רוחות | Winds – פרק מספר 8

נקודת מבט אליה:

"ממש קשה להעיר אותך, את יודעת?" אמר ריי והחזיק את הכרית שלי בידו.
"שינה זה בריא. אתה באמת רוצה למנוע ממני משהו בריא?" התחכמתי וקמתי מהמיטה.
"שינת יתר זה כבר לא בריא." אמר.
"זאת לא הייתה שינת יתר," אמרתי ותוך כדי לקחתי את הבגדים שלי מערכת החירום שבתיק. "זאת הייתה שינה נורמאלית לחלוטין עד שהערת אותי."
ריי גלגל עיניים, ואני הלכתי להחליף בגדים.
ריי כבר היה לבוש בחולצה אדומה וג׳ינס שחור, ושיערו המורם כלפי מעלה היה חסר פגמים. אני לעומת זאת, נאלצתי לסרק את השיער כמה דקות ארוכות במיוחד כדי לפרום את הקשרים שנוצרו בזמן השינה. הפס בצידו הימני של השיער נותר בוהק ויפייפה, והתאים באופן מושלם לתליון שעל צווארי והעיניים המעט עייפות.
אחרי כמה דקות יצאתי מחדר השירותים, ופניתי אל התיק שלי. הוצאתי את ספרי הלימוד, בוהה בהם ולא יודעת מה לעשות איתם.
מצד אחד, הם כבדים וחסרי תועלת כאן. בלעדיהם התיק יהיה קל יותר ואוכל להכניס לתוכו דברים שימושיים כמו שבר אבן אופאל, למשל.
מצד שני, אני אמורה לחזור הביתה ואם אשאיר את הספרים כאן, בעתיד, אשאר ללא ספרי לימוד.
בזמן שחשבתי ריי דפדף בספרים בסקרנות רבה, ואפילו סימן כמה עמודים.
"מה כל כך מעניין בספר כימיה?" שאלתי בעודי חופרת בתיק, בתקווה למצוא משהו שימושי יותר מספרי לימוד.
"אני אוהב כימיה…" מילמל והמשיך לקרוא.
בתיק היה גם מילון קטן, בקבוק מים וארנק. בכיס הקטן של התיק היה גם שוקולד עם עטיפה אדומה, וידעתי בדיוק מה לעשות איתו.

יצאנו מהחדר, וירדנו במעלית המתכתית.
יחד איתנו ירדו עוד שני אנשים -זכר ונקבה- לבושים בשחור ובצד החולצה פס אדום. שני האנשים לא דיברו, רק הביטו בנו. לאישה שיער אסוף בקוקו מתוח ופנים רציניות, ולגבר שיער בלונדיני קצוץ אך פנים חסרות הבעה. ריי הביט בהם מזווית העין, וכשדלתות המעלית נפתחו מיהר לצאת החוצה אל הקבלה. הלכתי אחריו, והשוקולד בידי. המזכירה המעצבנת עמדה בקבלה, מקבלת את ריי בחיוך רחב, וממני מתעלמת. ללא מילים חוץ מ׳תודה׳ פשוטה, ריי החזיר את המפתח והלך לכיוון היציאה.

האם אני הולכת להתחרט על מה שאעשה עכשיו?
ממש לא.

כשריי היה כבר על יד דלת היציאה משקיף החוצה, ניגשתי אל המזכירה המעצבנת, והושטתי לה את השוקולד.
"הוא מוסר תודה, אבל לא תודה." אמרתי בחיוך פשוט והלכתי.
לא טרחתי אפילו להסתכל אחורה, ופגשתי את ריי עומד בכניסה מביט בי בבלבול ומנסה להחניק צחוק.
"חשבתי שתאכלי את השוקולד, לא תגרמי למזכירה אומללה לרתוח עליך."
"מצטערת, אבל הייתי חייבת. אם היא שונאת אותי-אז שתשנא אותי עד הסוף." אמרתי עם חיוך.

מה קרה לי? בחיים לא התנהגתי ככה, זו לא אני.

"אז מהי התחנה הראשונה?" שאלתי.
"אז ככה," אמר ריי והתחיל לצעוד. "חשבתי לעצמי שבגלל שמדובר בקבוצה גדולה עם כלי נשק-"
"יש להם כלי נשק??" קטעתי אותו והבטתי בו בפליאה.
"מן הסתם. הם לא יגנבו שבר אבן כה יקרה מבלי להגן עליה בכל דרך אפשרית. אז כמו שאמרתי, בגלל שהם קבוצה גדולה עם כלי נשק סביר להניח שחלל המפקדה שלהם יהיה גדול. גדול יותר מקומה של בניין מגורים רגיל." ריי המשיך ללכת ואני אחריו, מנסה לדבוק בצעדיו הגדולים. "ולכן, סביר להניח שתהיה להם מפקדה תת-קרקעית."
מבלי לשים לב, השפלתי את מבטי לקרקע.
האם יש סיכוי,אפילו הקטן ביותר, שחבורת פסיכופתים מתהלכים להם מתחת לרגליים שלי? מתחת לרגליהם של תושבים חפים מפשע?
הזדעזעתי מהרעיון, ונעצתי בריי מבט רציני.
"אתה בטוח?"
"בערך. אבל אם תחשבי על זה, זה די הגיוני. אנשים רגילים לבנות לגובה, ולא אל מתחת לאדמה. כבר אין צמחים חיים משמע אין שורשים באדמה שיכולים להפריע. לאף אחד לא אכפת מהאדמה, ומיוחד מה שנמצא תחתיה." אמר ופיסת עצבות נשמעה בקולו.
"אז התחנה הראשונה שלנו," המשיך, "תיהיה הרכבת התחתית הישנה."

*****

הרכבת התחתית הייתה נטושה, אך חדר לתוכה מספיק אור כדי שלא תהיה מפחידה לגמרי. קורי עכביש היו בכל פינה אפשרית, ועל הספסלים שכבת אבק עבה. לא נראתה רכבת, רק פסי ברזל חלודים.
"אז מה אנחנו אמורים לראות פה?" שאלתי בספקנות. קשה לי להאמין שיש פה מפקדה ענקית של אנשים פסיכים.
"המקום הזה ענק," אמר ריי והביט סביבו. "יקח לנו כמה שעות טובות לסקור את כל האזור."
"שעות?" שאלתי בפליאה. בצידו השני של האולם היו שני מעברים, שכנראה מובילים לדרכים שונות.
ריי רק הנהן והסתובב כדי לבדוק את המקום לעומק.
"אז אולי כדי שנתפצל." אמרתי.
"לא." נימתו של ריי הייתה חדה ונוקשה.
"כן."
ריי התקרב אלי, ומבטו זועף. "ואיך נתקשר אחד עם השניה?"
הורדתי את תיקי מעלי, ובחצי ישיבה על הרצפה המאובקת חפרתי בתיק.
זה חייב להיות כאן איפה שהוא… חשבתי לעצמי.
"הינה. ככה נתקשר." אמרתי והראתי לו את הסמאטפון שקיבלתי מליאון וויט, אזרח הובר סיטי שנכנס אליה בטעות. ריי צחק צחוק חרישי, והניד בראשו.
"הדבר הזה, לא יעבוד לך כאן."
"ולמה אתה כל כך בזה?"
"בגלל," אמר ריי, "שדבר ראשון אין פה קליטה, והטלפון הזה כל כך מיושן שצריך לשים אותו במוזיאון היסטוריה."
"קודם כל, שלא תעז להעליב את הטלפון. דבר שני, אפילו אצלינו הייתה קליטה מתחת לאדמה. חשבתי שאתם אמורים להיות משודרגים יותר מבחינת טכנולוגיה לא?" אמרתי בנימת התחכמות.
ריי רק משך בכתפיו, ואני התחלתי ללכת לאחד המעברים.
"היי וואו, לאן את הולכת?" אמר ריי והחל ללכת אחרי.
"אני למעבר השמאלי, אתה לימני," התחלתי להגיד, "ובלי התנגדות."
ריי גילגל עיניים ונאנח. "טוב. אבל אם קורה משהו את צועקת, מובן?"
עמדתי בעמידת דום, והצדעתי. "כן המפקד!"

התחלתי ללכת, משתמשת בפנס הפלאפון כדי להאיר את הדרך. הצעדים שלי הדהדו בקירות התחנה החשוכה, אבל לא פחדתי.
ממה יש לי לפחד? מעכברושים?
אחרי קילומטר של זמזומי שירים ובטן רעבה, עצרתי בצד. לא ראיתי את האור בקצה המנהרה שכולם מדברים עליו, רק אבנים שחורות ודרך שלא נגמרת. הקולות היחידים במנהרה היו צעדי והאבנים שרישרשו כשהעפתי אותם.
אולי זה לא היה רעיון טוב להתפצל… חשבתי לעצמי.
אחרי מחשבה נוספת אם לחזור אחורה או להמשיך קדימה עד הסוף, נשמעו קולות צעדים כבדים הרחק מאחורי.
לא, לא ייתכן שזה ריי. ריי במנהרה השניה רחוק ממני.
התחלתי ללכת קדימה במהירות גבוהה מהרגיל, אבל קולות הצעידה רק גברו.
בשלב זה פעימות ליבי גברו, ופתחתי בריצה.
נשמע קול ירייה מאחוריי, ורצתי הכי מהר שיכולתי.
הריצה נפסקה כשהתנגשתי בחוזקה בגוף מוצק וגדול. נפלתי אחורה אל הרצפה המאובקת, ומולי התגלה בחור חסון עם תספורת גאלח וחיוך שטני. הבחור לבש בגדים שחורים עם פס אדום בצד החולצה.
האסימון נפל מאוחר מידי. האנשים במעלית…הגבר שהתנגש בי בלובי…לכולם הייתה את אותה המטרה.

אני.

קמתי בזריזות והלכתי אחורה, והבחור עם תספורת הגאלח הרים את מבטו ממני. הסתובבתי כדי לראות לעבר מי הוא הסתכל, אך לפתע נשמע קול ירייה ומשהו חד ננעץ בצווארי, ואיבדתי את ההכרה מיד.

******

נקודת מבט כללית:

אליה פקחה את עיניה במצמוץ, והביטה בתקרה כשראייתה קצת מטושטשת.
לפחות אני עדיין חיה. חשבה לעצמה.
"בוקר טוב. כבר אמרתי שקשה מאוד להעיר אותך?" אמר בציניות ריי, כשהביט באליה כשראשה שכוב על רגליו.
ריי ידע בדיוק מי היו האנשים שחטפו אותם. למעשה, בתוך תוכו כבר ידע מהרגע שהבחור ההוא התנגש באליה. הוא גם ידע שזה רעיון רע להתפצל. אבל, כפי שכבר הספיק ללמוד, לאליה יש עקשנות של חמור.
אליה התבוננה סביבה ובמעט הכוחות שצברה הצליחה להתרומם. סביב ידיה שני צמידים מתכתיים גדולים, עם פס כחול וזוהר באמצע. גם לריי היו כאלה, ונדמה היה לה שכבר ניסה להוריד אותם, אך ללא הצלחה.
הם היו בחדר לבן ומרובע, לא גדול במיוחד, ודלת פלדה ניצבה בקיר שמולם. כמטר מהדלת היה על הרצפה פס זוהר וכחול, כשל הצמידים, אשר המשיך לכל אורך הקיר והתקרה שמעל.
"סמי הרדמה." אמר ריי בבוז.
"הפסיכים חטפו אותנו?" אמרה אליה ומתחה את רגליה.
"נראה שכן. האנשים בשחור והפס האדום בצד החולצה- כולם מהאירגון הזה. הייתי צריך לדעת. אני מצטער." אמר והשפיל את מבטו.
"זה בסדר. איך היית אמור לדעת? זה לא כאילו תכננת שזה יקרה."
ריי קם ממקומו, ולפתע הבחין כי דלת הפלדה לא סגורה. כנראה שאליה הבחינה בזה גם היא, אם כי לא אמרה מילה.
"הדלת פתוחה." אמר ריי והתקרב עוד קצת.
"ריי, לא. למה שהם ישאירו את הדלת פתוחה?"
ריי כבר היה במרחק צעדים ספורים מהפס הכחול והזוהר שהשתרע על הרצפה, והחליט לקחת סיכון וללכת לעברו.
ברגע שידו עברה את הפס, חש זרם חשמלי עובר בגופו כמכת ברק מהירה ונרתע לאחור במהירות.
"ריי!" צעקה אליה בבהלה ומיהרה לגשת אליו.
ריי שכב על הרצפה, עדיין בהכרה מלאה אך מעוצבן.
"אמרתי לך. כנראה הפס הזה מתואם עם הצמידים או משהו כזה. בעצם, אין להם שום צורך לסגור או לנעול את הדלת-נתחשמל למוות לפני שנגיע אליה."
אליה נשענה על הקיר שממול לדלת, וחקרה את הצמידים.
ריי קילל בליבו את הפסיכים והתיישב על יד אליה, הרחק מהפס הכחול.

דלת הפלדה נפתחה באיטיות, ובחור בן 16 נכנס מתוכה, אך לא עבר את הפס הכחול.
לנער שיער חום, עיניים כחולות ובגדים שחורים עם -איך לא- פס אדום בצד החולצה.

אליה הרימה את מבטה, ועיניה נפגשו עם עיני הנער שהיסס להוציא מילה מפיו.
היא זיהתה את העיניים האלה, למרות שהיו אבודות. גם את צורת הפנים שהתבגרה. השיער נותר פרוע וחופשי. חסר מודרניות.
אבל למרות הכל, התקשתה להאמין למראה עיניה. דמעה זלגה במורד לחייה, וגבותיה היו מכווצות בבלבול.
מפיה יצאה רק שאלה אחת, שאלה שחיכתה לשאול כבר הרבה מאוד זמן.
"אוליבר?"