רוחות | Winds – פרק מספר 9

אליה מיהרה לקראתו, אך עצרה בפתאומיות סנטימטרים מהפס הכחול.
אח שלה, אחיה הקטן שאיבדה כשהיה בן תשע עומד ממש מולה- כל כך קרוב, אבל רחוק מהישג ידה.
הוא גדל כל כך, אך לא זכתה לראות אותו מתבגר.
אבל…מה הוא עושה כאן? למה הוא משתף פעולה עם הפסיכים שחטפו אותה ואת ריי?
"בואו איתי." אמר אוליבר וקולו היה בוגר ויציב.
האם הוא זיהה אותי בכלל? מחשבה זו החלישה את הסיכויים שאולי, אולי יחזרו הביתה יחדיו.
אוליבר החזיק בידו שלט קטן, ובלחיצת כפתור הפס הכחול והזוהר כבה.
ריי החזיק בכתפה של אליה בחוזקה, והביט ישר אל תוך עיניו של אוליבר.
"לא."
אוליבר השפיל מבטו אל עבר השלט הקטן, והביט חזרה בריי. מבטו לא היה נוקב, או כועס. מבטו היה מתחנן.
"בלחיצת כפתור הצמידים שלכם ישחררו מכת חשמל שתרתק אתכם לקרקע. בבקשה בואו איתי."
אליה לקחה צעד נועז אל מעבר לפס הכחול, והמשיכה להביט באוליבר. היא רצתה לחבק אותו, לחבק אותו בחוזקה שלא יעלם שוב לעולם, אך לא העזה.
"מה כבר יש לנו להפסיד?" שאלה את ריי בנימת ציניות.
"אני לא יודע, את החיים שלנו?"

ריי ואליה הלכו אחרי הנער, בדממה. הם עברו דרך מסדרונות שחורים, אשר פנסים גדולים האירו מעליהם.
"אוליבר?" שאלה אליה בהיסוס. ומה אם זה לא הוא? מה אם סתם חוותה התקף געגועים?
ללא תשובה, המשיכו ללכת ופנו ימינה.
"אוליבר." אמרה אליה ותפסה בידו.
ברגע שתפסה את ידו, הוא נעצר אך לא הסתובב אליה.
"אם נעצור, הם לא יהססו להרוג את כולנו." אמר בקול תקיף והמשיך ללכת.
"זה הוא. הוא דומה לילד שבתמונה שלך." לחש ריי לאוזנה של אליה שהתהלכה לידו.
"מה לדעתך הם מתכוונים לעשות לנו?" לחשה לעברו, מנסה להחליף נושא.
"אני לא יודע, אבל אני לא חושב שדברים טובים."
הם הגיעו לדלת פלדה גדולה, ואוליבר פתח אותה בחוזקה. בפנים היו שני כיסאות, אחד מול השני אך במרחק של כמה מטרים. על הקיר ליד היה חלון חד צדדי, אשר מבפנים לא היה ניתן לראות מה קורה בצידו השני. מצידו השני של החדר נכנס גבר בשנות השלושים שלו, בעל שיער שחור ועיניים בצבע ירוק זית.
הם עדיין עמדו בפתח הדלת, לא מעזים לקחת עוד צעד.
"הֵלט המקסימה. בואי, שבי." אמר הגבר עם חיוך מרוח על פניו. אליה שמה לב שבידו שלט קטן כמו של אוליבר, ולכן החליטה לשבת בכיסא המתכת הקר.
"וגם אתה עורב יקר, שב."
ריי הביט בו בשנאה, ובלית ברירה ישב גם הוא.
ברגע שישבו, אזיקי מתכת נעלו את ידיהם לידיות הכיסא, וחתיכת מתכת נעלה את בטניהם אל גב הכיסא.
"חתיכת…" אמר ריי וניסה לצאת מאחיזת המתכת שנעלה אותו אל הכיסא.
"אין צורך לקלל ולהיאבק באזיקים עורב. קח דוגמא מהֵלט," אמר הגבר שעמד על ידם ברוגע, "היא כנראה הבינה שכדאי לוותר, נכון?"
"קוראים לו ריי, ולי קוראים אליה. אם אתה מתכוון להרוג אותנו אז לפחות תקרא בשמינו נכון." אמרה אליה בבוז.
דרך אותה הדלת שנכנס הגבר, נכנסו שלושה אנשים חמושים ברובים, ועליהם חגורת נשק. האנשים עמדו כל אחד בקצה החדר, כשבקצה הימני מול אליה עמד אוליבר.
"לי קוראים אדם וואן בייקר, וסבא רבא שלי היה אח של אימך, ושל אוליבר." אמר והצביע על אוליבר שעמד עם מבטו מופשל למטה.
"אוליבר סיפר לי שאימכם לא אמרה לכן שום דבר. זה נכון?"
"לגבי מה?" שאלה אליה. ריי שלח לה מבט מזהיר, אבל אליה הייתה צריכה לדעת.
אדם צחק צחוק ערמומי, ולקח כיסא מהחדר השני. הוא התיישב בצידם של ריי ואליה, והחל לדבר עם ריי.
"אני מבין שלא סיפרת לה מי אתה באמת נכון?" אמר אדם וצחק.
אליה הביטה בריי במבט מבולבל, אך ריי המשיך להיאבק באזיקים.
"אז ככה," אמר אדם ופנה לאליה. "אני עומד לספר לך סיפור ושמו צדק. הרוחות שנושבות מסוכנות, אליה. את יודעת מה הן מסוגלות לעשות?"
"כן." אליה ידעה מה הן מסוגלות לעשות: הן מסוגלות להעביר אדם בזמן קדימה או אחורה, רק בנשיבת רוח קלה.
"לא את לא. תביני, מה שראית זה רק חלק קטנטן. הן מסוגלות לכסות עיר שלמה, ולחנוק את כל התושבים רק על ידי חסימת כניסת האוויר. הן יכולות לרצוח אדם בכל עת, ובכל זמן. הן מפלצות."
אליה המשיכה להביט באדם בריכוז.
"אנחנו החלטנו למנוע את האסון, והקמנו קבוצה שתמנע רצח של מיליונים. מייסדי הקבוצה היו הורי אימך, והם גידלו את ילדיהם להיות לוחמים. להיות גיבורים."
"להיות רוצחים." קטעה אותו אליה.
"הסבלנות שלי פוקעת הֵלט." אמר בעצבנות אדם. "אז כפי שאמרתי, שורשי משפחתי לקחו שבר מאבן האופאל ומשם היסטוריה. מה שכנראה לא ידעת, זה שאימך נקלעה בתוך העיר שהרוחות נכלאו שם. עם השנים הרוחות דעכו, אזל לתושבים האוויר ובלה בלה בלה." אמר וגילגל את עיניו.
אז העיר שלי, החברים והמשפחה שלי מתו מחנק? חשבה אליה.
"ואז, באו חבורת ׳צדיקים׳ ואמרו שהרוחות לא עשו כלום וכל מיני שטויות אחרות. החבורה הזו היא משפחתו של העורב החביב שלך. ביחד הם רוצחים כל אדם ממשפחתנו כחזירים לטבח, רק מפני שאנו מונעים אסון."
אליה הביטה בעיניו של ריי, כלא מאמינה.
"הוא משקר?" שאלה.
ריי ניסה שלא להביט בה, למרות שידע כי אדם מעוות את האמת. לא משנה מה יאמר, אליה לא תאמין לו. הוא הניד את ראשו בשלילה, נכנע לאמת המעוותת.
"רואה? מקומך לא איתו. מקומך איתנו. עם המשפחה שלך."
אליה המשיכה להביט בריי במבט המום.
למה הוא לא סיפר לי את זה? כל מה שאמר לי על משפחתו וחבריו היה שקר ותו לא?
"אני מציע לך מקום איתנו גיבורה, פה-"
"אני לא גיבורה." קטעה אותו אליה.
"אי פעם תהית מהו שם האמצעי שלך? שורשי משפחתך הם בהולנד, והֵלט משמעו ׳גיבורה׳ בהולנדית. כנראה אימך חשבה שתוכל לגדל אותך כלוחמת. אני מציע לך מקום איתנו, על יד אחיך שאותו אימצנו לפני מספר שנים. כאן הצדק שוכן. לא עם העורב שעף בצללים."
פתאום נפל לאליה האסימון.
רייבן. רייבן זה עורב.
אליה אזרה אומץ, והביטה ישירות באדם.
"אני לעולם לא אצטרף אליכם. החשיבה שלכם שגויה לחלוטין. הרוחות מעולם לא עשו רע עד שאתם גנבתם להם את החופש! ריי הוא חבר שלי, ולא משנה אם הוא עורב או אפילו תוכי, הוא עזר לי. אתם חבורה של רוצחים פסיכים!"
אדם הזעיף את פניו, ולחץ על הכפתור הכחול בשלט שבידו.
זרם חשמלי עז חישמל את אליה מקצות האצבעות ועבר בגופה. זה היה נוראי, אך חנקה את צעקתה. היא התנשפה וראשה הושפל מטה.
"אליה!" קרא ריי בקול.
"תשובה לא נכונה הֵלט. עכשיו את תספרי לנו מה אימך לימדה אותך במהלך השנים ואולי נשחרר אותך. ואתה," אמר אדם ופנה אל ריי. "אתה תספר לנו היכן שאר שברי האבן ואולי נמסור למשפחה שלך גופה שלמה."
ברגע הזה אליה פחדה. רק מהידיעה שהם הולכים להרוג את ריי לא משנה מה גרמה לה לצמרמורת.
לא אכפת לה מה ריי סיפר לה או לא. היא הולכת לעשות הכל כדי להציל אותו, גם אם זה אומר לפגוע בעצמה.
"ריי לא יודע איפה השברים." אמרה אליה בחיפזון. "אמא אמרה לי את המיקומים שלהם כסיפורים במהלך השנים."
אליה שמרה על פנים רציניות, ונראה כי הצליחה לא רע.
"אוקי. אז מקס אתה תיקח את העורב לחדר הסמוך ואני אטפל בה." אמר אדם עם מבט משועשע. הוא שיחרר את ריי בלחיצת כפתור, אך הדבר הראשון והטיפשי ביותר שריי עשה- זה לנסות להילחם. אם לא עמדו בחדר עוד שלושה אנשים עם נשקים ריי יכל לנצח.

רק חבל שכן עמדו שלושה אנשים עם נשקים.

כולם כיוונו את נשקם אל עבר ריי לאחר שנתן בוקס בפרצופו של אדם. ריי היה חכם בשביל לסגת, אבל מספיק אידיוט בשביל לחייך חיוך ניצחון מתגרה. האדם החסון בשם מקס גרר את ריי אל עבר חדר אחר, ואדם קרא לכולם לפנות את החדר. אוליבר הביט באליה במבט מצטער, כאילו לא רצה שכל זה יקרה. למעשה, אוליבר בכלל לא חשב שזה מה שיקרה, וכשהבין קו מחשבתו של אדם, רצה להכניס כדור הישר אל תוך ליבו הקר כקרח.

אדם ואליה נותרו לבדם בחדר, ואדם גרר את הכיסא שלו אל מול אליה. הם הביטו אחד בשנייה כמה רגעים בשקט. היו לו עיניים ירוקות כזית, כמו של אמא שלה. שיערו השחור והפרוע היה רגיל, וממבט מקרוב ניתן היה לראות צלקות על פניו, כתפיו וידיו.
"אני לא הולך לשחק שום משחקים. איפה השברים?"
"תבקש יפה." התגרתה בו אליה. אולי תמשוך מספיק את הזמן בשביל שריי יגבור על מקס, ויבוא לשחרר אותה. אם דבריו של אדם באמת נכונים, לריי אמורות להיות יכולות רבות יותר מאשר אומנויות לחימה ברמה של חוג.
"אל תתגרי בי. לצערך לא ניחנתי בסבלנות רבה." אמר בכעס.
"מה תעשה איתי כשאומר לך? תהרוג אותי?"
"אולי, ואולי לא. תלוי איך תשתפי פעולה."
למשוך את הזמן יותר? לא נראה היה לה כי ריי מתכוון להגיע, אך לא איבדה תקווה.
"ומה תעשו לריי?"
"נהרוג אותו כמובן. לעורב ממשפחת המורדים האלה לא מגיע לחיות. ועכשיו תפסיקי למשוך את הזמן."
"לא."
אדם לחץ על הכפתור בידו, וזרם חשמלי חזק יותר מקודמו חילחל באליה. היא ניסתה להחניק צעקה, ורק יללה בודדת נשמעה מפיה.
"את חזקה. אולי את באמת בת וואן בייקר אמיתית. אם רק היית יודעת מה מספרים על אימך.. כיצד תאוות הדם שלה הייתה כל כך גדולה, שהייתה מוכנה להרוג כדי להשיג מה שרצתה." אמר אדם.
"היא לא כזאת." אליה ניסתה להגן על אמה, אבל בתוך תוכה נזכרה במבטים הרציניים והכועסים שהיו בעיניה כשהסתכלה על אלפרד. מה אם אלה לא היו סתם מבטים חסרי משמעות? מה אם זאת הייתה תאוות הדם הזו שאדם דיבר עליה?
אמא שלי היא רוצחת?
"הזדמנות אחרונה- איפה שברי האבן?" דרש לדעת.
"לא אומרת לך."
אדם רק צחק בעצבנות, והוציא סכין חדה וכסופה מכיסו. הוא הצמיד את הסכין לרקה של אליה, וזו ניסתה להישאר רגועה ככל האפשר.
"אתה לא תהרוג אותי. אתה צריך אותי."
"זה נכון, אבל," אמר אדם והזיז את סכינו אל עבר חלקה העליון של ידה, "אני יכול לפצוע אותך. כנראה רק כאב יכול לשבור בת וואן בייקר."
הוא התחיל להצמיד באיטיות את הסכין החדה לעורה החשוף, והרגישה איך עורה נקרע. טיפות דם החלו לטפטף על ידה הנעולה, וצעקת כאב קטנה נפלטה מפיה.
את תשרדי את זה. את חזקה. היא שמעה את קולה של אמה בראשה מנסה לחזק אותה, אך אמה היא הדבר האחרון שרצתה לשמוע.
"מוכנה לדבר?" אמר אדם והרחיק את הסכין מידה.
"לך לעזאזל."

"תגיד לי איפה השברים או שאני אשבור לך את הרגל." אמר מקס בקולו העמוק.
"תשבור לי את הרגל וללא טיפול זה יזדהם, וזיהום יוביל למוות. אתה ממש לא רוצה שאני אמות לפני שתדע את מה שאתה צריך." השיב לו ריי בנימה מתחכמת. הוא שנא את עצמו על כך שהוביל אותם למלכודת, ועוד יותר על כך שאליה עכשיו סובלת בגללו.
כאן הצדק שוכן. לא עם העורב שעף בצללים. מילותיו של אדם וואן בייקר עדיין הדהדו בראשו, והתפלא לגלות כמה הן נכונות. כלומר, החלק של השטויות שהצדק שוכן במאורת הפסיכים הזו שיקרי לגמרי, אבל הוא אכן נועד להיות עורב שעף בצללים. האיש שנלחם באפילה ונשאר בחושך.
"אתה תמות בדרך כזו או אחרת, לא כדאי לתת לנו את המידע וזהו?" אמר מקס.
"לא. אתה יודע למה? בגלל שאתם חבורת פסיכים שמגששים באפילה. והאפילה זה מגרש המשחקים שלי." ריי חייך חיוך תחמני, מה שהרגיז את מקס עוד יותר, וגרם לו ללחוץ על הכפתור. זרם חשמלי עבר בכל עצב בגופו, ואיים להרוג אותו.
חשמל לא יהרוג אותי. אמר לעצמו בראש. אבל אני חייב לצאת מכאן.

אליה הושלחה בחוזקה אל עבר החדר הלבן ששהו בו כמה שעות קודם, ומספר דקות אחריה נכנס ריי.
לא ניתן היה לקבוע מי נראה יותר גרוע: ריי רתח מזעם וכוויית ברזל מלובן נקבעה על ידו, חולצתו הייתה קרועה וחתכים נראו בבטנו השרירית.
אליה לעומת זאת, חושמלה חמישה פעמים בדרגות שונות, סכין חדה ביקרה בכל מיני מקומות בגופה, והמון צלקות נפשיות. המון.
אליה הלכה אל עבר פינת החדר, ונשענה על הקיר. היא התיישבה ופניה מוסתרות תחת שיערה הפזור, וכבר לא יכלה לעצור את הדמעות שרק חיכו לצאת. הדמעות טפטפו על חולצה המוכתמת בדם, ושום צליל לא יצא מפיה.
ריי לא ידע מה לעשות.
הוא שיקר לה, הוביל אותם למלכודת וגרם להם להיפצע קשה.
אבל הוא לא יכל לראות אותה בוכה. למרות שלא השמיעה צליל, שפת הגוף שלה הראתה זאת בבירור. הוא רצה ללכת לעברה ולהגיד שהוא כאן בשבילה, אך ידע שכבר לא. הוא לא סיפר לה את האמת, ולא עזר לה כשהייתה זקוקה לו הכי הרבה.
הוא חיכה אז ל׳גיבור׳ שאמור היה לבוא ולעזור להם להביס את שונאי הרוחות הללו, אך מעולם לא חשב כי זאת תהיה נערה בת שבע עשרה, בגילו, כל כך חזקה אך שברירית בו זמנית. הוא מעולם לא דמיין לעצמו כי הגיבורה הזו תהיה זו שתשחרר אותו- גם אם רק לכמה רגעים בודדים- מהאפילה השוררת סביבו. הוא לא רצה להיות לוחם, אך יעשה הכל כדי להגן עליה.

אליה נרדמה עם הדמעות על לחייה, מוקפת במחשבות שמעולם לא חשבה שיעברו במוחה.
אמא שלה הייתה רוצחת, דוד שמעולם לא הכירה המשיך את המורשת של משפחת וואן בייקר כדי ללכוד ולדכא רוחות, אח שלה, אוליבר, נראה כאילו עבר עליו גיהינום (ואחרי העינויים שעברה פחדה לחשוב מה עשו לילד בן תשע שרק נחטף מביתו), ויותר מהכל ריי שבעצם היה חלק מקבוצה אחרת שמטרתה הפוכה מזו.
אבל היא לא כעסה עליו. אחרי הכל, הוא אחד מהטובים בסיפור המעוות הזה.

ריי לא רצה לישון, וכנראה שהחלטה זו הייתה נבונה. אחרי שעה הדלת נפתחה בזהירות, ואוליבר נכנס מתוכה וסגר אחריו את הדלת. ריי עדיין ישב על הרצפה הקרה, אבל אוליבר רק התקרב. כשראה את האקדח על חגורתו של אוליבר ופניו הרציניות זינק ממקומו ואגרופיו היו מוכנים.
"תירגע, אני לא כאן כדי לפגוע בכם." אמר אוליבר והביט באליה הישנה. למרות כל פגיעותיה, היא ישנה בשלווה.
"אז מה אתה עושה כאן?" שאל ריי ללא סבלנות.
"מנסה לחלץ אתכם מכאן. צריך להעיר את אליה."
ריי הביט בו באי-אמון. כמובן שרצה לצאת מכאן כמה שיותר מהר, אבל ידע לא לבטוח באנשים מהר מידי.
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?"
"כמה שיותר טוב." אמר אוליבר והלך אל עבר אליה.
כנראה ציניות עוברת במשפחה. חשב לעצמו ריי.
אוליבר הסיט את השיער מפניה של אליה, ולחש בשמה. היא מצמצה כמה פעמים, וראתה את אוליבר יושב על ידה. היא ניסתה להזדקף, אך לפתע כאב משונה צרב את ידה של אליה. היא הביטה בידה השמאלית, וראתה את החתך שכבר הגליד.
אוליבר עזר לה לקום, ובלי שום אזהרה חיבק אותה. החיבוק היה עדין, כאילו הייתה בובת חרסינה.
"אני מצטער," אמר לאוזנה. "התגעגעתי אליך אחותי."
היא חיבקה אותו בחזרה, ונזכרה שכבר הרבה מאוד זמן לא קרא לה ׳אחותי׳.
הם נפרדו אחד מהשניה, וריי עמד בקצה החדר.
"מה אתה עושה כאן?" פנתה אל אוליבר.
"מוציא אתכם מפה. צריכים קודם לעבור ב-"
"לא, התכוונתי מה אתה עושה כאן. בגיהנום הזה עם הפסיכים." קטעה אותו אליה.
אוליבר נאנח. ברור היה שיש לו דברים אחרים על הראש, יותר חשובים, אבל הרגיש מחויבות לספר לאחותו את האמת.
"לא הייתה לי ממש ברירה. אדם אימץ אותי מפני שאנחנו שיש לנו קשר דם, וכבר שבע שנים הוא מאמן אותי בכל מיני סוגי נשק- אקדחים, רובים, חניתות, חץ וקשת. הוא גם אימן אותי להילחם. למרות שניסה לגרום לי להאמין שהרוחות רוצחות בתוך תוכי ידעתי כי הוא משקר."
"אוקי. ומה שהוא אמר על אמא נכון?" שאלה אליה.
"לצערי כן."
"אז מה אמרת לגבי לצאת מפה? איך אתה מתכוון לעשות את זה?" אליה ניסתה לשנות נושא. היא שמעה מספיק על אמה ולא רצתה לדבר עליה יותר.
"אז ככה," אמר אוליבר וריי התקרב. "קודם אנחנו צריכים לעבור במחסן- שם נמצא הציוד שאיתו באתם. אחר כך נעלה דרך הכניסה הראשית, שם אני אמור לשמור לבדי בשעה הזאת. אבל אנחנו צריכים למהר."
"ומה עם הצמידים?" שאל ריי.
"אה כן," אוליבר שלף מכיסו את השלט ולחץ על כפתור קטנטן. רק לרגע אליה חשבה שעוד הפעם תגיעה מכת החשמל הנוראית, ונסגה אחורה בבהלה קטנה.
ריי הביט בה בעצב וחשב לעצמו מה לעזאזל אדם עשה לה, אבל במקום מכת חשמל, הצמידים נפתחו ונפלו על הרצפה.
תחושת הקלה הציפה את אליה, בידיעה שאין מצב שמכת חשמל נוספת תבוא.
"אנחנו צריכים ללכת. עכשיו." אמר אוליבר ומיהר לכיוון הדלת.

הם הלכו בדממה במסדרונות החשוכים, ושום חלון לא היה כך שלא ידעו אם זה יום או לילה. אחרי כמה פניות במסדרונות הגיעו לדלת פשוטה, וכשפתחו אותה ראו מחסן ענקי. מדפים על גבי מדפים עמדו בשורות והתאורה מלמעלה הייתה מעטה.
"חכו כאן. עורב," אמר אוליבר ונתן לריי את האקדח שלו. "אתה קח את זה. אם שומר אחר מגיע תירה בו בלי להסס."
"תקרא לי ריי, בבקשה."
אוליבר הנהן, ונעלם בין שורות המדפים.
ריי הטעין את האקדח למצב ירייה, והשתדל לא ליצור קשר עין עם אליה. למרות שאמרה לאדם שהוא חבר שלה, ולא משנה לה מה הוא, ריי היה סבור כי אמרה זאת רק כדי למשוך את הזמן. ברגע שיקבל את התיק שלו חזרה יוכל להתקשר לג׳ופרי כדי שיקח אותם מפה.
"אתה- אתה יודע איך להשתמש באקדח?" שאלה אותו אליה.
"מאז גיל עשר, כן." ענה.
אליה תפסה בידו, והביטה בעיניו האפורות.
"התכוונתי למה שאמרתי שם. אתה חבר שלי לא משנה מאיפה אתה. רק תבטיח לי שתספר לי הכל אחר כך, טוב?"
ריי הנהן ותחושת הקלה הציפה אותו.
אליה טיילה בין המדפים הגבוהים, ומצאה אלבום תמונות מאובק. כשפתחה אותו, ראתה המון תמונות ישנות של משפחה אחת גדולה, ותמונות של בני המשפחה בנפרד. חלקם מחייכים, חלקם סתם מתעסקים בכל מיני דברים, ומידי פעם היו תמונות רציניות. עיניה נתפסו על תמונה של בחורה מתולתלת ועיניים ירוקות כזית, ולידה בחור קצת יותר בוגר ממנה בעל שיער חום קצוץ ועיניים שחורות. בתחתית התמונה היו רשומים בכתב מסולסל שני משפטים קצרים.
"מריאן אליס וואן בייקר, תומאס וואן בייקר.
בסיס פעולה 1, הולנד."
ברקע היו שדות ועצים יפייפים. הם היו מאושרים.
באלבום היו עוד תמונות של משפחתה, וראתה את הסבים וסבתות שמעולם לא הכירה, את דודיה ואפילו ילדיהם. יש לה משפחתה ענקית שלא ידעה על קיומה.

משפחה של רוצחים.

"אליה!" קרא לה ריי. "אנחנו צריכים ללכת."
אליה הלכה לעברו, וכל צעד שני היה מלווה בצליעה קלה. החתך שהשאיר אדם על ירכה הימנית עדיין כאב.
אוליבר עמד ודיבר עם ריי בלחישה, ובידו תיקה של אליה. הוא נתן אותו לה, ושלושתם הלכו במסדרונות החשוכים.
"כמעט הגענו…" אמר אוליבר והמשיך לבחון היטב את הסביבה.
אוזנה של אליה קלטה צעדים חלשים של מגפיים, וזה לא היה מפתיע בעובדה ששלושתם צועדים.
רק שאף אחד מהם לא נעל מגפיים, ולא עשה רעש.
"אה.. אוליבר?" פנתה אליה בלחץ.
"כן?"
"יש עוד אנשים ערים?"
"כן. שומרים על הכניסות. אבל כמו שאמרתי, בכניסה הראשית רק אני שומר."
"והם נועלים במקרה מגפיים?" שאלה וקולה החל לעלות בטונים כשיותר צעדים חלשים נשמעו. אוליבר הסתובב בבת אחת, והביט באליה בבלבול.
"מה קרה?" שאל בתוקף.
"תקשיבו."
לאחר כמה שניות של דממה מצידם, עיניהם של ריי ואוליבר נפערו בפחד.
ריי החזיק בידו את הטלפון שלו וסימס במהירות.
"זה לא הזמן לסמס ריי!" לחשה אליה בעצבנות.
"זה לא… אני… זה חשוב אוקי? אני אסביר אחר כך."
הצעדים נשמעו בבירור, ושלושתם החלו לרוץ. ריי ואוליבר עם אקדחים שלופים, ואליה עם…עם כלום. פשוט כלום.
"הם פונים לכניסה הראשית!" אמר קול מוכר ומחריד הרחק מאחוריהם.
את הקול הזה תזהה אליה למשך כל ימי חייה.
אדם ידע שהם נמלטו, והיא לא חשבה שעצם היותה קרובת דם ימנע ממנו מלהרוג אותה.
הם עברו דרך גרם מדרגות ארוך במיוחד אשר הוביל למעלה, ודבר זה התיש אותם מאוד.
"הדלת שם! תפתח אותה!" אמר אוליבר וזרק לריי מפתח זהוב.
ריי רץ אל עבר דלת הפלדה, ואוליבר עמד מעל גרם המדרגות ושמר עליהם.

בום.

התחיל קרב יריות בין אוליבר לבין שאר הלוחמים, וריי כבר פתח את הדלת לרווחה.
"בואו!" צעק ריי אל עבר אליה ואוליבר.
אליה הלכה מהר ככל האפשר אל עבר ריי והדלת שנפתחה אל תוך סימטה ארוכה, ואוליבר המשיך לירות מאחוריה.
כשריי ואליה עמדו בפתח הדלת, אוליבר היה במרחק כמה מטרים ספורים מהם. הוא עמד עם גבם אליהם, אך במהירות הסתובב כדי לברוח עימם. אליה הבחינה בעיניים השובבות שנסתרו אי שם, ורק לרגע ראתה את הילד בן התשע שנהג להעמיד פנים כאילו משחק במשחק בקרב, למרות פניו הרציניות.
ריי ואליה כבר עמדו בסמטה, אך פניהם עדיין אל אוליבר שמיהר אליהם. קרב היריות הפסיק, אך ירייה אחת שברה את הדממה.

כדור אחד בודד פילח את חזהו של אוליבר, בדיוק היכן שליבו הטהור נמצא. רגע לפני שהתמוטט על הרצפה ראתה אליה את עיניו. עיניו כבר לא היו שובבות, גם לא בפינה נסתרת. עיניו הכחולות היו כבויות. ריקות מנפש חיה.
אוליבר התמוטט על הרצפה ומאחוריו אדם עם חיוך מרוצה. ריי לא הספיק להזיז את אליה, והאקדח של אדם כבר ירה כדור נוסף.
כדור נכנס אל תוך כתפה הימנית של אליה, אבל הכאב החד שהרגישה לא דמה בשום אופן לכאב שניפץ אותה כשראתה את אחיה הקטן נפרד מן העולם בלי לומר שלום.