוא נהרג לפני כמה שנים ביחד עם ידיד של מייקל. ידיד שלו היה עוזר לי בהרבה דברים, כמו אח גדול."
אליה היססה קצת, אבל לא יכלה לשלוט בזה. היא סובבה את גופה אליו וחיבקה אותו.
אליה הרגישה את פעימות ליבו הקבועות והרגועות, ואת נשימותיו הקרירות בעורפה.
"תודה." לחשה לו.
ריי התנתק ממנה באיטיות והביט בעיניה הצלולות. "על מה?"
"על זה שאתה עוזר לי, תומך בי ומגן עלי. אף פעם לא היה מישהו שהסכים להקריב את עצמו עבורי."
"זה התפקיד שלי." אמר וחייך חיוך רחב.
אליה צחקה, והצחוק שיחרר כל כך הרבה מתחים. היא הרגישה את גופה מתרפה, והקלה הציפה אותה.
קול פעמון נשמע בחוזקה, והקפיץ את אליה מבהלה.
"שעת העוצר. בתשע וחצי כולם אמורים להיות בחדרים, בואי." אמר ריי ומשך בידה.
"ואם מישהו נמצא בחוץ אחרי תשע וחצי?"
"אז הוא מסתכן בירייה."

שומרים החלו ללכת במסדרונות, וכמה אפילו האיצו בהם לחזור לחדר.
ריי התיישב במיטה שלו הצמודה לקיר, ואליה מולו, גם היא במיטה. הוא היה לבוש בגדים מרופטים וישנים, כאלה שישנים איתם, ולא יוצאים איתם החוצה.
"התליון שלך." אמר ריי וגבותיו התקווצו בבלבול. "איפה הוא?"
אליה נגעה במקום שבו אמור להיות התליון, אך נגעה רק בעורה.
היא נזכרה ששמה את בגדיה המלוכלכים בארונית הקטנה שבקצה המיטה, והוציאה משם את התליון אשר היה בין הבגדים. היא ענדה אותו עליה, והתליון זהר לרגע קצר. הוא מילא אותה בתחושת ביטחון וידע.
"מה זה היה?" שאל ריי.
"לא יודעת. זה קרה גם כשדיברתי בחדר ההוא מיד אחרי שהתעוררתי."
דפיקה חלשה נשמעה בדלת, וריי הלך לפתוח אותה. בדלת עמד בחור עם פנים חסונות, ושיער קצוץ בצבע חום כהה. הבחור נכנס מהר אל תוך החדר, והתנשף בדרכו פנימה.
"בטח שאתה יכול להיכנס. תודה ששאלת." אמר ריי בציניות וגילגל עיניים.
"אתה לא מאמין מה שמעתי הרגע! בחורה חדשה הגיעה לכאן! שמעתי שהיא מהממת ושהיא-"
"ממש מאחוריך." קטעה אותו אליה.
הנער הסתובב והביט באליה בתדהמה. הנער הסדיר את נשימתו, וכרע ברך בפני אליה אשר ישבה על מיטתה.
הוא לקח את ידה, והחל לדקלם בציניות.
"קוראים לי רומיאו. אהובך רומיאו." קרץ לעברה.
"אני די בטוחה שזה לא הולך ככה." צחקה אליה.
"עוד משהו כאן לא ילך אם הוא ימשיך בהצגה שלו." אמר ריי וזרק כרית על הנער.
"אני אגן עליך אהובתי!" קרא הנער ושלף אל עבר ריי חרב דמיונית.
ריי גילגל את עיניו כלא מאמין, ולקח את הכרית כדי לזרוק על הנער עוד פעם.
הפעם התחמק הנער מזריקת הכרית, וזו פגעה בקיר ונפלה על יד אליה.
"היי!" אמרה אליה בכעס.
הנער הסתובב אליה, והושיט את ידו. אליה קמה בעזרתו של הנער, וזרקה את הכרית על ריי העומד על מיטתו.
החל קרב כריות אימתני בין השלושה המלווה בקריאות קרב וצחוקים, ונדמה היה כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם.

לפחות עד שג'סי פתחה את הדלת וכרית עפה ישר לפרצופה הישנוני.

באותו הרגע כולם השתתקו והביטו בג'סי המופתעת. פרצופה החל להאדים, וכמעט השתווה לצבע שיערה.
"מה לעזאזל אתם עושים?" שאלה ג'סי וקולה גבר עם כל מילה.
"מסדרים את חדר?" ענה הנער בשאלה.
"ג'וש," אמרה ג'סי וניסתה והרגיע את עצמה. "אם תוך שלוש שניות אתה לא עף מפה- אתה תשובץ לתורנות שטיפת כלים למשך חודש."
ג'וש זרק את הכרית שבידו אל ריי, ונפרד מאליה במילים שכללו "אהובתי" ו"עוד נתראה".
הוא כמעט התנגש בג'סי שעמדה בכניסה, אבל הסתובב בדיוק בזמן הנכון כדי למנוע מצב מביך עוד יותר.
"ומה אתם עושים ערים בשעה הזאת?"
"ברצינות ג׳סי, את נשמעת כמו אמא- לא משנה של מי." אמר ריי בקלילות.
"רק שתדעו- אתם עושים הרבה רעש. חוץ מזה, לאליה יש מחר אימונים בשש וחוסר שעות שינה רק יזיקו לה." אמרה ג׳סי ויצאה מהחדר.
ריי נאנח, וסידר את הכריות. אליה עזרה לו, וביחד החזירו את החדר לקדמותו.
"היא צודקת. את צריכה לישון, מי יודע איך מייקל יעיר אותך מחר." ריי שכב על גבו, והביט בתקרה הלבנה.
"אני.." החלה אליה להגיד. היא לא ידעה מה להגיד, אבל המילה פשוט יצאה לה מהפה ללא כוונה.
"את?" ריי הביט בנערה היושבת על מיטה, וחשב על כל מה שעברו ביחד. נכון, זה לא היה כל כך הרבה אבל עדיין- זה היה מספיק בשבילו. מספיק בשביל שירצה עוד.
"לא משנה. לילה טוב." אמרה אליה ונכנסה למיטתה. השמיכה הדקה כיסתה אותה עד צווארה, והשיער הקצר כיסה את פניה.
ריי לחץ על המתג שליד מיטתו, וכיבה את האור.
*******

למה המיטה קרה כל כך? חשבה אליה. היא הייתה צמודה למשהו קשיח וקר, וכשפקחה את עיניה ראתה כי היא בעצם ישנה על הרצפה. כשהתהפכה על הגב, ראתה את מייקל המבולבל עומד ממש מעליה.
"בחיים שלי לא פגשתי מישהו שיכול להמשיך לישון אחרי שמעיפים אותו מהמיטה. בכוח."
"אני משהו מיוחד." מלמלה אליה וניסתה לקום. "רק עוד חמש דקות…"
"לא לא ולא. על המיטה יש ערימת בגדים- תוך עשר דקות את פה לבושה ומוכנה ואם לא אני מתפרץ אל תוך המלתחות של הבנות."
מייקל יצא מהחדר, ואליה ראתה כי השעון מראה על השעה חמש וחמישים.
בבוקר.
על המיטה היו בגדים בתוספת שקית קטנטנה, שבתוכה היו מברשת ומשחת שיניים. ריי עוד ישן בשלווה, בלי שיעיפו אותו מהמיטה.
בריצה יצאה אליה מהחדר אל המלתחות, מנסה להספיק הכל תוך עשר דקות מסכנות. היא לא ממש האמינה שמייקל צחק לגבי התפרצות למלתחות- הוא בדיוק האיש שיכול לעשות את הדברים האלה.
הבגדים היו של ג׳סי, והתאימו לאליה בדיוק.
מכנס טייץ שחור והדוק כיסה את רגליה, וחולצת ספורט חומה וצמודה התאימה לגופה. את התליון השאירה בחדר, ואת שיערה אספה ככל הניתן בגומייה סגולה.
המסדרונות היו שוממים, חוץ מכמה שומרים שהסתובבו פה ושם. מחוץ לחדר שלה חיכה מייקל, הנשען על הקיר על עיניים עצומות. גופו היה שרירי, ולבוש היה בבגדים ספורטיבים גם הוא.
"דקה אחת אליה. איחרת בדקה אחת." אמר מייקל השעון על הקיר.
"האם אי פעם תסלח לי על זה?" אמרה אליה תוך כדי סידור החפצים בארונית שלה.
"עוד נראה."
ריי המשיך לישון, והקנאה אכלה את אליה מבפנים. היא רק רצתה לחזור למיטה הנוחה ולישון…

אליה ומייקל הלכו יחד במסדרונות שהחלו להתמלא באנשים בודדים, והגיעו למסדרון לא מוכר. בקצה המסדרון היו מדרגות, ללא מעקה, רק קיר בצד אחד. המדרגות הובילו את קומה תחתונה יותר, שהייתה כמו מכון כושר אחד ענק. בקצה אחד היו משקולות בכל הגדלים, לידם הליכונים משוכללים ושקי איגרוף.
"איתי תעבדי על השרירים, ועם ג׳סי על הגנה עצמית. הנה, קחי." מייקל הושיט לעברה כפפות של מתאגרפים בצבע אדום, ואליה הביטה בהם כלא מאמינה.
"אני- אני אף פעם לא עשיתי את זה."
"תמיד יש פעם ראשונה." אמר מייקל עם חיוך מעודד.
הם הלכו אל עבר שק איגרוף שחור ומרופט, ישן יחסית לשקי האיגרוף האחרים שנראו חדשים הרבה יותר. מייקל עמד מאחוריו, מחזיק אותו.
"תתני את האגרוף הכי חזק שלך."
אליה נשמה נשימה עמוקה, וריכזה את כל כוחה בכף ידה. המכה שנתנה לשק בקושי הוזיזה אותו, ומייקל ניגש אליה.
"את לא עושה את זה נכון."
"מה אתה אומר…" מילמלה.
"את ריכזת את כל הכח בכף היד, נכון?" שאל מייקל.
אליה הנהנה, וחיכתה שימשיך.
"את צריכה לחשוב על הכח שלך כזרם חשמל שעובר בכל הגוף. דמייני אותו עובר דרך כפות הרגליים, וממשיך לבטן. משם הוא עובר לאורך היד, אבל לא מתרכז בנקודה אחת. זרם החשמל צריך להתפזר בכל היד באופן שווה, וכך גם הכח שלך. את צריכה לפזר אותו בכל היד. קודם תישעני על הרגל, ואז תדמייני שאת רוצה לחשמל את השק איגרוף הזה."
מייקל חזר אל מאחורי השק, והחזיק אותו בחוזקה. אליה ניסתה לשמוע בעצתו, ודמיינה את הכח שלה כזרם חשמלי. היא נשענה על הרגל, ונתנה לשק אגרוף חזק ככל האפשר.
אבל לא חזק מספיק.
"איך אני יכולה לעזור לכם כשאני אפילו לא יכולה להרביץ נכון?" שאלה אליה בתסכול.
"את יכולה. אם הקטע של החשמל לא עזר, תנסי לכעוס."
"לכעוס?"
"כן." אמר מייקל. "תדמייני את הדברים שגורמים לך לכעוס, ותוציאי הכל על השק."
היא ניסתה לחשוב על ג׳סי- שכל הזמן נותנת לה את מבט השנאה זה.

אבל האגרוף לא היה מספיק.

היא ניסתה לחשוב על אדם- האיש שרצח את אח שלה.

האגרוף בהחלט היה חזק, אבל עדיין לא מספיק.

היא חשבה על אמא שלה- כל השקרים, הסודות, ההתרחקות שלה מהמשפחה שלה עצמה, ושהעיר לכודה רק בגלל הגאווה של אמא שלה עצמה.

האגרוף העוצמתי הצליח להפיל את מייקל לרצפה, ולשק להסתובב במהירות.

מייקל מחא מחיאות כפיים, ועל פרצופו חיוך מאושר. "על מה חשבת, גברת כח?"
"על הכעס שלי, כמו שאמרת."
השניים המשיכו להתאמן בשק האיגרוף, משקולות קלות ואפילו ריצה קצרה בהליכון.

מדהים כמה שכעס יכול להביא תועלת.

"בוקר טוב." קראה ג׳סי כשנכנסה.
שיערה האדמוני היה אסוף בקוקו מתוח בקצה ראשה, ובגדיה היו בגווני כחול ואדום.
"אני מניח שהעבודה שלי פה הסתיימה. אליה- נתראה מחר באותה השעה.
ג׳סי- בבקשה אל תהרגי אותה."
מייקל עלה במדרגות בזריזות, ואליה וג׳סי נותרו לבדן בחדר הענק. ג׳סי לקחה מפינה נסתרת שני מקלות מטאטא ענקיים, וזרקה אחד לאליה.
"אני אלמד אותך הגנה עצמית. לפני שנעבור להגנה בעזרת הגוף- קודם תלמדי עם המקלות האלה. תנסי להכות אותי עם המקל שלך."
"סליחה?" אליה בהחלט לא התכוונה להרביץ לה עם מקל.
"מה ששמעת. תנסי- לא שתצליחי."
אליה הרימה את המקל וניסתה להכות את ג׳סי. ג׳סי לעומת זאת, הגנה על עצמה עם המקל שלה בזריזות ואיך שהוא העיפה את המקל של אליה כמה מטרים אחורה.
"את ניסית לתקוף אותי ישירות." אמרה ג׳סי.
"זה מה שהייתי אמורה לעשות, לא?"
"לא." אמרה ג׳סי בשיעמום. "כשאת תוקפת את האוייב אסור לך לתקוף אותו בישירות. את צריכה למצוא את נקודות החולשה שלו, ולהישאר כמה שפחות חשופה. תנסי עוד לתקוף אותי, אבל הפעם את צריכה להיות פחות צפויה."
אליה הרימה את המקל שלה, וחקרה את ג׳סי. היא הייתה גבוהה יותר מאליה, ורצינית יותר.
"עוד היום, בבקשה." תבעה ג׳סי.
אליה הרימה את המקל כדי לפגוע בצד האגן של ג׳סי, אך ברגע האחרון הנמיכה את המקל וכמעט פגעה ברגלה הימנית. ג׳סי לא הופתעה, והחזירה לאליה מכה עם המקל ביד כהתגוננות.
"חוק מספר אחד- תחזירי לאוייב את המכה שתשבית אותו. את ניסית להכות אותי ואני ניטרלתי את היד שלך."
על היד הימנית של אליה הופיע פס אדום, וזו נופפה עם המקל שלה כדי להגן על עצמה מהמקל הבלתי צפוי של ג׳סי.
"חוק מספר שתיים- לעולם אל תסיטי את מבטך מהאוייב. הוא עלול להרוג אותך בשנייה שתסתובבי עם גבך אליו."
ג׳סי החלה לתקוף את אליה עם סדרת מכות במקל, ואליה ניסתה לחסום את רובן. החלל הגדול התמלא בנקישות של מקלות וצעדים נמרצים.

"זה הכל להיום. מחר באותה שעה, בתקווה שתלמדי משהו." אמרה ג׳סי בארסיות והחזירה את המקלות למקומם.
"אני לא מפונקת." אמרה אליה בלחש.
"מה אמרת?" ג׳סי הסתובבה אליה עם מבט מבולבל.
"אני לא מפונקת." הפעם אליה הגבירה את קולה. "למה את שונאת אותי כל כך? מה כבר הספקתי לעשות שאת לא סובלת אותי?"
"אני לא שונאת אותך."
"ברור. את אוהבת אותי כל כך שאת רוצה להרוג אותי."
ג׳סי צחקה צחוק מתוח, והביטה באליה בזלזול.
"את יודעת איך זה לגדול פה? לגדול במשפחה כזאת? מאז שאני זוכרת את עצמי נלחמתי בשבילי ובשביל המשפחה שלי. הכל בגלל המשפחה שלך! המשפחה שלך הרגה את אבא שלי. ואם זה לא מספיק, את פתאום מופיעה פה וכולם צריכים לעזור לך ולהתנהג אליך כקדושה." ג׳סי הנסערת פנתה למדרגות, אבל קולה הרם של אליה עצר אותה.
"אני ממש מצטערת על אבא שלך, אבל וואן בייקר זה לא שם המשפחה שלי. אני לא קדושה, ואני אסתלק מפה ברגע שהשבר יהיה בידי." אמרה אליה בכעס ועלתה מהר במדרגות.
היא חשבה על כל האבידות שהמורדים האלה היו צריכים לסבול רק בגלל וואן בייקר. האם יש עוד אנשים שלא רוצים בחברתה, רק בגלל יחוסה המשפחתי?