גן-עדן.

כשהייתי קטנה, חשבתי שהכל מושלם, שהכל טוב, ושאני מאושרת.
המציאות הזאת השתנתה. כשגדלתי, הכל הפך לאט לאט ממושלם לגרוע. קודם, זה היה כשהתאומים נולדו, ואמא חלתה. הייתי צריכה לטפל בהם ולשמור עליהם, אבל הם גדלו והתחילו להציק ולעצבן. לא היה לי זמן להיות בחוץ, או עם עצמי. אבא היה כל הזמן עם אמא, ולא הרשה לי להביא את תומר וירון. המציאות המקסימה מגיל שבע השתנתה, עפה מהישג ידי [Away she flied]. הפסקתי ללכת לבית ספר. לא יכולתי. הייתי צריכה לשמור על התאומים בני החמש שלא יריבו או יחריבו את הבית, ולא יכולתי לקחת אותם לבית הספר.
אחרי כמה שנים, כבר הבנתי שכלום לא הולך לחזור למה שהיה פעם, זה היה ביום אחד, בלילה אחד.
הקטנים התחילו לעשות עלי ברית. הם זרקו את כל הסכו"ם על הרצפה, ואת המשחקים שלהם. הם קפצו על הספות עם נעליים, ולקחו לי את האם-פי.
נכנסתי לחדר שלי ונעלתי את עצמי.
שכבתי לי על הגב.
בחוץ היה גשם.
נזכרתי איך היה לי כיף כשהייתי בת שש, ושבע. דמעה זלגה במורד לחיי.
ברק הבריק, ורעם הרעים. הייתה סופה.
ואז ברחתי משם. עפתי משם. טסתי למקום שבו הייתי לבד. הייתי לבד בחוץ, שמסביבי יורדות טיפות מים. ואני מאושרת!
בכל יום, הייתה את האכזבה של להתעורר, אבל תמיד הייתה גם ציפייה. התחלתי לברוח משם באמצעות שינה. בשינה שלי הייתי לבד, לבד בתוך מקום מקסים. בתוך גן עדן.
בשינה שלי לא הייתי צריכה לשמור על התאומים, ולא הייתי צריכה לשחק איתם ולתת להם להציק לי. בשינה שלי הייתי עם עצמי בתוך גן עדן. גן עדן גשום.
אבל יום אחד – לילה אחד, שכבתי על הגב, על דשא. הגשם הלך והתחזק. נתתי לו לשטוף לי את הפנים, נתתי לו לשטוף מעלי את הכל. ברקע ראיתי צלליות של התאומים משחקים איתי. זה היה כשהם היו תינוקים. ראיתי את אבא שלי, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים. הוא הסתכל אל תוך החדר שלי כשישנתי. הוא ראה אותי ישנה וחייך. הוא חייך, והתחיל לדמוע. "אני מצטער." הוא לחש. "אני מצטער."
אחר כך זה התחלף לתאומים בגיל שלהם עכשיו, משחקים ביחד איתי. זה היה אחד הימים הטובים יותר.
ואז הבנתי.
גם בבית זה יכול להיות גן עדן.
אני רק צריכה לתת לגשם לשטוף ממני את הכל, ולהתחיל מהתחלה.
לתת לגשם לשטוף ממני את כל הפחדים, הכעסים, החששות, השנאות.
זה יכול להיות גן עדן.