מוות נראה בעיני אנשים רבים כדבר טבעי. הרי בכל יום מתים המון אנשים, כך שהדבר נתפס בחברה כלגיטימי. כולם חושבים כך, עד שהם פוגשים במוות מקרוב, מכירים אותו. כל אדם […]
לחתך הראשון קראתי סיגל, אולי כי עכשיו, אחרי שש שנים הוא נראה סגול, אולי כי סיגל הייתה זו שאת הפרצוף שלה אני הכי זוכר, כשהיא צחקה, צחקה כל כך הרבה. […]
בסמפטבר, הילדה שבאוטובוס, חייכה כל הזמן. היא צחקה איתם, וחייכה כלפיי. ואני חייכתי בחזרה. באוקטובר, הילדה שבאוטובוס, חייכה רק כשהם הסתכלו עליה, ובקושי חייכה כלפיי. ואני חייכתי בחזרה. בנובמבר, הילדה […]
היי סבא… הרבה זמן רציתי לכתוב לך משהו, בתקווה שתראה את זה ותחייך. תחייך כי תבין שאני עדיין זוכרת אותך. עדיין מתגעגעת. זוכר את היום ההוא? אותו יום שבאנו אליך? […]
ובכך, הקוסמים האדירים שלנו המשיכו במסע האדיר שלהם! והפעם הוא הלכו למקום בו רגלי אדם לא נחתו בו. אולי בגלל שאדם עם רגל אחת הגיע לשם…? בכול אופן, מקום מסתורי […]
פרולוג: הילדה עמדה מעל לוחות הבקרה, עיניה מתרוצצות על אלפי הכפתורים שהיו שם, חוטים שנקטעו השתוללו באוויר החם והדחוס, היא הזיעה וניגבה את מצחה פעמים רבות בדקות האחרונות, מחוץ לחלון […]
"החייל שרק והם נעמדו בחמש שורות ישרות למופת, בכל שורה כעשרה אנשים. החייל שרק שוב והם החלו לצעוד, הם לא ידעו לאן, הם רק ידעו שהמקום אליו הם הולכים הוא […]
היי, פרסמתי אתמול פרק ראשון של הסיפור שלי. לא היו לו הרבה תגובות… הנה קטע שכתבתי. הקטע נכתב בהשראת השיר "שיר עצוב" של אביב גפן (https://www.youtube.com/watch?v=E77y91yfqKY) מומלץ לשמוע בזמן הקריאה […]
"בעל הבית נפל!", אלה היו המילים האחרונות ששמעתי. אחר כך הכול היה חשוך ושקט. מילים ריקות חלחלו באוויר כמו פירורי אבק שנאספו אל הכלום שנותר מחיי. "אנחנו מאוד מצטערים, גברת […]
לאמא נולד פרפר, וקראנו לו בשם. הפרפר עוד לא פרש כנפיים, הוא רק נושם, ישן, נושם. עוד אי אפשר לדעת, עוד אי אפשר לראות. אי אפשר לראות את צבע הכנפיים, […]
