לגדול עם המוות פרולוג

פרולוג:
הילדה עמדה מעל לוחות הבקרה, עיניה מתרוצצות על אלפי הכפתורים שהיו שם, חוטים שנקטעו השתוללו באוויר החם והדחוס, היא הזיעה וניגבה את מצחה פעמים רבות בדקות האחרונות, מחוץ לחלון היא יכלה לראות את המלחמה משתוללת, הספירה לאחור הלחיצה אותה.
9…8…7…
"תיאו! תעזור לי!" היא צעקה לבסוף, דמותו השחורה של חברה הטוב התגשמה לידה, כנפיו השחורות והנוצתיות שמוטות לצדי גופו, הוא הביט בעצב בילדה.
"אני לא יכול." היא אמר בשקט.
"תיאו! אני לא יודעת מה לבחור, לא אמרת לי מה אני אמורה לעשות פה! תגיד לי מה לבחור!" היא צעקה באימה, נלחצת יותר עם כל שנייה שחלפה.
"תנסי. מטעויות לומדים, הדרך הכי טובה ללמוד היא נסיון וטעייה." אמר תיאו, מתאפק לא לצעוק עליה את התשובה, אבל אסור לו.
"אבל טעות אחת ואנחנו מתפוצצים! כולנו נתפוצץ!" צעקה הילדה, היא חיבקה את תיאו.
"ליג, תלחצי על משהו, לא משנה מה." תיאו אמר בקול שקט, מרפה מהחיבוק שלה.
"אני לא יודעת על מה ללחוץ!" היא החלה לבכות, מביטה שוב בכל הכפתורים המהבהבים.
5…4…3…
"תלחצי, על כל דבר, תלחצי." תיאו נעלם.
היא צרחה עליו שיחזור, צרחה עליו קללות, אבל הוא לא היה שם בשביל לשמוע, הוא כבר היה ליד אמא שלה, הרחק בכפר, בהרים.
"ללחוץ, על כל דבר." היא מלמלה והבינה למה תיאו התכוון, היא לא יכלה להפסיק את הקרב, רק אם תתפוצץ יחד עם כל הלוחמים.
2…1…
היא לחצה על הכפתור הראשון שראתה, פיצוץ הרעיד את השמיים, חלקי איברים קטועים התעופפו לכל עבר, אגמי דם קטנים נוצרו בכל מקום, חלקי מתכת ומכונות עפו לשמיים, בוערים.
הרחק בערים עמד תיאו ליד אמא של ליג, ברגע שהיא ראתה את הפיצוץ היא נפלה על ברכיה והתחילה לבכות.
"את ידעת שזה היה אמור לקרות. אין לך מה לבכות, ליאה. תירגעי. " אמר תיאו בשוויון נפש, לא חש שום רגש, הוא מעולם לא סבל את החולשה הנוראית של ליאה.
"אני ידעתי. ועדיין, עכשיו יאשימו אותי בכך שהיא מתה יחד עם כל הלוחמים שלנו, ואורין הקטנה תסבול כל חייה מהילדים בבית הספר, ובסופו של דבר היא עוד תצטרך לעשות את מה שליג לא הצליחה לעשות, ואולי תמות גם, והיא אפילו לא התאמנה הרבה כמו ליג ו… ו…" ליאה לא הצליחה לסיים את המשפט.
"זה נכון, את צודקת בכל מילה שאת אומרת, ועדיין, את חייבת להירגע." תיאו עבר את הגבול במשפט הזה, ליאה לא האמינה לרוגע שלו, כאילו שלא היה לו אכפת מליג בכלל.
"להירגע?! הבת שלי מתה הרגע! אתה הורס את המשפחה שלי! תתרחק מהבת שלי! תתרחק מאורין, שמעת?!" היא צעקה על תיאו שרק חייך למראה הזעם שלה.
"את לא יכולה להרחיק אותי מאורין. אני המוות, אני יכול לעשות הכל!" הוא פרש את כנפיו וצחק.
"אני יכולה לברוח ממך. אני אברח מכאן. אני אלך לעולם בני התמותה, שם השליטה שלך חלשה." אמרה ליאה.
"ועדיין, אני תמיד אהיה בתוך הראש שלה." אמר תיאו ובמילים אלו נעלם, מותיר את ליאה לבדה, לקיים את האיומים שלה.
היא חזרה לביתה, כל נשות הכפר הביטו בה בזעם בעוברה.
בבית כבר חיכתה לה אורין בת השנתיים, שוכבת על המיטה של ליאה וסבתא שלה לידה.
"את הולכת. את בורחת לעולם האנושי." הבינה הסבתא, היא הייתה זקנה, היא יכלה להבין דברים רבים משפת הגוף של אנשים.
"כן. תעזרי לי להתארגן." אמרה ליאה ללא רגש.
הן אספו את כל החפצים הנחוצים למזוודה ועטפו את אורין בבגדים חמים, דמעות עמדו בעיניים של שלושתן אבל הן ניסו להסתיר אותן.
"אני אתגעגע אליך אמא." אמרה ליאה והדמעות שטפו את פניה.
"גם אליך. עכשיו לכי, לפני שהשליט יגיע." היא שילחה אותן לדרכן ואז קרסה על הספה בסלון ובהתה בתקרה.
"זמני הגיע." היא לחשה, קראה לתיאו שיבוא לאסוף את נשמתה וישלח אותה לגיהנום.