פילוסופיה בלתי ישימה בעליל ושופנאוור טעה והטעה המונים

אסיר3765421: מורי ורבי (תעתועי שיגעון)

07/11/2019 84 צפיות אין תגובות
פילוסופיה בלתי ישימה בעליל ושופנאוור טעה והטעה המונים

“3765421, זה שימך מהיום. אסיר מספר 3765421, מובן?!”. פניו של הסוהר כבר מביטות היו הלאה, אל פני הבחור שצעד עירום מאחרי. אני כבר עומד הייתי, סמוך אל התור הבא, כדי להספיק להיות הבא בתור, כששמעתי את הסוהר שמעבר לקו, ממשיך באותו חיתוך דיבור: “3765467, זה שימך מהיום. אסיר מספר 3765467, מובן?!”.

נזכרתי בילדותי, עת תלמיד הייתי בבית ספר תיכון ערב, שברחוב כי”ח, סמוך לשוק מחנה-יהודה בירושלים. מדי ערב הולכים היינו לפלאפל הפינתי, ליד דוכן הפיס, סמוך למוכר הקסטות, אשר מאוחר יותר הורגלנו לכנותן ‘קלטות’. המוכר, בחור בשנות השלושים לחייו, היה עומד עם הפיתה, פעורת פה נוכח פני הכף שבידו, והוא שואל שאלה אחת, המורכבת משלושה בירורים עצומים: “טחינה? חמוצים? חריף?”. כמו מצפה היה לקבל תשובה אחת לכל שלושת הבירורים הללו, אשר כל אחד מהם מחייב מחשבה יתירה בכובד ראש ובדקדוק דברים. לפני כשנתיים, שלושים שנה מאוחר יותר, אני עובר בפינה הזאת ושומע את השאלה העצומה ההיא, באותו קול ההוא ממש, מחולקת בדיוק לאותם שלושה בירורים עצומים: “טחינה? חמוצים? חריף?”, ואפילו באותה אינטונציה, ודומני כי אף הייתה זו אותה פיתה פעורת פה, שעמדה לנוכח אותה כף, בידי אותו אדם חביב בן שלושים, שנראה כעת…זקןןןן.

אדם עומד באותה פינה, עם אותה כף, ואותה שאלה, מברר שלושה בירורים עצומים אלו – “טחינה? חמוצים? חריף?” – בדבקות אין קץ, אשר גרמה לו להקדיש לכך חיים שלימים, כל יום, באותו דוכן, מגיל צעיר ועד בכלל, ואנייייייי אסיר מספר 3765421 (חחחחחחחחחח, צחוק מטורף מילא את חלל האולם). “מה קורה פה?!, מה ההמולה הזו כאן?!”, הגיח הסוהר חנוט במדיו, ושרביטו בידו. צחוקי רק גרם לו לכעוס יותר, והמכות שהפליא בי באמצעות האלה שבידו, רק גרמו לי לצחוק עוד יותר, עד אשר הורה הוא להשליכני אלי צינוק, לקול צחוקי המתגלגל.

מן הצינוק הוציאוני לאחר כמה ימים, במצב נורא, אך עדיין עם חיוך מטורף על הפנים. חיוך אשר עורר מחדש את חמתו של האוחז באלה, אשר הפליא בי את מכותיו ועורר בי שוב את צחוקו. אלמלא חברו, אשר עצר בעדו מלתת עצמו לצחוקי המתגלגל עוד יותר, היה נופל הוא קורבן לאחד הפרדוקסים הקיומיים אשר הביאוני עד הלום.

“421” צעק הסוהר בבוקר את שמי החדש בקיצור, “אתה מתחיל שוב ברגל שמאל?! לא הספיק לך לקחי אשר עד כה?! בקצה אלתי יש עוד אוצר מכות נפלא, 421. אני רואה את החיוך, המתחיל לסדוק את שפתך, מה לכל השדים והרוחות עובר עלייך בן אדם?!!!, אינך מעריך את חייך?!”. ראיתי שצחוקי המטורף מעביר אותו על דעתו, אך כמעט שלא מצאתי כוח במפרשי התקווה האבודה, לחדול. הייתי אסיר בתוך הטירוף, נתון בתוך שליטתו המוחלטת של כלא הצחוק והטירוף, אשר שיחקו בי במשחק תעתועים מטורף, שליווה אותי בנתיב המכות, העצמות השבורות, השיניים שחלקן כבר לא ישרת אותי עוד, ואת פיקות ברכי, אשר כופפו קומתי ארצה ועוד צוחק אני, לנוכח הדם הניגר ממצחי ארצה. החבר של האוחז באלה, הוא אשר הצילני מגורלי הטראגי קומי.

נגררות היו רגלי על ריצפת הבטון המצחינה, מטנפות את מסלול הגרירה בטיפות דמי. שעת לילה מאוחרת והסוהר מחליט לנסות איתי גישה אחרת. “פססססס”, אני שומע אותו רוחש כחתול מיוחם ליד סורגי תאי, “421, אתה ער???”. “כן, ער יותר מתמיד, למעשה אני היחידי שער כאן במקום הארור הזה, דבר שאתה – מגיש טחינה לפיתה פעורת פה – שכמותך, לא מבין כלל ועיקר”, עניתי בצחוק חרישי מחמת שיני השבורות והצינה אשר אחזה בעצמותי, אשר בטוחני בבוב”ה, שכולן עתידות לאמר שירה, לפני משיח צדקינו, בבית המקדש במהרה בימינו אמן. אם כי עד אז, מצבי מבשר רע ועל אף כל זאת, שמח אני.

“איך אתה שמח 421?, אני הרי כמעט שנוטל את נפשך ואין דבר אשר טורד את מנוחת נפשי יותר מאשר קיומך העלוב. כהמן בפני מרדכי, כל כך פתטי ועלוב קיומו, בכל פעם שראה את מרדכי היהודי, אשר אינו כורע ולא משתחווה. אני שאוחז בקצה אלתי את עתידך לעולם, אסיר עולם מספר 3765421! אני חש שככל שאני מכאיב לך יותר, כך אני מסבך עצמי בסבך לא מובן, וככל שלא מובן הסבך בו הסתבכתי לקול צחוקך, כך אני חש יותר ויותר ריקני וחסר דעת לעומתך, ואתה בכלל רק מספר, האין זאת כך 421?”.

התבוננתי בו בעיניים חומלות, ואכן ראיתי את סבלו. הוא אמנם לא מבין את הבעיה, מה היא ומה הם מאפייניה, או האם בעיה זו קיימת לכתחילה, שמא אינה אלא תעתועי טירוף ודימיון. אין הוא מבין כלל, כי ארוכה וקשה היא דרך הגאולה מגלות הבערות, ואחריתה לא פעם קשה מראשיתה. “הן קח דוגמה ממני”, אמרתי לו בקול שקט, “מה נתנה לי זו ההארה? האם לא קיבלתי מכות נמרצות בעבורה? מכות אשר שברו את שיני ואת כל עצמות גופי מידיך האוחזות באלה, וזה גופא היה בו כדי להוכיח את גודל ההארה לה זכיתי כאן”.

על מבטו נסוכה מצוקה אמיתית, הוא מלמל בקול ענות חלושה: “רמז, תן לי רמז קטן, אפשר 421?”, מבעד לערפילי הטוהר אשר נשאוני ברכות אל אופק החלומות, השינה והחירות, שמעתי את שאלתו ומלמלתי לפני עילפון: “כן אסיר ללא מספר וללא שם – קן לציפור, בין העצים; ובקן לה, שלוש ביצים; ובכל ביצה, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר. אתה מבין, ביאליק מנסח כאן את הבעיה הקיומית ממנה אתה מתעלם ובתוכה כולנו חיים, אסיר ללא מספר וללא שם”.

בבוקרו של יום המחרת, עוד מנסה הייתי לסנן נשימותי מבעד לסתימות הדם הקרוש שבאפי השבור, ניסיתי לנשום דרך הפה, אך גם משם נסתתם מעבר ואין. בקושי רב הצלחתי לחרחר נשימותי, בניסיון נואש לרוץ אחר כל טיפת אוויר, כמו היתה כל טיפה וטיפה שחדרה אל ראותי המדממות, פיסת חיים בעלת ערך אינסופי. עם כל נשימה ונשימה שהצלחתי להעביר, דרך גבולות השומרים, חיילי הדם הקרוש, שברי השיניים והריאות המדממות, הרגשתי ניצחון של מבריח גבולות, אשר לא נתפס בידי חיילות המשמר העומדים בכניסות ובמעברי הגבול השונים של ארצי, גופי. אסיר הייתי בעיני עצמי, תלוי בסוהר האמיתי שלי, האוויר אשר בלעדיו משוחרר הייתי מכלא מחייתי. כשלפתע הגיח ליצן החצר, האוחז באלתו למחייתו, אך גם משום רצונו לכפר על חולשותיו. “תשמע”, הוא פונה אלי ואומר, “ביאליק הזה גאון, אבל בשיר הזה דווקא…”, ואז הוא עצר, מחשב בינו לבינו שאם ימשיך דבריו אבין שהוא לא הבין את הרמז, ואז יוכיח שוב בערותו ברבים, ואחר המשיך ואמר: “אני את תובנותי אשמור לעצמי, כעת אמור לי, מה כוונתך היתה ברמז ואגלה לך אם כזאת היתה גם הבנתי…”.

איך בשיר ילדים הוא הביא את כולנו לתודעה הקיומית הבסיסית, לפיה אנחנו כולנו תמיד! אסירים בתוך משהו. אדם נולד, בהכרח ובכפיה, כמו אסיר! מכריחים אותו לחיות ולבסוף בכפיה מכריחים אותו למות! בעל כורחו ושלא מבחירתו! אל תוך משפחה שהוא לא בחר! משפחתו היא חלק מחברה ומעם שהוא לא בחר! בתוכם היא חיה והוא איתם בעל כורחו! כאסיר. הוא חי ברחוב, שנמצא בשכונה, שנמצאת בעיר, הנמצאת במדינה, הנמצאת ביבשת, הנמצאת בכדור הארץ, הנמצא ב… עד שאדם מגיע להבנה העמוקה, לפיה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הקב”ה בכבודו ובעצמו, ככלא האחרון, הנקרא חירות אמיתית.
כאן לפנינו, אדם העובד למחייתו בבית-האסורים, אסיר מבחירה, המגיע כל בוקר, לאותו מתחם, גאה על כך שמעולם לא לקח יום חופש, אומר את אותם דברים כל יום, לובש את אותם הבגדים המוכרחים לו על פי מידותיו ומקצועו, והוא!!! לא מבין מה הכוונה בשיר. בנוסף לאסירות הכללית, האיש אסיר עולם בכלא בערותו, כפוף לבית-האסורים אשר ייסד עבורו ייצרו הרע, אשתו וילדיו וטרדות הפרנסה, היו לו לכלא נוסף, ממנו הוא ברח אל מקום עבודתו – הכלא. לצד כל אלו, נוספו גם הבעיות הגופניות, אשר עלו ונשתרגו על צווארו, הותירו את מיודעינו הסוהר אסיר מניה וביה.

את הרהורי אלה הפסיקה תובנה צווחנית, מצד הסוהר האלמוני, אשר כפי שהבנתם הוא גם האסיר האלמוני מבחירה. הוא פשוט פנה אלי ואמר בפנים מוארות, הדומות לפני כלב המשיב כדור שנזרק, לבעליו וממתין לפרס: “אההה, חשבת לסדר אותי ממזר שכמוך, הקן נמצא אסיר בין העצים, והציפור משועבדת לקן, ובקן אסורות שלוש ביצים, ובכל ביצה אסור לו אפרוח זעיר…” התובנה הפילוסופית הכתה בו בעוצמה. “כולם אסורים בכלא, ואפילו הכלא אסור בכלא לפנים מכלא…, לאן נגיע ומה יהיה על חירותנו?”, שאל בדאגה האיש, אשר מזה ארבעים שנה לא ידע כלל שיש בעולם דבר מה הנקרא “חירות”.

את הימים הבאים בילה הסוהר, בבחינה מדוקדקת של כל בתי הכלא שבתוכם אסר הוא את אישיותו המיוסרת. הוא מנה את חולשותיו אחת לאחת, באימה ובטירוף הדעת, הוא הבין ששחרור מלא מכל בתי הכלא, מחייב שבירה של כל מוסכמה שהיתה לו לסורג, ושבירה של כל הרגל שהיה לו לבריח. הוא הבין שכל מחויבות יצרה חיץ בינו לבין חירותו. הוא נבהל ושב אלי כעבור זמן עם שיר משל עצמו וחידה בצידו, ודבריו האירו בהאי לישנא: “רק לך יש חידות ושירים חושב אתה… האאא, גם אני מכיר כאלו דברים…” אמר בקדחתנות של הוזה מחום, “אני מציע שתעיין עיון מעמיק בשירו של שלום חנוך, ‘אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר…, הוא גר בתוככי עצמו, וכבר בתוככי עצמו הוא אסור מאחורי סורג ובריח. אפילו נפטרים היינו מכל בתי הכלא, ומכל הסוהרים עדיין אסורים אנו בתוך עצמנו, והחירות מה יהא עליה?!” זעק מרה, ואחר המשיך בסיורו, מדבר אל עצמו וממלמל את מילות ביאליק מעורבות במילות שלום חנוך, ובדברי טירוף עצמיים שהיו, למרבה הפלא, הדברים ההגיוניים ביותר שאמר הסוהר העלום בכל ימי חייו.
הימים תכפו, והאסיר סחוף הנפש, כבר לא הופיע עוד לעבודתו כבעבר. שמועות עקשניות שמצאו חנייה על לשונות רעות, ידעו לבשר כי הסוהר נמצא בבית-חולים. לא בית-חולים רגיל, כי אם כזה שמטפל בבעיות נפש רחמנא ליצלן. אני, כבר זכיתי לתיקון שיני, עצמות רגלי וידי ועצמות הלסת שנשברו מידי אותו האיש, נתאחו והיו לחדשים, ואף מתעמל הייתי בחצר הכלא עם שאר חברי ‘האסירים’, וככל שרפואה זרקה בגופי, כך ידעתי שזמנית היא רפואתי. הן אך ישוב בעל האלה ממקום מרבצו, ימצא הוא לפניו שורה של אברים חדשים ושלמים, מוכנים לפירוק ולמפגש אמיץ עם אלתו של ההוא. אולם לא כך היה. יום רדף יום, ואני צמחתי והייתי למנהיג ומוביל בכלא, ואפילו האסירים ידעו שאין להרבות בעסקים עמי. הפחד שהשרשתי בהם, שירת אותי נאמנה.

הכל התרחש בטעות משמחת, מסתבר שישנן כאלו טעויות, עת בתורנות מכבסה הרגתי בטעות את אחד מהמנהיגים האחרים, שהיו לפני ואשר קצה נפש הציבור בהם. מדובר היה באדם חזק ואלים, מקועקע על כל חלקי גופו, דבר אשר הבליט את שריריו והעצים את המראה האכזרי, אשר לו. הוא שלט בכל באמצעות הפחד! האמת, אולי לא כדאי לספר על כך ברבים, שכן ידי לא בדיוק הייתה במעל החביב, אם להודות על המבוכה. הוא אמנם צעק וקילל וביקש להורגני, אבל רגל הכיסא הסורר אשר בדרך, עמדה לו לרועץ והוא מעד עליה וראשו נתקע במברג שאחזתי בידי. האינסטינקט היה להרים את ידי, וכך יצא המברג עם עינו של המקועקע האכזרי עליה, לאחר שחדר את כל רבדי מוחו כשגופו העצום של המנוח נופל לרגלי, מתבוסס בדמו. וכל זה קרה, כאשר בידי השנייה אחזתי בספר לא פחות! וכשאני לא שם לב בכלל לכך שאיום בלתי צפוי מרחף על ראשי.

השמועה פשטה ועשתה לה כנפיים, על “הקרב שלא היה כמותו…”, המאורע תואר כדוד מול גולית בפי כולם, רק שהפעם דוד לא עסק בתחבולות הקלע, אלא הצליח לחסל את גולית במברג, תוך שהוא עסוק בקריאת ספר להנאתו. בתוך שניות התפשט מוראי על פני הכלא כולו, ומלחכי פנכה למיניהם החלו לצוץ, כפטריות וכמהין אחר הגשם. אני הפכתי למלך, מסתתר מאחורי המסכה המפחידה, שהיתה לי לכלא נוסף, מין חזות רעה בתוכה הסתרתי את עצמי. עמוס קעקועים, בדיוק כמו ההוא שנפל בטעות על המברג שהחזקתי, בזוית הנכונה ובזמן המתאים. ההמנון שלנו היה שירו של שלום חנוך: “אדם בתוך עצמו”, כמה מקורי, וכמה מתוך עצמו אינו אלא מסכה על מסכה…

ואז, כמו משום מקום, וברגע ממש לא מיוחד הגיע המכתב. “אסיר 3765421, יש לך דואר”, אמר בקול רם הסוהר החדש. “מי השולח?”, שאלתי, הן כל מי שהכרתי בחוץ, מת כבר מזמן. דאגתי לכך מבעוד מועד, כל מי שבא עם הסוהר הישן במגע כבר איננו, כך סברתי. הסוהר החדש הביט בי ואחר ענה: “משהו לא ברור, כנראה מישהו מבית-החולים לתשושי נפש, מתעקש שאתה הוא מושיעו ואתה הוא משחררו”. תוך הקשבה לתשובת הסוהר, פתחתי את המעטפה, ובה נגלו לפני השורות הבאות:

לכבוד
3765421
בית הכלא המחוזי
רקיעים

שלום רב,
צר לי שאינני יכול לפנות אליך בשם, שכן בשמות לא הכרתי איש, כי אם במספר.
ואולי נכון יותר שאפנה אליו בתואר, מורי ורבי ומושיעי. לעיתים מחשבה אחת קטנה, הנשתלת ללא כוונת מכוון, במוחו של פלוני, יכולה בהחלט להראות לו לאדם את הדרך אל החופש, וזאת עשה אדוני בשלימות ועל כך תודתי הרבה לו.
מסקנתי הקיומית היתה, אחר שזמן רב ויתרתי על החירות, כי ככל שאדם חי בתוך
דבר מה, הוא לעולם איננו חופשי. שירו של ביאליק, ומאוחר יותר שלום חנוך, הביאוני אל המחשבה, שהורי המתעללים, בנו בי את כלא הפחדים, ואשתי הארסית שתלה בי את כלא האימפוטנציה, אובדן הביטחון העצמי והמרירות, ובריאותי הלקויה, הביאה עימה את כלא המיחושים והמכאובים, ילדי שיחיו, הביאו עימהם את כלא הדאגות, ובכלא כסוהר הייתי כלוא בכעסים המוחצנים, מתנקם באשתי באמצעות האלה הארורה. כלוא בכלא הצער, המצפון המייסר. מתעלל בילדי כשם שהתעללו בי ובונה עבורם עוד בתי כלא. ואדוני מורי ורבי, אשר שברתי את שיניו ואת עצמותיו, באלתי שהיתה לבריח ולמסגר של כלא טבעי האיום, שיחרר אותי לחלוטין מכלא הרגלי, פחדי, טירוף דעתי, נקמנותי. השתחררתי מכל אלה בשלימות, בזכות האור שהביא אדוני אל חיי, כאשר הראה לי שלבסוף, גם הגוף הוא כלא וחירות אמיתית יכולה להיות רק אחר המוות.
מאחר ואתה, אדוני, נתת לי את כל אשר יקר היה בעיני, את חירותי, אף אם זו באה לי במחיר חיי, הרשה נא לי, להשאיר עבורך מכתב זה כמכתב פרידה, לאדם היחיד שחשוב היה לי להיפרד ממנו בתודה, לאדוני מורי ורבי.
כאות תודה אבקש לבשרך, כי הציטוט אשר ביקשת, נמצא בברית החדשה, הבשורה עפ”י
מרכוס, פרק… פס’…

כל טוב
והיה שלום
החופשי

מייד אחר קריאת מכתב ההתאבדות, ניגשתי אל הספרייה, אל הברית החדשה. דבריו האחרונים של הסוהר בישרו רעות. הבנתי כי אולי עלה הוא על מזימתי. אשר לספרים, הרי שהיו שלושה כאלה עותקים והשלישי היה חסר. העמדתי את כל חיילי הכן, לעבור ספר ספר, עד אשר נמצאה האבדה. בפרק האמור, בדף בו הופיע הפסוק האמור, היה מכתב. פתחתי אותו בלב הולם, מצפה למצוא בו את ישועתי, את ההצדקה לכל כאבי, לחירותי שהקרבתי למען הרגע הזה, ובו קראתי את המילים הבאות:

שלום רב,
אם הגעת עד הלום, ודאי שמעת שאני מחזיק תחת ידי אוצר גדול.
שמעת על הכסף שנצבר תחת ידי, משוחד ושלמונים ודמי לא יחרץ,
כסוהר ובכלל זה הכסף שנחשדתי בקבלתו מכנופיית ‘שומרי המסך’ ומאחרים,
אשר העבירו ממון רב באמצעות מזימות מחשב ואינטרנט, אל חשבוני
ועוד ועוד. דע, שהכל נכון. מיליונים על מיליונים וכולם נמצאים תחת ידי ואולם
אם היגעת עד הלום, אזי מה שהוביל אותך, זה כלא תאוות הממון. רבים
היו מוכנים להיכנס לכלא, כדי לחפשו. אולי אף לחטוף מכות נאמנות
עבורו… ולדבר על הכל בהזיית חלום טרופה…
בין לבין מצאתי שהחירות גדולה גם מכלא תאוות הממון, ועל כן
אני משיב לך, מורי ורבי, את אוצר החירות בכך שדאגתי להחלפת
המכתב המסביר היכן הסתרתי את האוצר הגשמי, במכתב הזה, אותו אתה
קורא כעת, המגלה לך מחדש את האוצר האמיתי, אוצר החירות. עשיתי זאת מייד ברגע שהבנתי את גודל חוכמתך ועד היכן תגיע כדי להשיג את יעדיך.

כל טוב
מורך ורבך
החופשי

נ.ב. – באשר לאוצר הכסף, מרגע שהבנתי כי אין חירות בתאוות הבצע, וכי ממון לא יכול לעזור לי, במקום שאליו אני הולך, חילקתי אותו למיטב שיפוטי, בין 423 מוסדות צדקה במדינה, כך שודאי תשמח לשמוע, שהכסף משרת מטרות טובות, ושאיש אינו יכול לקחתו.

כל אותו שבוע הסתגרתי בתאי. השוד המסובך בהיסטוריה, נכשל… דעתי נטרפה עלי והולך הייתי בתאי ומצטט את ביאליק וחנוך, ביחד ולחוד, לחוד ויחדיו. למחרת הודיעו ברחבי הכלא, שהגורילה מאגף ג1, הוא המלך החדש…

אסיר3765421: מורי ורבי (תעתועי שיגעון)
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך