רוחות | Winds – פרק מספר 6

"לאן עכשיו?" שאלתי בזמן שהלכנו בצד הרחוב.
הסתכלתי על השעון שעל פרק ידי, והשעה הייתה 11:30 בדיוק.
"לא יודע. תזכירי לי, מה המשימה שלך?" שאל ריי בהתעניינות.
"להחזיר חלק מאבן האופאל שנגנבה חזרה הביתה. אין לי מושג איך הגבר-רוח מצפה ממני למצוא את זה.." אמרתי והשפלתי את מבטתי אל עבר המדרכה, בועטת בכמה אבנים פה ושם.
"והוא אמר לך משהו, חוץ מלתת לך את הרשימה עם השמות?"
"הוא אמר לי שאני אפגוש מישהו שיעזור לי ושאני לא אהיה לבד, ושטויות על זה שאני גיבורה."
אלה באמת היו שטויות. גיבורים בדרך כלל נראים טוב, מתנהגים באדיבות ואצילות כלפי כולם, ותמיד עושים את הדבר הנכון.
ואני? אני נראית ממוצעת, מתנהגת בטיפשות בלי אפילו לשים לב יותר מידי פעמים, וקשה לומר שאני תמיד עושה את הדבר הנכון.
"בכל אחד מסתתר גיבור." אמר ריי בלי לחשוב.
"אז אצלי הוא מסתתר יותר מידי עמוק." אמרתי ושנינו צחקנו.
"יש לי רעיון," אמר ריי, "ליד דוד שלי יש חנות בגדים קטנה, אז מה דעתך שאני אדבר עם איתו ואת תקני בגדים יותר ׳עדכניים׳?"
"אני לא מהבנות שמסוגלות או רוצות לבלות יום שלם בקניות." אמרתי והזעפתי פנים לעברו.
"לא חשבתי כך," אמר וחייך, "אבל את באמת פשוטה מידי."
"ומה איתך, אדון לבוש הכל בשחור?"
"אני ממש לא הולך להתלבש כמו ליצן." אמר ברצינות.
"אז גם אני לא."
ריי נאנח, וויתר.

המשכנו ללכת, והגענו אל כניסת בית פרטי עם שתי קומות, ומסביב חצר קטנה.
התהלכנו על שביל מרוצף, ומסביבנו דשא ירוק סינטטי.
ריי צלצל בפעמון, ונראה מתוח.
"הכל בסדר?" שאלתי בתמיהה.
כשריי פתח את הפה, הדלת לפתע נפתחה וגבר בשנות השלושים לחייו עם שיער שחור כמו של ריי, ועיניים כחולות כמו הים אך עייפות עמד בפתח.
הגבר שבפתח הושיט את ידו, והציג את עצמו.
"ג׳ופרי ניק," אמר עם חיוך קליל, "דוד של רייבן."
"אליה ווטסון," לחצתי את ידו, "נעים להכיר."
מבטו של ג׳ופרי נח על ריי המתוח, וריי רק הביט בדודו במבט חלול. ג׳ופרי הניח את ידו על כתפו של ריי והזמין אותנו פנימה.
לג׳ופרי היה מבנה גוף חסון, והיה לבוש בג׳ינס אפור וחולצת פסים כחולה.
הבית דמה לבית של ריי; רק שבמקום הצבע החמים, הצבעים היו אפורים וקרים.
"אכפת לך אם אני אגנוב את ריי לכמה דקות?" שאל אותי ג׳ופרי.
"לא, ממש לא."
"מעולה," אמר, "את מוזמנת להסתובב ולהרגיש בבית."
הדבר האחרון שאני יכולה לעשות זה להרגיש בבית, חשבתי לעצמי. החלטתי ללכת אל החצר, בתקווה שאולי, אולי אני אמצא פרח קטנטן אמיתי, עם גבעול ירוק ועלי כותרת צבעוניים וחיים.
החצר לא הייתה גדולה במיוחד, אבל זה לא מנע מג׳ופרי להקים פינת כושר קטנה. בפינה הזו היו משקולות, עמוד איגרוף ועוד מכשירים שמעולם לא ראיתי לפני כן.
לכל אורך החצר היו צמחים גדולים וקטנים, בהירים וכהים, אך דבר אחד היה לכולם במשותף- כולם היו עשויים מפלסטיק.
התיישבתי בספסל שעמד תחת עץ עשיר בעלים, והבטתי בשמיים.
סוף סוף ראיתי את השמיים הכחולים, בלי גורדי שחקים שמפריעים. המאווררים הענקיים גם הם לא היו ברקע, ואלה היו רק אני והשמיים. השמיים, כנראה, היו הדבר היחיד שלא השתנה. שמיים יציבים, ובלילה מלאי כוכבים.

התפללתי שאשאר יציבה כמו השמיים.

ריי עמד בפינת הכניסה לבית מהחצר, מסמן לי להיכנס חזרה פנימה. פניו של ריי כבר לא הראו סימן של מתיחות, אבל גם לא רוגע.
ריי התיישב על הספה האפורה, ואני לידו. ג׳ופרי כבר ישב על הכורסא התואמת בצבעה לספה, והתבונן בי בסקרנות.
"רייבן סיפר לי את הכל, ועכשיו תורי לספר לך, אליה, למה השם שלי רשום ברשימה שאייזק נתן לך."
"אייזק?" שאלתי.
"הרוח שהופיע ודיבר איתך. כך הוא מעדיף שנקרא לו," אמר והמשיך, "אבל לפני זה, האם אוכל לדעת מי נתן לך את תליון הצללים?"
"תליון המה?" שאלתי והבטתי בתליון. באמת זזו בתוכו צללים.
"כנראה שאת לא יודעת. תליון הצללים הוא חפץ עתיק ודיי מפורסם בקרב חובבי קונספירציית הרוחות. אומרים שהתליון מכיל נשמת רוח, ומאפשר לאדם העונד אותו לתקשר אם רוחות, אך ורק אם הרוחות מאפשרות בכך."
בהיתי בג׳ופרי בהלם, לא מסוגלת לעכל את מה שכרגע אמר. כל כך הרבה שאלות רצו במוחי; מי נתן לי את התליון? מי אלה חובבי קונספרציית הרוחות? ובפעם המיליון, למה דווקא אני??

ואז תשובה לאחת השאלות הכתה בי.

"סוג של בָּאלם זמני."
מי עוד חוץ מהאדם היחיד בהובר סיטי שיכול לתקשר עם הרוחות, ולשתף איתם פעולה יכל לתת לי את התליון הזה?
אלפרד נתן לי אותו.

"אני רואה שהבנת. ועכשיו, למה שהתכוונתי להסביר מהתחלה. כמו שהבנת, ישנה קבוצה של חובבי קונספרציית הרוחות, ואני חלק ממנה. כנראה שאני רשום ברשימה מכיוון שאני יודע היכן שבר אבן האופאל הגנובה." אמר בשלווה.
"באמת??" קראתי בהתפעלות. אם דבריו נכונים, השהות שלי כאן התקצרה בהרבה, וסוף סוף אוכל לשוב הביתה.
ג׳ופרי גיחך, אבל נימת קולו הפכה לרצינית.
"כל מה שאני יודע, זה ששבר האבן נמצא אצל קבוצת אנשים מסוכנים שכוונתם לדכא את חופשיות הרוחות."
"אייזק סיפר לי עליהם." אמרתי.
"לא חשבתי אחרת."
כל אותו הזמן, ריי ישב לצידי בדממה, מביט בנעליו ולא נראה מופתע כלל מתוכן השיחה.
"אז איפה הקבוצה הזאת נמצאת?" אמר פתאום ריי, מביט בדודו.
"כאן, בניו יורק." אמר ונשם נשימה עמוקה, "יותר מזה אני לא יודע."
"תודה." אמרתי וקמתי ממקומי. הוצאתי את הדף, והתבוננתי בשם הבא ברשימה.
אברהם מייקלסון
אלייז׳ה מיקרוף
ג׳ף אימבל

"אתה מכיר אחד מהם במקרה?" אמרתי והראתי את הרשימה לג׳ופרי.
ריי קם, ועלה לקומה השניה במהירות.
"הם כולם מתים, אליה." אמר ג׳ופרי בעצב והביט בעיני.

מה קורה כאן? למה אייזק הביא לי שמות של אנשים מתים?

"מתי הם מתו?" שאלתי.
"נהרגו, האמת. לפני שבוע שלושתם נהרגו בתאונת דרכים."
התיישבתי על הספה, וכיסיתי את הפנים בכפות ידיי.
מה אני הולכת לעשות עכשיו?
שלושה אנשים מתוך הרשימה מתים, שבר האבן נמצא אצל אנשים מטורפים שלוקחים את החופש מרוחות חפות מפשע, ואני תקועה בין כל זה.

"רייבן." שמעתי את קולו של ג׳ופרי.
הרמתי את ראשי, וריי עמד על יד הדלת עם תיק על גבו.
"תפסיק לקרוא לי ככה." אמר ריי.
"לכל שם יש משמעות, לא סתם."
ריי נאנח, והתבונן בי.
"אנחנו צריכים ללכת." אמר לעברי.
"לאן?"
"לקחת את שבר האבן, ולהחזיר אותך הביתה."

*****
נקודת מבט ריי:

הזמנתי מונית, והתיישבנו במושב האחורי.
"השיער שלך יפה." אמרתי בנחמדות.
"תודה. דרך אגב, הצבע ירד בסופו של דבר?" שאלה בקולה הנעים והיציב. איך בחורה כמוה יכולה להישאר כל כך יציבה? אם אני הייתי נשלח לזמן אחר ומקום לא מוכר הייתי מתחרפן.
"זה לא קבוע. אחרי כמה שבועות הצבע ירד." אמרתי.
"אז מה, כל כמה שבועות כולם הולכים לעדכן את צבעי השיער שלהם?" אמרה ותוך כדי הסתכלה על הפס האפור בשיערי הכהה.
"אולי. אבל אצלי זה לא סתם צבע פשוט לשיער…" מילמלתי.
"מה זאת אומרת?"
לקחתי נשימה עמוקה, הזדקפתי, וסובבתי את גופי לעברה.
"לפני שנולדתי, היה מן טרנד מטופש של להזריק לעוברים מן פיגמנט צבע, ככה שיהיה להם פס טבעי בשיער שיתאים לצבע העיניים." אמרתי מבוייש, ובעיקר נגעל.
"אל תדאג. לך זה מתאים." אליה ניסתה לעודד אותי עם חיוך קטן ועיניים נוצצות בצבע שמזכיר מערבולת של ים ודשא כאחד. מעולם לא פגשתי אדם עם צבע עיניים לא אחיד, ובשבילי העיניים של אליה היו מיוחדות, כמו האישיות שלה.
אחרי כמה דקות של דממה ונופים מתחלפים בחלון, אליה שברה את השקט.
"לאן אנחנו נוסעים?"
"לפני הכל אנחנו צריכים לעצור במוזיאון." אמרתי.
"עוד קיימים מוזיאונים בתקופה הזאת?" שאלה בציניות.
"תתפלאי," אמרתי וצחקתי, "אבל יש אנשים שבעד לשמר את ההיסטוריה."

הזמן טס במהירות, והשעה כבר הייתה חמש אחר הצהריים.
עצרנו במוזיאון היסטוריה קטן, ושילמנו לנהג חסר הסבלנות.
המוזיאון נראה עתיק, אבל עם נגיעות מודרניות.
ג׳ופרי אמר לי שנצתרך להגיע לכאן, בשביל שאליה תדע מה קרה לעיר שממנה הגיעה, והחליט שאם תדע זאת מאיתנו- זה יהיה בטוח יותר מאשר שתדע מגורמים זרים.
המוזיאון היה מבנה לבן, עם עמודי שיש בכניסה. אליה כמעט רצה בכל המדרגות, והיה ברור שסוף סוף, היא לא מרגישה זרה מוחלטת.
ואני? למרות כל שיעורי ההיסטוריה המעמיקים שקיבלתי מהמשפחה, עדיין הרגשתי מוזר כל פעם שהגעתי למוזיאון.
ניגשנו אל עמדת הכרטיסים, והמוכרת -סוזן פאטס בת השישים- חייכה אלי חיוך מוכר ואוהב, חיוך שאני מכיר כבר שנים, ונתנה לנו את הכרטיסים. המוזיאון היה ריק חוץ מאיתנו וכמה אנשים נוספים, והצעדים שלנו הדהדו ברחבי המוזיאון עם התקרה הגבוהה במיוחד.
"למה אנחנו כאן?" שאלה אליה, "לא שאני מתלוננת, כן?" ומיהרה להוסיף.
"אני צריך להראות לך משהו. תבטיחי לי שתישארי עם ראש פתוח ולא תתרגשי יותר מידי טוב?" שאלתי ואליה רק הביטה בי בחשדנות, מכווצת את עינייה, אך מהנהנת בשקט.
הלכנו בין המעברים, חולפים על פני יצירות אומנות מהמאה ה-18 ועד מתחילת שנות האלפיים. אליה נעצרה כמה פעמים, והעדפתי שלא לזרז אותה.

הלוואי שיכלתי לא להראות לה את זה…

בסופו של דבר הגענו לאולם גדול, שעל הדלת היה שלט ובו כתוב "אסונות טבע מתחילת שנות האלפיים".
"ריי, מה קורה כאן?" אמרה אליה ותפסה בידי.
בלי לענות, נכנסתי והלכתי אל הפינה הימנית והרחוקה ביותר של האולם, ושם דלת לבנה שנראית לא קשורה בכלל. הוצאתי מפתח מכיסי, ופתחתי את המנעול.
אליה נכנסה מאחורי, וכשראתה את השלט שעמד מעל תמונה של חורבה גדולה, השתנקה וכיסתה את פיה בכפות ידיה.

"פינת ההנצחה למען הובר סיטי ותושביה שנספו ברעידת האדמה הקטלנית ׳מירנדה׳, 2030"

"אני באמת, באמת מצטער אליה." אמרתי בכנות רבה.
אליה התהלכה בין התמונות ומיצגי הפריטים שנמצאו, הגיעה ללוחית המידע הקטנה וקראה אותה בקול.

"לאחר רעידת האדמה הקטלנית בשם ׳מירנדה׳ שאירעה בשנת 2030, נמצאה עיר באיזור הרי וושינגטון, אשר כביכול נקברה תחת קילומטרים של הריסות. לאחר שבועות על פני שבועות של חיפושים מעמיקים, נמצאה עיר ובה בנייני מגורים, בניין עירייה, מרכז קניות קטן ואפילו מבנים תת קרקעיים. נמצא שלט קטן, ובו רשום כי שמה של העיר הינה ׳הובר סיטי׳, אך ברישומי המדינה רשום כי עיר זו הושמדה בשנת 1966.
מספר הקורבנות עלה על 2000 נפש, ולא נימצאו ניצול-"

קולה של אליה נשבר, ודמעות הציפו את עינייה. היא התמוטטה על ברכיה, ומבלי לחשוב פעמיים מיהרתי אליה והצמדתי אותה חזק אלי. דמעות הרטיבו את חולצתי, ויבבות נשמעו מפיה.
"זה בסדר," אמרתי מנסה להישמע רגוע, "אני כאן בשבילך."