ממש אשמח לביקורת בונה

תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ב’

09/12/2021 37 צפיות אין תגובות
ממש אשמח לביקורת בונה

לפרק הקודם:

תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק א


מוקדם בבוקר המחרת צעד גל לכיוון משרדו בתל אביב, שהיה לא רחוק מביתו.
הוא קנה קפה שחור ועיתון מדוכן הקפה הסמוך לבניין בו היה המשרד ועלה במעלית לקומה הרביעית.
גל לא הצליח להפסיק לחשוב על עמוס בראון. הוא תהה בעבר מה קורה איתו, אבל לאחר מה שקרה ביניהם לא היה אמיץ דיו כדי לנסות ליצור קשר.
עמוס עשה את הצעד הזה, ובצורה מתוחכמת. הוא ידע מה יעורר את תשומת הלב של ידידו לשעבר.
עבודה.
עבודה = כסף.
גל פתח את דלת המשרד ונאנח כשראה את מצבו.
חדר ההמתנה היה נקי ומצוחצח. גם חדרו האישי היה מסודר בצורה לא רעה.
אבל ערימת הטפסים והמכתבים על השולחן בחדרו הייתה מבולגנת והגיעה כמעט עד מעל גובה מסך המחשב.
גל נכנס לחדרו, סגר מאחוריו את דלת החדר והתחיל לעיין בערימה. רוב הטפסים היו דו”חות או חשבונות.
נשמעה דפיקה חלשה בדלת.
“את יכולה להיכנס”.
הדלת נפתחה ובפתח ניצבה בחורה שגל הכיר טוב מאוד.
המקרה של איימי וילנאי היה המקרה הראשון בו התמודד גל כשהתחיל את עבודתו בתור חוקר פרטי לפני כשנתיים.
איימי, אז בת 30 וסטודנטית שנה א’ לתור ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת ת”א, נעלמה בוקר אחד ממעונות האוניברסיטה.
לאחר יום אחד קיבלו הוריה של איימי מכתב מאלמוני, בו קבוצת שיער של איימי ותמונה של איימי היושבת אזוקה לקיר.
החוטף דרש סכום מכובד של כסף להחזרתה. סכום שלא היה ברשותם כי היו במצב כלכלי ירוד. ואיים עליהם לא לפנות למשטרה – או שאיימי תיפגע.
ההורים של איימי לא יכלו מבחינה כלכלית לפנות לבלש מדופלם, אז הם פנו לחוקר הפרטי הקרוב והזול ביותר שמצאו בספר הטלפונים – גל רז.
התמזל המזל שבדיוק בסוף השבוע לפני פגישתו עם הוריה של איימי, היה גל בבית מלון בבאר שבע לרגל השתלמות, ובאחד הערבים כששיחק פוקר במלון בו התארח, התחבר עם שחקן בשם עזיז אל-מסרי.
עזיז הפסיד כמעט בכל הסיבובים, ולאחר המשחק סיפר לכולם שהוא היה פועל בניין ומחפש עבודה חדשה, לכן נתן לשחקנים את מספר הסלולארי שלו.
עוד באותו יום לאחר המפגש עם ההורים של איימי, התקשר גל לעזיז, נפגש איתו, נתן לו את תמונתה של איימי וביקש ממנו לחפש אצל מכרים שלו קצה חוט, בהבטחה שרבע מהרווח יהיה שלו. ואם יצליח – יושכר בעקביות לתשלומים יותר גדולים.
עזיז עשה את מיטב יכולתו, ותוך כ-3 חודשים מצא אדם שראה דמות הדומה לאיימי לפני כמה חודשים, המוצאת ומוכנסת באזור בית באבו כביר.
גל נסע יחד עם עזיז למקום, בניין ישן משנות ה-50 ללא תושבים רשומים עליו, אך מכונית אזרחית ומכונית משטרתית חונים לידו.
מצד לבניין הייתה דלת נעולה מעץ כבד שהובילה לחדר מרתף מתחת לאדמה.
עזיז הסיח את דעת החוטפים ששהו בבניין בזמן שגל פרץ אל המרתף שם הייתה כלואה איימי.
לאחר שהשלושה נכנסו למכונית ויצאו מאבו כביר, ללא ידיעת החוטפים, התקשר גל לחברו הוותיק – השוטר יוסל’ה כינר.
יוסל’ה דאג שהבית ייבדק – ומנהיג החוטפים, שהיה שוטר בעצמו, הושעה מהמשטרה כמובן ושילם פיצוי כספי רב.
הדבר התפרסם בעיתונות, אבל הן איימי והן גל לא רצו להגיב בתקשורת. הוא החזיר את איימי להוריה, ומידי פעם הם עדכנו אותו מה מצבה.
לא היה לגל מושג איך איימי שרדה את התקופה ההיא. האם יש לה סיוטים בלילות? איך היא נשארת עם חיוך על הפנים?
הוא עצמו לא ידע אם היה מצליח.
איימי סיימה את לימודי הקרימינולוגיה ורצתה לעבוד דווקא אצל גל. בהתחלה הוא נרתע, אבל לאחר תחנונים בלתי פוסקים הסכים לתת לה עבודת עוזרת-מזכירה.
“בוקר טוב” אמרה איימי.
“בוקר טוב מאוד” אמר גל.
“קראתי שהצלת אתמול מישהו שעמד לקפוץ מהגג, איך עשית את זה?”.
“סודות המקצוע,” אמר גל וקרץ. “כשתגדלי תביני”.
איימי רקעה ברגלה “אוף! אני שונאת כשאתה אומר את זה!”.
“יש עוד חדשות?”.
“כן, בדיוק כשנכנסתי לדלת המשרד צלצל הטלפון, יש לנו עבודה חדשה והפגישה עוד 5 דקות כאן”.
איך הוא לא שמע את הטלפון?
“אוקי, מי זה היה?”.
“מישהי בשם ריקי מגל, היא באה עם עוד מישהו בשם עמוס בראון”.
“לעזאזל!” דפק גל בכוח על שולחנו.
“זה רע?”.
“את לא יודעת עד כמה”.
“לבטל?”.
“לא, אנחנו צריכים כסף,” אמר גל ונאנח. הוא קם, צעד לכיוונה והוציא בידו את הצ’ק שקיבל “לכי לבנק הקרוב ותפקידי את זה על חשבון המשרד”.
איימי הביטה בצ’ק ואחר כך בו “אף פעם לא הייתי שם, הם לא מכירים אותי. למה נראה לך שיתנו לי?”.
גל סקר אותה. איימי הייתה בחורה נמוכה יחסית לגילה ורזה מאוד, אולי נקודות אלה הושפעו עקב המצב הכלכלי שלה. הוא הזכיר לעצמו לשכנע אותה לאכול יותר, אפילו על חשבונו.
ברגע זה איימי נעלה סנדלי עור, לבשה מכנסי ג’ינס כחולים קצת קרועים וחולצת טי-שרט לבנה ישנה וקצת קרועה עם הכתב Wonder woman בצבע זהב. חלק משערה השחור והקצר היה בצבע סגול ובאוזנה ובאפה היו עגילים.
“אני לא רואה שום בעיה” אמר בחיוך.
“אם אקבל יחס רע אני אתבע אותך” אמרה ולקחה ממנו.
“כל יום את מאיימת שתתבעי אותי” גיחך.
“כשאחזור אני רוצה דיווח מלא על הפגישה”.
“כן, בוס” אמר גל והצדיע.
איימי הוציאה לשון בבוז, צחקה ויצאה מהמשרד.
גל ניגש למראה שקרובה למפתן הדלת. מסיבה מסוימת הרגיש שהגיע הזמן לבחון איך המראה שלו. כבר שנה הוא לא שם לב לכך.
הוא היה אדם גבוה וקצת שמן יחסית לגילו. הוא חשב שאולי כדאי להוסיף חדר כושר לסדר היום שלו. כרגע נעל נעלי ספורט לבנות ישנות, הוא לבש מכנסיים שחורים מבד וחולצה מכופתרת בצבע תכלת שאיתה הלך בקביעות. שיערו היה קוצני בצבע חום שהתחיל קצת להקריח במרכז הראש וזקנו לא היה מגולח.
איימי צחקה על הקרחת וקינתה אותו לפעמים בשם ‘סבא גל’.
צלצול נשמע בפעמון דלת הכניסה למשרד.
גל התקרב ופתח את הדלת.
הוא כמעט נחנק למראה הדמויות המוכרות שנכנסו בדלת.
הראשונה הייתה בחורה שהכיר בשם ריקי מגל. עברו חמש שנים מאז שראה אותה בפעם האחרונה והיא השתנתה מאוד.
ריקי הייתה בעלת עור כהה, רזה בגובה בינוני בעלת שיער שחור ארוך וגלי, אסוף בצמה שהייתה מונחת על כתפה. היא נעלה נעלי עקב שחורות, לבשה שמלה ארוכה עם שרוולים ארוכים בצבע קרמל עם נקודות לבנות ולצווארה ענדה שרשרת מוזהבת.
היא השתנתה מאוד מאז הפעם האחרונה שנפגשו.
ריקי סקרה אותו במבטה ואז הביטה כלפי מטה. הוא עקב אחרי המבט. טבעת נישואין כסופה בוהקת.
הדמות השנייה היה חברו לשעבר עמוס בראון. הוא לא ממש השתנה מאז פגישתם האחרונה. הוא היה בחור גבוה ורזה ובעל תלתלים שחורים וזקן מגולח. הוא נעל נעליים מעור בצבע חום ולבש חולצה מכופתרת סגול כהה ומכנסי בד שחורים. על ראשו של עמוס ניצבה כיפה סרוגה בצבע תכלת.
פתאום גל הרגיש צמרמורת.
“היי אחי!” אמר עמוס בחיוך ושלח את ידו.
גל היסס. כל רגשותיו אמרו לו לא להתקרב.
“מה שלומכם?” אמר גל ולחץ את ידו. “איך הייתה הדרך? תרצו לשתות משהו? מים קרים אולי?”.
“לא, אבל תודה על האירוח הנדיב,” אמרה ריקי וחייכה. “הנסיעה מראש העין לא הייתה ממש ארוכה הבוקר”.
“לכו לחדר ההמתנה הממוזג והנוח ונדבר שם,” אמר גל. “אני צריך להביא משהו מחדרי וחוזר”.
הוא הלך לחדרו, סגר את הדלת מאחוריו והתנשף כדי להרגיע את עצמו.
‘תתאפס על עצמך אידיוט!’ אמר גל לעצמו בראשו. ‘זאת רק עוד עבודה. בסך הכול אבטחת אירוע. לא משהו שלא עשית קודם’.
גל לגם מהקפה אבל הוא כבר התקרר ונעשה מגעיל. הוא נבר בכיסו ומצא את חפיסת המסטיקים מהיום הקודם, לעס מעט בשביל הטעם, ואז זרק אותו ואת הכוס לפח הזבל בצד החדר.
גל לקח עט ומחברת, יצא מחדרו והלך לחדר ההמתנה שם חיכו עמוס וריקי.
“תודה על הסבלנות” אמר.
“העיקר שנגמור עם זה מהר, יש עוד מלא הכנות שלא עשינו עדיין” אמרה ריקי.
“הבנתי מאמא שלי שאתם מתחתנים, מזל טוב!” אמר בחיוך מאולץ.
“יש לך אמא מאוד נחמדה, גל,” אמרה ריקי בחיוך. “לא ידעתי שקיימים כל-כך הרבה איחולים מגוונים לחתונה, בקושי הצלחנו לסיים את השיחה”.
“אז, מה קורה איתך, גלילאו?” שאל עמוס.
‘כך הוא קרא לי כשהיינו חברים,’ חשב גל. ‘אולי זה סימן מצידו שהוא רוצה לשבור את הקרח בינינו?’.
“סתם עבודות מזדמנות פה ושם,” ענה. “ומה לגביכם?”.
“אני כרגע אברך בבית מדרש קטן בירושלים ומורה למתמטיקה ביסודי בבקרים” אמר עמוס.
“אני עוד שנה מסיימת תואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה העברית, אני ממלצרת בלילות במסעדה בעזריאלי שם”.
התחיל להיות לגל כאב ראש משום-מה. אולי בגלל הקפה?
“תשמעו, מצטער לקצר את המפגש, אבל אני צריך לצאת בקרוב מהמשרד,” שיקר גל. הוא ראה את המבט הבוחן של ריקי ותהה אם היא יודעת ששיקר. “אז בואו ניגש ישר לעבודה. במה אני יכול לעזור?”.
“כמו ששמעת,” אמרה ריקי “אנחנו מחפשים מאבטח לחתונה”.
“אנחנו ראיינו כמה אנשים, אבל לא מצאנו אף אחד שהרגשנו שניתן לבטוח בו,” אמר עמוס. “ואז נזכרתי שבפגישתנו האחרונה סיפרת שתתחיל לעבוד כמאבטח ותהיתי אם אתה עדיין בעסק. שמחתי לשמוע שכן ואני יודע שניתן לסמוך עליך”.
“נשמע בסדר,” אמר גל. בעיקר לעצמו. “כמה התשלום?”.
“80% מעל שכר המינימום,” אמר עמוס למראה גל שבהה בו בפליאה. “אנחנו מיואשים, החתונה מחר ואסור להיות באולם ללא מאבטח”.
“אני לא יודע אם אספיק להתכונן עד מחר,” אמר גל, “חליפה וכל זה”.
“אני בטוחה שמצא משהו שמתאים לך,” אמרה ריקי ופנתה לעמוס “אנחנו חייבים ללכת”.
עמוס הנהן “ניפגש בשמחות, אחי!”.
גל רק הנהן והשניים הלכו.
תוך רגע איימי נכנסה למשרד “ראיתי אותם יוצאים, מה הם אמרו?”.
“יש לנו הרבה עבודה לעשות עד מחר, והפעם אני בהחלט זקוק לעזרתך”.
“איזה כיף!”.

במשך כמעט שעה ניסה האיש במכונית לצלצל שוב ושוב למספר ללא המענה, אך לא נחל הצלחה.
הוא קיים עוד שיחות טלפון ותוצאתן הדאיגו אותו יותר ויותר.
פתאום האיש הרגיש שהנסיעה התארחה מאוד. ועוד ללא פקקים.
מוזר מאוד.
הוא הביט אל החלון. האזור ההררי הזה כלל לא היה לו מוכר.
המכונית נעצרה בפתאומיות בשולי הכביש במקום שומם. רק מכונית מסחרית שחורה נוספת חנתה שם.
“איפה אנחנו?” קרא לנהג.
הנהג לא ענה ויצא מהמכונית.
“היי! לאן אתה…” עכשיו האיש התחיל להזיע ולהתנשף.
הדלת נפתחה. והאיש נבעת למראה שלושת הדמויות שעמדו מנגד לדלת.
“שלום לך שוב!” אמרה הדמות השמאלית מהם וחייכה “יש לנו הרבה על מה לדבר”.

המשך יבוא…

תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ב’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך