רוחות | Winds – פרק מספר 13

החדר השתתק ברגע שצמד המילים מפיה של ג׳סי נשמעו, כאילו הוכיחו כי החששות התגשמו.
"למה אתם מחכים? צריך לצאת ולחפש אותו." אמרה אליה בחיפזון.
ניית׳ן שילב את ידיו והביט באליה הנסערת. "זה לא כזה פשוט. חוץ מזה, לא בטוח שהוא סתם ככה נעלם. אולי הוא הלך לטיול או ש-"
"הוא יודע טוב מאוד שאסור לו לצאת מגבולות הבסיס ללא אישור." קטע אותו ג׳ופרי.
"אוולין, תוכלי ללכת לבדוק את רישומי כל היציאות, כניסות ובקשות שהוגשו ביממה האחרונה? כל הרישומים אמורים להיות בביתן הצפוני." אמר ניית׳ן.
"בוודאי." ענתה לו אוולין ויצאה מהחדר.
"מייקל," המשיך ניית׳ן. "לך תסרוק את כל הקומה התחתונה וג׳סי את החלק המערבי טוב?"
שני האחים הנהנו ויצאו מהחדר גם הם.
"אליה, תוכלי לבדוק את החדר שלכם? אולי הוא השאיר שם פתק או כל דבר שמיועד לך."
למרות שחשבה שאפשר לעשות יותר, הנהנה ויצאה לדרכה.

איך הוא מעז להיעלם סתם ככה לשמונה שעות בלי להגיד דבר? חשבה לעצמה בכעס.
ומה אם באמת קרה לו משהו?

מחשבות על אדם ועל איך שרצח את אוליבר החלו להתרוצץ בראשה, ובטנה התהפכה כשחשבה על ריי בידיו של אדם.
לא. גערה בעצמה. מחשבות כאלו לא יעזרו בשום אופן ורק יחמירו את המצב.

החדר שלהם נותר בדיוק כפי שהשאירה אותו, רק שהמיטה של ריי הייתה מסודרת יותר משל אליה. היא החלה לחפש דברים קטנים, כל דבר שיכול להעיד על ההיעלמות של ריי כמו פתק, או כל דבר אחר.
כשהגיעה לארונית של ריי, היססה מעט. היא לא רצתה לחדור לפרטיות שלו, אבל גם ידעה שהיא מוכרחה לחפש בכל מקום אפשרי.
היא פתחה את המגירה העליונה, אבל המגירה הייתה ריקה.
המגירה האמצעית הייתה מלאה בחפצים ישנים כמו שעון יד מקולקל, צמיד עור ותמונה. היא לא טרחה להביט בתמונה וישר עברה למגירה התחתונה. המגירה הייתה קשה לפתיחה, אבל הצליחה במאמץ קטן.
במגירה היה אקדח שחור ופשוט, ולידו מחסנית מלאה בכדורים.
ביום רגיל ובמקום רגיל הייתה תוהה למה יש לו אקדח משלו, אבל כעת לא תהתה אפילו לרגע.
ריי לא נמצא בבסיס. אם היה נמצא, בטוח מישהו ראה אותו במהלך שמונה השעות.

אבל לא ראו אותו, ולא שמעו ממנו.

היא הכניסה את המחסנית אל תוך האקדח כמו שג׳ופרי לימד אותה, הכניסה אותו מעט אל תוך המכנס מאחורי גבה וכיסתה עם החולצה כך שאך אחד לא יראה.

לבדוק רק עוד פעם אחת. אולי הוא חזר?

היא ראתה את כולם מתרוצצים וחיילים מקבלים פקודות, נשקים שלופים וכל הבסיס לפתע קיבל מראה שונה, מראה צבאי ולא ביתי וחמים. רעיון מטופש עלה במוחה, כל כך מטופש שהוא חוצה את גבול המסוכן.
אבל לא הייתה לה ברירה, היא לא עמדה לשבת ולחכות לריי.
כי היא ידעה שהוא לא יגיע לבד.
היא חזרה אל חדרה, דחפה כמה שטרות כסף אל תוך כיס מכנסה והלכה במהירות את עבר היציאה הקרובה.
על יד היציאה עמד שומר עם בגדים מסורבלים ורובה ארוך במיוחד, שרק לפני רגע קיבל תדרוך מאדם שהחזיק קלסר.
"לאן את חושבת שאת הולכת נסיכה?" שאל אותה בתוקף וחסם את דרכה.
מאחוריו הייתה דלת פלדה פתוחה קצת, אבל היא ידעה שהוא כבר יודע מי היא, ושאין מצב שיתן לה לצאת.
מבלי לחשוב הרבה, אליה ניסתה לעטות את הפרצוף המופתע ומודאג ביותר שלה, ובהתה בחלל מלא האנשים שהתרוצץ משמאלם.
"ר-רייבן?" שאלה בהפתעה.
"את רואה אותו?" שאל השומר ונדרך עם נשקו.
"כן," אמרה והצביעה למקום אקראי מלא באנשים. "ממש שם! ו-והוא מכוסה בדם!" אמרה בבהלה מזוייפת.
השומר החל ללכת במהרה לכיוון הקהל, והשאיר לאליה דרך מילוט מושלמת. היא יצאה בזריזות מהדלת ורצה במסדרון הארוך והמפותל, עד שהגיעה לגרם מדרגות שהוביל אותה לרחוב נטוש.

השמש בחוץ החלה לשקוע לאט לאט, אבל עדיין האירה את הרחוב. הבניינים מסביבה היו ישנים, עתיקים. היא החלה להסתובב ברחובות מנסה לחפש איזה שהוא סימן לריי.
שולי המדרכה כוסו בזבל והשלטים באבק, הבניינים הנטושים הקנו לרחובות מראה רדוף רוחות רפאים והרוח הקרירה שעטפה אותה לא שיפרה את המצב.
"הלכת לאיבוד בייבי?" שאלה אותה קול גברי ומחוספס.
אליה התעלמה והמשיכה בחיפושיה.
"אמא שלך לא אמרה לך שזה לא מנומס להתעלם?" אמר הקול המחוספס והתקרב בצעדים כבדים.
היא המשיכה להתעלם עד שהרגישה יד נוגעת בישבנה. באותו הרגע, הסתובבה ואגרופה פגע בדיוק באפו של הגבר ונשמע קול שבירה.
"חתיכת-" התחיל להגיד אבל דמם כשראה את עיניה הרציניות של אליה.
"ילדה מטופשת. איתך לא גמרתי." צחק והלך משם עם ידו מכסה את אפו השבור.
היא לא הייתה מוכנה לייחס משמעות לגבר אומלל שמחפש תשומת לב, והמשיכה בדרכה.

עברה שעה, והשמש החלה להסתתר מאחורי הבניינים. היא הלכה במעגלים, וכשהרחיבה את שטח החיפוש איבדה את הדרך חזרה. ברחובות לא הייתה נפש חיה, ובדרך מסויימת הרגישה בבית. רחובות ריקים, דממת מתים- כן. ממש כמו בית.
היא עמדה כמה מטרים ליד בניין נמוך כשראתה בחור נמוך וצנום יוצא מצריף עץ קטן. אליה החלה ללכת לעברו כדי לבקש עזרה, אבל קפאה במקומה כשראתה את לבושו. הוא היה לבוש שחור עם אותו הפס האדום בצד החולצה שנצרב בזכרונה.
הכעס החל לבעבע בתוכה, וידה הושטה לאקדח שמאחורי גבה.

הם הרגו את אוליבר. שיכנעה את עצמה. היד נגעה באקדח הקר אך לא העזה לקחת אותו.
אבל הוא לא כאן לבד.

כשראתה שהבחור מתרחק מטווח הראייה שלה, מיהרה אליה אל הצריף ופתחה מעט את הדלת. מקור האור היחיד היה נורה קטנה שנתלתה בחוט מהתקרה, והצריף היה ריק חוץ ממזוודה מלאה בבגדים, כלי נשק שעמדו בפינה ונער פצוע ומעולף שישב קשור בכיסא.

"ריי!" קראה אליה בלחש ובדאגה.
היא מיהרה לעברו והתכופפה כדי לראות את פניו החבולות. היא ניקתה מעט את הדם שהכתים את זווית פיו וליטפה את לחיו.
"לכו לעזאזל." מלמל בלי לפקוח את עיניו.
"לא בלעדיך." אמרה וחייכה חיוך קטן כשעיניו נפקחו למשמע קולה.
"מה את עושה כאן?" שאל בהפתעה ויישר את גבו. הוא ניסה להסתיר את הכאב שהרגיש, אך ללא הצלחה. החיוך הקטן של אליה ירד במהירות והוחלף בדאגה.
"מחפשת את הבחור שנעלם למשך שמונה שעות בלי להגיד מילה. ראית אותו במקרה?"
אליה החלה לשחרר את החבלים שהחזיקו את ריי במקומו, ועזרה לו לעמוד על רגליו.
"פספסת אותו. הוא בדיוק נכנס לכאן ואמר שהוא חייב למישהי סליחה ושכדאי שיזוז." ענה לה ריי.
"הו כדאי מאוד שיזדרז עם הסליחה שלו." אמרה בכעס וחבטה קלות בידו. "מה חשבת לעצמך כשברחת מהבסיס??"
"אני-" החל ריי להגיד אבל חריקת דלת עצרה אותו.
"אתה לא הולך לשום מקום עורב. ומי היפהפייה שלידך?" אמר מאחוריה קול מחוספס.
כשהסתובבה ראתה שני בחורים, ואת שניהם זיהתה. אחד מהם היה הבחור הצנום שיצא מהצריף עם המדים השחורים והשני… את השני האמת העדיפה לשכוח.
"זאת את." אמר והחל לצחוק הבחור חסר המדים. "ילדה מטופשת, אמרתי שלא גמרתי איתך. את שברת לי את האף!"
האף שלו היה אדום ונפוח, וכנראה השבר לא היה רציני מספיק.
"את מכירה אותו?" שאל אותה ריי.
"לצערי כן." ענתה אליה ולא הזיזה את מבטה מהבחור. "הוא תפס לי את הישבן ברחוב ואני בתמורה שברתי לו את האף."
"הוא מה?" אגרופיו של ריי התהדקו ונראה היה שבכל רגע עמד לרצוח את הבחור, לולא הכאבים שהחלישו אותו.
"וזה עוד לא הכל. את יודעת מי אני?"
"לא, וכנראה אתה גם לא יודע מי אני." ענתה לו בקלילות.
"אחי, זאת הלט." אמר לפתע הבחור במדים. הוא היה נמוך יותר מהבחור האחר, ושרירי פחות.
"אני מקווה שלבוס לא אכפת אם אני אחזיר לו אותה…איך להגיד? משופרת." אמר והחל להתקדם לעברה.
הפעם מבלי להסס, שלפה את האקדח שמאחורי גבה וכיוונה אותו אליו.
"זה האקדח שלי?" שאל אותה ריי בהפתעה.
הבחור הנמוך עם המדים הרים את ידו כמרגיע. "את אפילו לא יודעת איך להשתמש בזה. תורידי את האקדח לפני שמישהו יפצע או-"
לפני שהספיק להשלים את המשפט אליה הטעינה את האקדח כפי שג׳ופרי לימד אותה, וכיוונה לראשו של הבחור ללא המדים.
"היחידים שיפצעו אלה יהיו אתם. אבל אם אתה רוצה לבדוק אם אני יודעת או לא יודעת איך להשתמש באקדח, אני יכולה להדגים לך."
הבחור השרירי צחק עם קול מחוספס, ואליה ירתה ברגלו הימנית. קול פליטת הכדור היה מחריש אוזניים, אבל הבעת הכאב של הבחור הייתה שווה את זה.
ריי עבר למצב לחימה ובשנייה עילף את הבחור הצנום, בעוד אליה מצאה מקל עץ והחליטה ליישם את השיעור של ג׳סי. הבחור השרירי אמנם לא ויתר לה, אבל הפציעה ברגלו בהחלט העלתה את אליה ליתרון.
"מאיפה למדת את כל זה?" שאל אותה ריי בהפתעה גמורה.
"בבוקר." ענתה לו. "שנלך? יש לך הרבה מאוד הסברים לתת לי."

"מה הם עשו לך?" אליה וריי הלכו ברחובות הנטושים שכבר הספיקו להחשיך, וקול צעדיהם נשמע בהדים.
"אני נעלם ליותר משמונה שעות וכל מה שמעניין אותך זה מה הם עשו לי?" צחק חרישית.
"מעניין אותי הרבה יותר אבל נפצעת, וזה יותר חשוב. תן לי לראות." אמרה והם עצרו תחת פנס רחוב.
הם עמדו פנים מול פנים, קרובים יותר משהיו אי פעם. ריי היה גבוה מאליה במעט, וחסון יותר. היא נגעה עם ידיה העדינות בפניו, בוחנת כל חבולה. ידיה עברו לעורפו, שם נראו פסים אדומים ושורפים של הצלפות אם היא לא טועה. קצת מתחת לגרון, ראתה פצע קטנטן אך חולצתו הייתה מלאה בדם. היא שאלה אותו עם עיניה והחזיקה בחולצתו, והוא מצידו רק הנהן.
כשהרימה מעט את החולצה, ראתה חתכים הנוטפים דם. אבל לא חתכים ישרים ואחידים של סכין, אלא חתכים מחפצים כמו ברזל חד או שברי זכוכית.
"הם הולכים לשלם על זה ה-"
ריי לפתע חיבק אותה, והפריע לאיום העצבני של אליה. החיבוק היה מרפה; היא לפתע הרגישה את שריריו מתרפים וכעסה כלפיו הלך ונעלם כלא היה.
"העיקר שאני כאן, נכון?" אמר ורוח קרירה נשבה.
"איו, קחו לעצמכם חדר או משהו כזה." אמר לפתע קול משועשע מאחוריהם.
כשהתנתקו אחד מהשניה ראו את איידן, נשען בכאילו על עמוד תאורה אחר ומבט משועשע על פניו.
"אני במקומכם הייתי חוזר לבסיס ולא מתמזמז בחור הנטוש הזה." ייעץ להם.
"אנחנו לא-" אמר ריי ולחייו האדימו.
"אוי נו תהיה בשקט איידן. איך מצאת אותנו?" שאלה אליה.
"עקבתי אחריך מהרגע שעזבת. לא חשבת שאני אתן לך ללכת לבד נכון?" אמר איידן כאילו זה מובן מאליו.
"אז אתה יודע גם את הדרך חזרה." קבעה.
"גם אני יודע את הדרך." הוסיף ריי בקול נעלב.
"ואני לא, אז תובילו את הדרך."

במהלך ההליכה סיפר לאליה ואיידן את כל הסיפור. הוא סיפר להם שברגע שג׳וש הזכיר את האסטרטגיה שעדיין לא גיבשו, עלה לו רעיון לראש. הוא חשב על דרך לעקוף את הבסיס של וואן בייקר ולהפתיע מאחור, אבל לשם כך היה צריך את רישומי העיר. הוא ידע שלא יתנו לו לצאת, וגם לא היה לו זמן או סבלנות לבקש אישור יציאה לכן התגנב החוצה. לפני שהגיע לכביש הראשי כדי להזמין מונית שני הבחורים זיהו אותו, וחטפו אותו.
את מה שקרה אחר כך לא היה צריך להסביר, ואליה הביטה בו מתוסכלת.
"מה?" שאל אותה.
"לא יכולת לפחות להגיד למישהו? להשאיר פתק? כולם התחילו להתחרפן ברגע שנעלמת ליותר מידי זמן ואני…" אליה לא סיימה את המשפט, ולא ידעה בדיוק איך לסיים אותו.

להגיד לו שכמעט השתגעתי מדאגה או לסתום?

לסתום.

השלושה עברו כבר את גרם המדרגות ואת המסדרון המפותל, וכעת עמדו מול דלת הפלדה. ריי ניסה לפתוח אותה, אבל דווקא עכשיו היא הייתה נעולה.
"איך יצאת בפעם הקודמת?" שאלה אותו.
"היו חילופי משמרות אז התגנבתי בין לבין. איך את יצאת?"
"העמדתי פנים שאני רואה אותך בין קהל אנשים והשומר רץ לבדוק."
ריי צחק מעט, ואיידן עמד בצד בצורתו החצי שקופה ומעורפלת מגלגל עיניים.
"חכו כאן דקה." אמר ונעלם כמשב רוח.
"איך ידעת להשתמש באקדח?" שאל אותה בזמן שהמתינו.
אליה הביטה באקדח שבידה, והרימה את מבטה חזרה אל ריי.
"ג׳ופרי לימד אותי במשך שלוש שעות איך לפרוק ולהרכיב כלי נשק מסויימים, ואיך להשתמש בהם."
לפני שריי הספיק לענות, דלת הפלדה נפתחה.

בפנים עמדה חבורה של אנשים, חלקם מביטים בשניים בהקלה אבל הרוב כועסים.

כועסים מאוד.