רוחות | Winds – פרק מספר 14

אליה וריי נכנסו לבסיס באי רצון, ואליה ראתה כי לידם עומד השומר שלו שיקרה והתחמקה מאחורי גבו. היא שלחה לו מבט מתנצל, וחזרה להביט באנשים שעמדו מולה בחצי מעגל.
"שניכם עכשיו למשרד שלי." סינן ניית׳ן לעברם ופנה למשרדו.
ג׳ופרי שאמנם גם הוא כעס ראה את האקדח בידה של אליה, ושלח לה חיוך קטן של גאווה.

נקודת מבט ריי:

"לשבת, עכשיו." אמר אבא בתוקף.
שנינו התיישבנו לעומת אבא שפסע הלוך וחזור מולנו.
"נתחיל בך ריי. לאן נעלמת?" שאל וניסה להרגיע את עצמו.
סיפרתי לאבי את הסיפור מההתחלה ועד הסוף, ומידי פעם הבטתי באליה.
"ומה חשבת לעצמך כשברחת? שתוכל להיות בחוץ לבד, ללא כלי נשק או תגבורת, ולהשיג כל מה שתרצה? סתם ככה?" אמר ניית׳ן.
"רק רציתי לקחת את הרישומים ולחזור תוך שעה. אף אחד לא היה שם לב."
"רק חבל שעברו יותר משמונה שעות וכולם שמו לב." אמר וסוף סוף התיישב מולנו. "ואת אליה, מה בדיוק רצית להשיג בזה? לקחת נשק ללא אישור, עבדת על שומר והתחמקת החוצה וירית באדם חף מפשע."
אליה ניסתה להישאר רגועה ככל האפשר, אך כששמעה את אבא מוציא את הבחור שנגע בה באמצע הרחוב כחף מפשע- היא לא יכלה להתאפק.
"הבחור החף מפשע הזה נגע בי ואיים עלי. ולא רק זה, הוא גם התעלל פיזית בבן שלך והיה מוכן למסור אותו למוות." סיננה. למשמע דבריה גופו של אבא נדרך, ופניו היו מעט מבולבלות.
"אליה הגנה על עצמה וזה בדיוק מה שאנחנו מלמדים אותה נכון?" הגנתי עליה.
"שניכם לא יוצאים אפילו מחדר בלי להודיע על זה למישהו, מובן?"
ניסיתי להנהן אבל הפציעות שבעורפי החלו לשרוף, אך ניסיתי להסתיר זאת ככל האפשר.
"משוחררים." קבע אבא ויצאנו ממשרדו.
"מרפאה," קבעה אליה. "עכשיו."
"ממתי נהיית כזאת בוסית?" התבדחתי בזמן שהלכנו אל עבר המרפאה.
"מאז שהבנתי שאם אני לא אקבע את הדברים, אף אחד לא יקבע אותם בשבילי. לדוגמא, אם לא היינו הולכים עכשיו למרפאה בפקודה שלי, היית ממשיך לנסות להסתיר את הכאב. ותאמין לי, זה לא שווה את הסבל."
פתאום רגליי נעצרו, וניסיתי להבין את מה שכרגע אמרה.
"איך ידעת שאני.." התחלתי להגיד אבל גוש בגרוני מנע ממני.
אליה עמדה עם גבה אלי, ולא הסתובבה.
"בגלל שזה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות אחרי שאוליבר נרצח. ראיתי שזה לא עזר, אז המשכתי הלאה."

לא ידעתי מה לעשות.

להגיד לה שהכל יהיה בסדר למרות שזה שקר מוחלט?

"דרך אגב," ניסיתי לשנות נושא והמשכנו ללכת. "איך היו האימונים בבוקר?"
אליה צחקקה ביובש. "הרבצתי לשק חבטות וקיבלתי מכות ממקל עץ."
"ומה עשית עם ג׳ופרי?"
"ארבע שעות של למידה על היסטוריית רוחות ומשפחה ושלוש שעות של כלי נשק."
"אז כשאני לא בסביבה אתם מספיקים יותר? רשמתי לעצמי." צחק ריי.
"שלא תעז לברוח שוב או שאתה מת." הרצינה אליה אבל צחקה בכל מקרה.

הגענו למרפאה הריקה, ואליה הוציאה כפפות גומי סטריליות. אני התיישבתי על המיטה הלבנה והורדתי את חולצתי הספוגה בדם.
חשבתי שארגיש מעט לא בנוח להיות חצי ערום באותו החדר עם אליה, אבל המחשבות האלו התפוגגו ברגע שעיניה הירוקות-כחולות הביטו בי ושבב של שמחה נצץ בהן.
"את יודעת מה את עושה?" שאלתי אותה כשהחלה להוציא פדים סטריליים ובקבוקון חיטוי.
"לא ממש. אבל כן קראתי הנחיות על איך עושים את זה."
"ועשית את זה בעבר?" שאלתי בהיסוס.
"לא." אמרה בקלילות וחיוך קטן עלה בזווית פיה.

"אמרתי לך לא לזוז!"
"אבל זה שורף! איך אני יכול לא לזוז כשאני מרגיש כאילו זרקו אותי אל תוך אש?"
"בקלות מאוד אם רק תנשום עמוק."
אליה כמעט סיימה לחטא את כל הפצעים, אבל בכל פעם שזזתי התסכול שלה רק עלה.
"סיימתי."
נשכבתי על המיטה בהקלה, מתעלם מכך שעוד לא חבשנו את הפציעות כראוי.
אליה התיישבה על ידי, והתעסקה באצבעותיה בזמן שמייקל נכנס למרפאה.
"מה גזר הדין?" שאל בשיעשוע.
"לא לצאת משום חדר בלי ליידע." ענתה אליה בשיעמום.
"אני בטוח שזה לא הכל. אין מצב שניית׳ן יסלח לכם אחרי דבר כזה."
מייקל זרק לעברי חולצה נקייה והתיישב על מיטה אחרת.
התלבשתי, מתעלם מהעובדה שאני לא חבוש.
"מה עכשיו?" שאלתי.
"ארוחת ערב." אמרה אליה ויצאה מהחדר.
נותרנו רק מייקל ואני בחדר, ומייקל הביט בי במבטים חשדניים.
"מה עשית?" שאל.
"למה אתה מתכוון?"
"אליה הרגע יצאה מהחדר מתוסכלת ורק אתה היית איתה, אז אני אשאל שוב- מה עשית?"
קמתי מהמיטה פונה לעבר היציאה, ומייקל התהלך מאחורי.
"אין לי מושג מה עשיתי."

בדרך אל הקפיטריה ניתחתי את מה שמייקל אמר לי, מנסה להבין מה בדיוק קרה שם.
קודם אני ואליה מדברים וצוחקים, ורגע אחר כך היא יוצאת מהמרפאה מתוסכלת.
נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה, בסמטה הנטושה בניו יורק.
היא הלכה שם מבולבלת, חריגה. שיערה הארוך עם הצבע האחיד היה המשונה ביותר שראיתי, יחד עם הבגדים העדינים והפשוטים שלה.
אז היא הייתה תמימה, מסוקרנת אפילו מהדברים הקטנים ביותר.
עכשיו אילצו אותה להיות רצינית יותר. ממוקדת יותר.

חייבת להיות דרך כל שהיא להחזיר אותה להיות עצמה שוב.

השעה הייתה שבע בערב, וכשכולם כבר החלו לפנות את המגשים שלהם וללכת אנחנו רק התחלנו להעמיס אוכל על המגשים שלנו. אליה ישבה בשולחן לבדה, ושיערה הקצר עם הפס הצבעוני בלט בריקנות של הקפיטריה.
אני ומייקל התיישבנו על ידה, וג׳וש שהגיע משום מקום הצטרף גם הוא.
"חזרת." ציין ג׳וש והביט בי במבט לא מובן.

אכזבה? או שאולי הקלה קטנה?

"נכון מאוד. חזרתי ועכשיו הכל ימשיך כרגיל." אמרתי והתחלתי לאכול בתיאבון רב.
הפעם הבעת פניו של ג׳וש התחלפה ללחץ ופחד. זיעה קרה החלה לכסות את מצחו.
"הכל טוב?" שאל מייקל שהבחין גם הוא בנער עם השיער הקצוץ והעיניים הכחולות.
"כ-כן." גמגם מעט ונשם עמוק. "אז, איך זה היה לירות במישהו?" שאל את אליה שישבה מולו.
"איך אתה יודע את זה?"
מסביבנו נשמעו קולות הסירים שנשטפים והצעדים הנמרצים לקראת סגירת המטבח.
"כולם כבר יודעים את זה." ענה ג׳וש.
הפעם היה זה מייקל שפנה אל אליה. "מחר בשש בבוקר אימונים, זוכרת? שלא תחשבי שהאירועים של היום נותנים לך פטור מהאימונים. תוכלי להתכרבל עם אהובך אחרי זה." אמר וגיחך.
האוזניים של אליה האדימו, וכתשובה זרקה על מייקל גוש פירה קטן. הגוש פגע בדיוק אפו, אבל הדבר רק גרם לו לצחוק חזק יותר.
"חשבתי שאני הוא זה שאת אמורה להפוך לאוכל מהלך!" התלונן ג׳וש.
אליה זרקה גם עליו כפית פירה, וצחקה למראהו המטופש.
"מרוצה עכשיו?" שאלה.
ג׳וש ניקה עם אצבעו את הפירה ואכל אותו. "מאוד."

ישבתי על המיטה שלי, מביט מסביבי ברפרוף.
השידה שעל יד המיטה שלי הייתה מסודרת, כרגיל, ושל אליה הייתה ריקה חוץ מכמה דברים קטנים.
הארון שלה היה מלא בבגדים פשוטים אך שלי מכיל כמה פריטים בסיסיים שמתחלפים כל פעם.
המיטה הריקה שלה הייתה מבולגנת, ושלי מבולגנת.
"עוד כמה ימים נשארו עד הסופה?" אליה נכנסה אל תוך החדר עם מגבת רטובה בידה, וישר צנחה על המיטה בעייפות.
"אם היום יום שלישי," התחלתי להגיד. "אז ביום שישי הזה."
"מתי תהיה לנו תוכנית פעולה?"
"מחר נתחיל לארגן הכל, מיד אחרי שנחזור."
אליה הביטה בי בבלבול. "נחזור מאיפה?"
"זה סוד."
נשכבתי על המיטה, מביט בתקרה הלבנה.
"חשבתי שאסור לנו לצאת." אמרה ונשכבה גם היא.
"בעיקרון אבא שלי אמר שאסור לנו לצאת משום חדר בלי ליידע- אז אם נגיד למישהו לאן אנחנו יוצאים, הכל יהיה בסדר."
"אז תגיד לי?"
"לא." אמרתי וכיביתי את האור.