רוחות | Winds – פרק מספר 16

"ג׳וש?" ריי שאל.
"אתם צריכים ללכת מכאן." דרש.
ג׳וש נראה מתוח כשענדתי עלי את התליון. הרגשתי שוב פעם חזקה ובטוחה.
"למה גנבת את התליון?" שאלתי ברוגע.
הוא נאנח, צעד קדימה וסגר אחריו את הדלת.
"לא הייתה לי ברירה."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"אם אני לא אעשה מה שהם רוצים הם יהרגו את המשפחה שלי."
אני וריי נותרנו עומדים זה לצד זה, ככוח אחד.
"מי?" קולו של ריי הפך לסמכותי ורציני.
"וואן בייקר." ענה ג׳וש בבושה.
הרגשתי את בטני מתכווצת, כאילו הטיחו בי פטיש.
"זה בסדר. אנחנו נעזור לך, אתה יודע את זה נכון?"
ג׳וש התיישב על המיטה הנגדית, שהייתה ריקה ממצעים.
"ארווין, זה שהיה פה לפני כמה דקות, הוא חלק מהם. הוא-"
"איך הוא נכנס לכאן?" קטע אותו ריי.
"אני לא יודע. הוא אמר שאם אני לא אעשה כל מה שהוא אומר הם יהרגו את המשפחה שלי."
"איפה המשפחה שלך עכשיו?" שאלתי.
"הם גרים בניו יורק."
ראיתי את התליון שעלי זורח מעט, קצת יותר מהפעם הקודמת.
מתוך חריץ הדלת נכנס משב רוח מוכר, והתגבש אל הצורה המוכרת של איידן.
"קראת לי?" שאל אותי.
"לא."
התליון זרח עוד הפעם, כאילו מנסה להוכיח את עצמו.
"התליון קרא לי, ואת מקושרת אליו אז את כן קראת לי." אמר עם ידיים שלובות.
"תגיד לג׳ופרי שהמשפחה של ג׳וש בסכנה."
איידן הביט בג׳וש המבוייש, ונעלם.
"תודה." מלמל.
ריי התיישב על מיטתו של ג׳וש, והעביר את ידו בשיערו השחור עם הפס האפור המוכר.
"מה הם אמרו לך לעשות?"
"הם אמרו לי לדווח להם אם אתה או אליה יוצאים מהבסיס הזה ולגנוב את התליון."
"אז אלה שחטפו אותי ידעו בדיוק איפה אני." אמר ריי מובס.
"ומה אם נוכל להשתמש בג׳וש נגדם?" אמרתי בהיסוס.
שניהם הביטו בי במבט מבולבל.
"הם לא יודעים שאנחנו יודעים." התחלתי. "אם ג׳וש יגיד להם ביום הסופה תוכנית פעולה שגוייה, הם לא ידעו שהיא לא נכונה. זה יכול לשמש לטובתנו."
"רעיון טוב." אמר ריי עם פרצוף מרוכז וקם ממקומו.
"נשמע בסדר. אני באמת מצטער א-"
"זה בסדר גמור. לא הייתה לך ברירה." קטעתי את ג׳וש.
"בינתיים תתנהג נורמאלי ותגיד לנו אם משהו חריג קורה. אני ואליה יוצאים החוצה לכמה שעות." אמר ריי ועמד עם ידו על ידית הדלת.
"מה שהוא אמר." אמרתי בחיוך ויצאתי מהחדר.

השומר נתן לנו לצאת ללא בעיות, וריי הזמין מונית.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי מתבוננת מסביבי.
"עיירה נטושה קצת מחוץ לניו יורק."
המונית הגיעה תוך מספר דקות, וריי הורה לנהג לנסוע לרחוב כל שהוא בלב ניו יורק.
"אפשר עוד רמז?"
"את תאהבי את המקום הזה." אמר עם חיוך קטן בזווית פיו.
נשענתי על הכיסא המרופד ועצמתי את עיניי. נתתי למחשבות להתרוצץ במוחי והרפתי את שריריי, מחכה להפתעה שתגיע.
שמעתי קולות בראשי, אבל לא קולות של בני אדם.
שמעתי רוח נושבת מעיפה עלים כמו ביום סתווי.
שמעתי את רשרוש החוט בבלון שעף מעלה בשמיים.
שמעתי איך זה להיות רוח שנושבת ללא הפסקה וללא דאגות.
מחשבותיי נקטעו כששמעתי דלת נפתחת והופתעתי לראות כי ריי עומד בצידה השני.
הוא הושיט את ידו, ועזר לי לצאת מהמונית עם סומק קל על לחיי.
התבוננתי סביבי, וראיתי כי אנחנו עומדים בלב רחוב סואן מלא באנשים צבעוניים עם טלפונים צמודים לאוזניהם, קולות דיבורים אינסופיים וצפיפות לא נוחה.
ריי החזיק בידי והוביל אותי אל תוך סמטה ריקה שזכרונה עיקצץ בראשי.
"כאן נפגשנו בפעם הראשונה." אמרתי כשנזכרתי לגמרי.
ריי גיחך. "אפשר לומר שזאת מן סגירת מעגל. עכשיו תעצמי את העיניים שלך."
הבטתי בו בחשדנות, אך עשיתי כפקודתו.
עצמתי את עיניי, ונתתי לידו שהחזיקה בשלי להוביל אותי.
"בלי להציץ." הזהיר עם קול משועשע.
ככל שהתקדמנו שמש האירה יותר ויותר את עיניי הסגורות, וניחוחות של דשא רטוב עלו באפי.
קולות ציפורים מזמרות התנגנו באוזניי, ורוח נעימה ליטפה את עורי.
"תפקחי את העיניים."
פחדתי לפקוח אותן, כי אולי כשאפקח, כל מה שהרגשתי ייעלם אל תוך העולם מפלסטיק שהספקתי להכיר.
החלטתי לסמוך על ריי, ופקחתי את עיניי.
מולי התגלה פארק יפהפה וירוק, מלא בעצים עם עלים שזזו לפי מקצב הרוח.
היו שבילים מרוצפים ומסביבם שיחים מקושטים בפרחים בכל צבעי הקשת.
הציפורים עפו מעץ לעץ, ומים נצנצו בדשא הירוק.
התכופפתי כדי להרגיש את הדשא, מפחדת שאגלה כי הוא סינטטי.
אצבעותי ליטפו את הדשא הרך, ונגעו באדמה הלחה.
ליבי פעם בהתרגשות, ועיני נצצו מאושר.
בלי לחשוב, גופי זינק על ריי בחיבוק תודה.
ריי כרך את ידיו השריריות סביבי, וצחק.
"זה המקום שאני הולך אליו כשאני רוצה להיות לבד. אהבת?"
ידי היו תלויות על צווארו, והבטתי עמוק אל תוך עיניו האפורות.
ברגע של שתיקה, עמדתי על קצות אצבעותי ושפתי נגעו בעדינות בשלו.
הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה, וגם את שלו.
עמדתי שוב על כפות רגלי כרגיל, והוא הביט בי בחיוך ביישן.
"זה אומר שכן?" אמר בשיעשוע.
עם חיוך רחב על פניי שילבתי את אצבעותי בשלו, וללא שום אזהרה גררתי אותו איתי בריצה אל הדשא הרטוב והעצים הרוקדים.