חירות

הלוואי ויכולתי לטוס במטוס,
לראות את הבית הולך וקטן..
המסיכה אז תרד מעל פני –
ולא אצטרך על עצמי עוד לכעוס.

לו רק יכולתי לצאת אל הים,
לנופף אל החוף ולא להתחנן
לפיסת אהבה או לקצת שייכות –
להפסיק להיות שונה מכולם.

מתי כבר אלך לבדי במדבר:
בלי תרמיל על גבי, בקושי מקל.
מתעניין רק בחול החם לרגליי
ומשאיר מאחור את אותו עבר;

אבל איני טס.
לא שוחה ולא שט.
בקושי מניח,
רגליי על החול;

אני נוסע,
יושב בקרון
אוהב להיות
ליד החלון –

חולם חלומות,
עוצם את עיני;
ממציא לי דמויות
לחיות את חיי –

כי לי נמאס
לשבת בסך.
זה נהרס –
נקרע המסך!

זה אני.
זהו שמי.
זה שירי,
תפילתי –

לכן,
אשאל
אותך
מי את?