I'm looking for freedom – פרק 7

בזמן שאני סידרתי את המכנס, מאחוריי השיח, שמעתי רשרוש. הסתובבתי לאחור ונחרדתי לגלות איש, לא ראיתי את פניו אבל ראיתי שהוא היה גבוה ושרירי. לפתע הוא לקח אותי בכוח, רץ לכיוון ההפוך מהמחנה. צרחתי. שמעתי את לוסיל צועקת – "וונדי?" ו- "וונדי זאת הייתה את?????! וונדי?" ורציתי לענות לה, אבל הוא סתם את פי.

נקודת מבט כללית, המחנה:
לוסיל ישבה ליד האוהל של וונדי ובכתה חרישית. לפתע רוז נגשה אליה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"אני מפחדת שוונדי לא תחזור וכל התוכנית תהרס.." לוסיל גמגמה.
"אני סומכת עליה שתחזור. הרי ראית כמה חזקה, חכמה ובעלת תושיה היא."
פיתאום נשמע קריאה – "כולם להגיע ליד המדורה!!" זה היה דקסון.
"אנחנו צריכים לחפש את וונדי. נתחלק לקבוצות. קבוצה מספר 1: אני, אנדי, לוסיל. קבוצה מספר 2: אורלן, קסנדרה, ג'ייד ורוז. קבוצה 2 תלך לכיוון הכפר ותתחיל לשאול אנשים, לקבל כיוונים. אנחנו נלך ליער ונחפש עקבות. מוסכם?" דקסון החליט להשתלט על העיניינים.
"כן!" ענו כולם פה אחד.
"אל תשכחו לתקשר איתנו. ביי."

נקודת מבט וונדי, מיקום לא ידוע:
"תשחררו אותי!" צרחתי.
"תפסיקי לצעוק. אנחנו תכף נחסל אותך." קול עמוק וקשוח ענה לי.
"למה?"
"כי אנחנו, קבוצה של אנשים המתכוונים להשתלט על המלך בעצמנו, ואתם מפריעים! אנחנו רוצים את המלוכה, את העושר!" גילגלתי עיניים. אני יודעת שהם יבואו לחלץ אותי. נכון?

נקודת מבט כללית, קבוצה 1, היער, מקום היעלמותה של וונדי:
אנחנו חייבים למצוא אותה. חשב דקסון. אני לא יכול לאבד אותה, לא עכשיו. זה לא יהיה אותו הדבר בילעדיה.
"חברים, תראו את זה!" אנדי צעק.
לוסיל ודקסון רצו מיד.
"יש פה שרשרת!"אנדי הכריז, גאה במציאתו.
"זאת השרשרת של וונדי! אני בטוח! אצלנו במחוז מזמן אין שרשראות זהב." דקסון אמר.
"וכפי שרואים מישהו גדול פילס פה דרך, יש שביל דרוס בשרכים!" צעקה לוסיל.
"זה טוב, נעקוב אחריו." דקסון אמר.
"בוא ניידע את הקבוצה השניה."אנדי הוסיף.
'מצאנו שביל, ליד איפה שהיא נעלמה. אנחנו עוקבים אחריו' דקסון שלח להם הודעה במכשירי הטלפון שוונדי נתנה להם.

נקודת מבט כללית, קבוצה 2, הכניסה לעיירה:
"אין מצב שנמצא מישהו ער. עכשיו עשר בלילה." רוז אמרה.
"נכון. בוא נמצא מקום לישון ונחכה לבוקר." ג'ייד הסכים.
"תראו, קיבלנו הודעה מהם!" אמרה קסנדרה שהחזיקה את המכשיר.
הם קראו את ההודעה ושלחו להם גם – 'יופי, אנחנו נישן פה ונחכה לבוקר. כולם פה ישנים ואין מצב שנשיג תשובות.'

נקודת מבט כללית, קבוצה 1, מעמקי היער החשוך:
דקסון הדליק פנס. בחלק הזה של היער אי אפשר לראות כלום בלילה.
"תראו! יש הודעה!" צעקה לוסיל בהתלהבות.
הם קראו את ההודעה.
"מה?! לא! שיעירו אנשים! יכול להיות שעד הבוקר היא תמות! אין לנו זמן!" דקסון צעק, כולו בפניקה.
"דקסון, תירגע. וונדי חכמה מאוד, וחוץ מזה זה נכון. אין להם מה להעיר אנשים." לוסיל הרגיעה אותו.
הם הלכו בדממה, ביער החשוך. עצים גדולים מקיפים אותם מכל עבר. לפתע הם ראו בקתה גדולה, האורות בה דולקים וצרחות סבל נשמעות מתוכה. דקסון נורה ממקמו כחץ מקשת, רץ לכיוון הבקתה.
הם כולם רצו, מלאים בתקווה. אנדי פרץ את הדלת בבעיטה, מעיף אותה מציריה.
"וונדי?" שאלה לוסיל בחשש.
"הבקתה ריקה מאנשים, אבל אולי הם השאירו את וונדי פה איפה שהו.. " אנדי מילמל.
לפתע קפצו על החבורה שני גברים גדולים.
"אה!!!" לוסיל צרחה, צעקתה נשמעת מרחקים.
"תפסו אותם לפני שיגיעו לחדר של הנערה!" נשמע קול ששלישי הבא מאיש זקן על כיסא גלגלים.
"אני הולך לחפש את וונדי, אתם תילחמו בהם!" צעק דקסון.
דקסון רץ ברחבי הבקתה, עובר במרץ בין החדרים. כעבור כמה דקות הוא מצא את עצמו עומד בפתח חדר צר ואפל, מביט על גופה של וונדי. היא שכבה דוממת, חסרת תנועה, מעט דם בצבץ מזווית פיה.
"לא!!!!" צעק דקסון, ניגש אליה. הוא אחד בה בידיו, מצמיד אותה אל גופו. היא שכבה רופסת בין זרועותיו. הוא הצמיד אותה בחוזקה, דמעות זולגות מעיניו. הוא הצמיד את פיו את פיה, מוחא את דמה. "למה, למה וונדי.." הוא מלמל, כאבו הולך וגובר. מהרגע שהוא ראה אותה הוא אהב אותה. את המרץ, ההתלהבות, כוח הרצון והתושיה. הוא נשאר כך, מחבק אותה, וראה רק אותו ואותה, כל דבר אחר נעלם ומעיניו באותו הרגע.