רוחות | Winds – פרק מספר 7

נקודת מבט ריי:

איך יכולתי לבקש ממנה לא להתרגש יותר מידי? חשבתי לעצמי. רק עכשיו הראתי לה תיעודים של העיר שבה גדלה עם המשפחה והחברים הכי קרובים שלה, העיר שהייתה אז הכל בשבילה- כחורבה אחת ענקית.

טיפש. אמרתי לעצמי בראש.

אליה לקחה את עצמה בידיים מהר מאוד, ומחתה את דמעותיה. הלכתי אחריה אל עבר מיצג קטן בתא זכוכית.
המיצג היה מחברת קטנה ואדומה, עם האות A כתובה עליה בכתב מסולסל. אליה הביטה במחברת, והחלה לצחוק.
"זאת המחברת שלי," אמרה וקולה התייצב, "קישקשתי בה כשהייתי בכיתה ז׳ ושמרתי אותה במגירה שבחדרי."
"למה שמרת מחברת ישנה?" שאלתי מבולבל.
"לא יודעת. האמת שאני לא זוכרת מה כתוב בה, אבל כנראה שאהבתי את הזכרונות שבה."
"אני באמת מצטער אליה על שהראתי לך את החדר הזה, אבל מוטב היה שתגלי את זה עכשיו." אמרתי.
"אל תתנצל. זה טוב שהראת לי מה קרה לעיר שלי. אני אחזיר את שבר האבן הביתה ואמנע מהאסון הזה לקרות." אמרה והצביעה בידה ברחבי החדר.
"אנחנו," תיקנתי אותה, "אנחנו נחזיר את השבר ביחד."
מבט מבולבל התפשט על פניה של אליה, ומחתה בראשה.
"לא, זה מסוכן מידי." אמרה מיד.
זה מסוכן הרבה יותר משאת חושבת, רציתי להגיד לה.
"ומה אם זה לא מסוכן? מה אם כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת את השבר וזהו?" ניסיתי להגיד בקלילות.
"אייזק הזהיר אותי מקבוצת האנשים הזו, וגם דוד שלך. אם זה היה כזה פשוט הם לא היו כל כך מסוכנים," אמרה, "חוץ מזה, למה אתה כל כך נחוש בדעתך לעזור לי? יש לך פה משפחה וחברים. אתה אפילו לא מכיר אותי." אמרה ונאנחה.

אין לי ברירה. רציתי להגיד לה.
אני חייב להחזיר את השבר ולמנוע אסון גדול עוד יותר.

"החברים שלי נסעו לטייל בעולם," ניסיתי למצוא תירוץ משכנע, "וההורים שלי עובדים ללא הפסקה. אני מבטיח שאסביר לך הכל אחר כך. את סומכת עלי?"
איך היא יכולה לסמוך עלי?
אני מוקף באפילה, זה היעוד שלי, ואסור לי לתת לאליה להיבלע בתוכה.
ללא מילים, היא רק הנהנה, יצאה מהחדר וכך גם אני אחריה.

נקודת מבט אליה:

אני יודעת שהכרתי את ריי רק הבוקר, אבל אני צריכה אותו.
ריי ידע דברים שאני לא, אבל זה פעל רק לטובתי.
יותר מידי ׳אבל׳. חשבתי לעצמי.
כמו שחור ולבן, אני וריי היינו מנוגדים, אבל בהחלט זקוקים אחד לשני.

יצאתי מהחדר, ומחיתי את הדמעה העקשנית שנותרה על הלחי.
השעה הייתה מאוחרת, ופתאום התחלתי לשים לב לעצמי. כל מה שאכלתי היום היה כריך אומלל, אני מסריחה מתכשירי שיער שהספר ההוא התיז עלי כשחשב שלא שמתי לב, וכל המידע החדש אודות הרוחות עייף אותי.
"אז איך זה הולך להיות מעכשיו, אנחנו הולכים לבלות ימים שלמים ביחד ונעבור הרפתקאות מטורפות כדי למצוא שבר אבן מסכנה?" אמרתי בהגזמה ודרמטיות. זה בעצם סיכום של כל ספר הרפתקאות שאי פעם קראתי.
ריי הביט בי במבט מבולבל.
"לא, אנחנו נלך לישון ולאכול איפשהו ומחר נחפש את השבר. ציפית למשהו יותר מלהיב?" שאל.
"לא, פשוט ציפיתי למשהו מסובך יותר.."
בחיי, אני קוראת יותר מידי ספרים.
"אז איפה נישן?" שאלתי.
ריי חשב כמה דקות, ובינתיים פסענו אל עבר היציאה מהמוזיאון.
"יש מוטל במרחק הליכה מכאן, וליד מסעדת אוכל מהיר. מה דעתך שנעצור לאכול קודם? אני גווע." אמר והחזיק את בטנו בידיו.
צחקתי יחד איתו, ויצאנו מהמוזיאון.

בדרך אל מסעדת האוכל המהיר ריי סיפר לי קצת על המשפחה שלו, ומסתבר שיש לו היסטוריה יחסית מרשימה של אומנויות לחימה.
"למה בכלל התחלת ללמוד אומנויות לחימה?" שאלתי בזמן שהלכנו ברחוב החשוך, ופנסי רחוב מחזירים אלינו אור לבן ובוהק.
"רק רציתי לדעת להגן על עצמי." אמר בפשטות.
"מה איתך?" שאל.
"אני? אני לא הלכתי אף פעם לחוגים, אבל אני כן יודעת להגן על עצמי קצת. אולי לא כמוך, אבל מספיק כדי למנוע ממישהו לקחת ממני את האוכל שלי."
ריי צחק, ופתאום שמעתי מן קול משונה שעובר ברוח הקלילה.

"העורב השחור יעזור…"

נעצרתי במקומי, והסתכלתי מסביבי. לא הייתה אף נפש חיה באיזור חוץ משנינו.
"הכל בסדר?" שאל אותי ריי.
"כן, כן.." מילמלתי.
היה נחמד סוף סוף להרגיש רוח נושבת ולהסתובב בחוץ בלי לפחד. לדעת שהכל בסדר, גם אם התחושה הזאת נמשכת רק לרגע.
הגענו למסעדת מזון מהיר, והשלט היה כל כך זוהר שאפילו לא טרחתי לקרוא מה כתוב בו.
ריי סימן לי להתיישב באחד הכיסאות מפלסטיק, והלך להזמין אוכל.
המסעדה הייתה קטנה, ומלאה בשולחנות מרובעים כחולים וכיסאות צהובים מפלסטיק.

כבר מתחיל להימאס לי מפלסטיק.

סרקתי במבטי את המסעדה עוד קצת, ופתאום ריי הגיע עם שני מגשים מלאים באוכל.
"אל תדאגי, כבר שילמתי על הכל." אמר והתיישב במהירות.
המגש היה מורכב מצלחת מלאה בצ׳יפס וחתיכת בשר צלוי לידו, על יד הצלחת הייתה כוס עם מים, ובצד המגש צעצוע.
"ארוחת ילדים?" ניחשתי.
"מנות המבוגרים כבדות מידי בשביל בחורה שהגיעה מהעבר," אמר ולקח ביס מהבשר הצלוי שלו, "האמת שגם די מגעילות אם תשאלי אותי."
התחלתי לאכול את הצ׳יפס, ובחנתי את חתיכת הבשר הצלוי. ריי שם לב למה שאני עושה, וענה על השאלה שהסתובבה במוחי.
"זה בשר אדם, אם את כל כך מודאגת." אמר והמשיך לאכול כאילו מה שהרגע אמר לא היה משוגע לגמרי.
"מה?" צווחתי בלחישה וכמעט נחנקתי מהצ׳יפס.
"סתם, זה סך הכל בשר פרה." אמר וצחק צחוק מתגלגל.
בתגובה, זרקתי עליו חתיכת צ׳יפס. איכשהו, ריי תפס את הצ׳יפס בעודו עף באוויר, והכניס לפה.
הוצאתי לעברו לשון, ואכלתי את ה׳בשר אדם׳ שעל הצלחת.

הארוחה הייתה משביעה להפליא, ויצאנו אל עבר המוטל שהיה במרחק של דקה מהמסעדה.
המוטל היה מבנה של שישה קומות, וחצר מרשימה מסביב. נכנסנו ללובי, ונרשמנו אצל המזכירה הצעירה שעמדה מול מחשב ההולוגרמה שלה. בזמן שריי נרשם, הוצאתי את הארנק המלא שלי מהתיק, והופתעתי לגלות כי שכחתי שספרי הלימוד שלי נחים שם ושכל הזמן הזה התיק היה יחסית כבד אבל בכלל לא שמתי לב.
"…זה יצא 150 דולר לילה בבקשה." אמרה המזכירה וחייכה חיוך חנפני אל עבר ריי.
המזכירה כנראה לא שמה לב לעצם קיומי, וקיפצה במקומה כששמתי את הכסף בחוזקה על הדלפק. המזכירה הביטה בי בשנאה, וחזרה לדבר עם ריי.
"חכה כאן כמה דקות, ואז תעלה לחדר. תהנה מהשהות שלך כאן." אמרה בקולה החנפני, ובכלל לא התייחסה אלי. המזכירה הניחה על הדלפק מפתח כסוף עם מספר חדר, וריי לקח אותו והלך לשבת באחד הכיסאות המרופדים.
הלכתי גם אני לשבת באחד הכיסאות, אבל בדרך אדם גבוה ושרירי לבוש בבגדים שחורים עם פס אדום בצד התנגש בי.
אמנם עוצמת ההתנגשות לא גרמה לי ליפול, אבל הייתה חזקה מספיק כדי לגרום לי לסימן כחול ביד.
"סליחה." מילמלתי לעברו.
הוא רק בחן אותי עם עיניו השחורות והלך.
התיישבתי מול ריי ושפשפתי את היד. סימן כחול קטן כבר הופיע, וקיללתי אותו בליבי.
ריי הביט בי במבט מודאג. "מי זה היה?"
"מאיפה לי לדעת? הוא רק התנגש בי ואפילו לא התנצל." אמרתי עצבנית.
ריי הפנה את מבטו למזכירה, שסימנה עם ראשה שאנחנו יכולים לעשות לחדר.
ברור שהיא הוסיפה גם חיוך פלרטטני בדרך.

עלינו לחדר, והוא היה מורכב מחדר עם שתי מיטות נפרדות (תודה לאל), מטבחון קטן וחדר שירותים עם מקלחת.
"אני ראשון בחדר השירותים!" הכריז ריי, חטף משהו מהמיטה השמאלית ורץ אל עבר חדר השירותים.
נעלתי את הדלת מאחורי, וסיירתי בחדר.
המיטות היו רחוקות אחת מהשניה, ושמתי לב שעל מיטה הימנית מונח משהו בצבע אפור.
התקרבתי יותר, והדבר האפור התגלה להיות פיג׳מת שני חלקים, עם שרוולים ארוכים ונעימים למגע. כנראה שגם במיטה השניה הייתה פיג׳מה, אבל ריי כבר חטף אותה במהירות.
במטבחון היה כיור פשוט וברז, ועל הרצפה ליד פח אשפה.

אחרי עשר דקות של הליכה שלא נגמרה ברחבי החדר, ריי יצא מהחדר שירותים עם הפיג׳מה האפורה עליו ושיער רטוב עם טיפות מים מנצנצות.
"שכחתי להגיד, אבל בכל מוטל דואגים למגבת, פיג׳מה ועוד." אמר והתיישב במיטה השמאלית.
ריי הושיט את ידו אל עבר הכרית, ולקח משהו אדום ופתק צמוד.
"מה זה?" שאלתי. הסתובבתי לראות אם גם על הכרית שלי היה דבר כזה, ולא היה.
"שוקולד ו…מספר טלפון." אמר וגילגל את עיניו.

מזכירה מעצבנת.

בלי מילים נוספות לקחתי את הפיג׳מה שנחה על המיטה שלי, והלכתי אל חדר השירותים. נעלתי את הדלת אחרי, וראיתי מקלחון קטן ויפייפה מולי קורא לי להיכנס אליו. ליד המקלחון הייתה מגבת לבנה תלויה ויבשה, ולידה מגבת זהה אך רטובה.
בצד השני של החדר היה כיור גבוה עם שתי מברשות שיניים; אחת כחולה שנחה בצד, ואחרת סגולה בעטיפת פלסטיק בצד השני של הכיור. על המדף שמתחת למראה הייתה משחת שיניים.
בלי עיכובים נוספים הורדתי את הבגדים שמעלי, והתכוננתי להיכנס למקלחון. שמתי לב לסל כביסה פתוח, וכשהצצתי פנימה ראיתי את הבגדים השחורים של ריי בפנים.
להכניס גם את שלי?
ריי בוודאי מכיר את ההתנהלות של המוטלים יותר טוב ממני, אז שמתי גם אני את הבגדים בסל הכביסה וקיוויתי שזה באמת סל כביסה ולא פח ענק.

המים החמים כאילו שטפו ממני את כל הדאגות והלחצים, ולראשונה מאז שהגעתי לכאן חשבתי על הדברים לעומק.
אז אלפרד ידע על המשימה ולא אמר לי על זה כלום? או שאולי עשה טוב, כי אם היה אומר לי את זה גם ככה לא הייתי מאמינה לו.
ומה עם ההורים שלי? זאת כבר פעם שנייה שהם מאבדים ילד בגלל הרוחות.
אבל אני אחזור. אני מוכרחה לחזור.
על אחד המדפים בתוך המקלחון היה שמפו בניחוח ורדים, וסבון גוף בניחוח חרציות.
איך מייצרים תכשירי גוף בניחוחות פרחים אם אין אותם בכלל? חשבתי לעצמי.

סיימתי להתקלח ולצחצח שיניים, ויצאתי מהמקלחון עם הפיג׳מה עלי ושיער רטוב בניחוח ורדים.
ריי כבר נרדם במיטתו, ועל פניו הבעה שלווה. הפתק עם המספר טלפון זרוק בפח, וכשהתיישבתי על מיטתי ראיתי את השוקולד נח על הכרית שלי. חיוך קטן צץ בזווית פי, והכנסתי את השוקולד הקטן אל תוך תיקי.
עם חיוך קטן ותחושת שלווה, נכנסתי למיטה, עצמתי את עיני, ונפלתי את תוך עולם החלומות.