מערת הזאבים – פרק 1

“בוקר טוב סאמי”, איזי התיישבה לצדו במיטה הנפתחת והניחה את כוס הקפה שהכינה עבורו על השידה שליד.

“את יודעת שכיוונתי שעון ויכולתי לקום מאוחר יותר?” סאם הגיב בעיניים עצומות.

“אתה יודע שכיבית אותו לפני חצי שעה?”

סאם התיישב ללא רצון ושפשף את עיניו. הוא היה אמור להתחיל את שנת הלימודים האחרונה בבית הספר החדש שאליו לא היה קשור כלל ברגל ימין, אבל גם זה לא עניין אותו. הוא היה תלמיד מצטיין, הוא ידע שהציונים לא תהיה הבעיה שלו כמו ההתמודדות הנפשית עם סביבה חדשה שאין ברצונו להכיר או להיות חלק ממנה.

“הכל בסדר?” איזי שאלה והניחה ידה על כתפו ברכות.

“מה את חושבת?” הוא שאל בציניות ודחף בחזקה את השמיכה הכבדה מעליו.

איזי ידעה שעדיף שלא תפצה את פיה. להגיד שהכל יהיה בסדר יהיה נדוש מדי. היא ידעה, כי גם היא חווה את התחושות אותן גם הוא חווה, ואמנם היא לא צריכה להתחיל את החיים שלה מחדש, במיוחד לא בתזמון כה לא נוח.

סאם זרק על עצמו את אותו הז’קט והג’ינס השחורים שלבש אתמול כשהגיע. הוא לא טרח לצחצח אפילו שיניים ולקח עמו את הקפה למטבח.

“סאם! לא הספקתי לראות אותך מגיע אתמול בלילה! מה שלומך מתוק?” מירנדה שכבר התמקמה לה בשולחן הבר במטבח עם קפה ועיתון התנפלה עליו לשם חיבוק.

סאם חיבב את מירנדה באופן כללי אך משום מה באותו הרגע ממש סלד ממנה ומהחיבוק העז שכפתה עליו. אם לא מירנדה, כנראה שאיזי לא הייתה עוזבת בכלל את פורטלנד ואז הוא היה יכול לסיים את תקופת התיכון בשלווה יחסית, מאחר ובת כיתתו בריטני הייתה כנראה מסיתה את כל חבריהם המשותפים כנגדו, אולם לתקרית הזו הוא היה יכול להיות מוכן נפשית הרבה יותר מאשר למה שציפה לו בהמשך היום.

“תסיים את הקפה אני אקפיץ אותך”, איזי אמרה.

“סיימתי אותו ממזמן”, סאם ענה.

“אז למה אתה סתם בוהה באוויר? בוא, אתה במילא מאחר”, איזי לקחה לו את הספל והניחה בכיור, בנוסף ניסתה לזרז אותו בסימני ידיה.

“נו!” היא לקחה לו גם את הילקוט כשראתה שהוא לא נע ממקומו.

סאם נאנח וקם ללא שום רצון.

כעבור כעשר דקות הם הגיעו לתיכון סנטה אנג’לה. התיכון היה נראה שונה מהתיכון הקודם של סאם; שעריו נראו כשערי בית סוהר, הוא היה אפרורי ומוזנח וניכר כי לא שופץ שנים.

“הגענו”, איזי אמרה וחנתה קצת לפני השער.

“איזה כיף, לא יכול לחכות להתחיל כבר את היום”, הוא אמר ויצא.

איזי איחלה לו יום טוב אך הוא כבר טרק את דלת המכונית ופסע אל עבר השער.
מספר לא מועט של תלמידים שנראו לא הכי חברותיים נעצו בו מבט מעבר לשער. הם התפזרו על מספר ספסלים עם סיגריה בפיהם ובחנו בקפידה כל צעד וצעד שלו במעין הרמת גבה. בין כל אלה בלטה לה נערה בעלת שיער בלונדיני בהיר מאוד שניכר שהיה טבעי ועור לבן כשלג, היא הייתה כה עדינה ושונה מהאנשים שעמם ישבה. היא לבשה חצאית אפורה קצרצרה וחולצה לבנה חלקה בעלת שרוולים קצרים. אולם כאשר מבטה נפגש עם מבטו היא גלגלה עיניה בלעג. סאם הסית מבטו וצחקק לעצמו. הוא אזר אומץ והלך לספסל בו ישבה הנערה הבלונדינית כדי לשאול היכן נמצאת מזכירות בית הספר. מבטם של כל האנשים שישבו על אותו ספסל היה מופתע כשראו שהעז לבוא לכיוונם בכלל.

“היי, מישהו יודע איפה נמצאת כאן המזכירות?” הוא שאל בפחות ביטחון משהיה לו כשרק חשב על הרעיון. מבטו התמקד בבלונדינית.

“לקחת אותך לשם?” שאל אותו מישהו שהסתיר את תלתליו תחת כובע מצחייה שחור.

“האמת שאני אשמח”, הוא שם לב כי הבלונדינית אפילו לא מסתכלת לכיוונו והתאכזב במקצת. היא גם השעינה רגליה על אחד מהבנים שישבו שם.

“בוא, אני אקח אותך לשם”, אמרה מישהי שבאותו הרגע הגיחה מאחוריו.

“תודה”, הוא אמר והלך בעקבותיה.

היא נראתה כה שונה מסוג התלמידות שלמדו בתיכונו בפורטלנד; היא הייתה שזופה מאוד, שיערה שהיה אסוף בקוקו גבוה מאוד היה גם נראה מלא, ארוך מאוד וכבד מאוד שגרם לו לא להטיל ספק בעובדה שהיו לה תוספות. על מצחה התנוסס פוני שכמעט והסתיר את עיניה שהיו ללא ספק מיוחדות, צבען היה ירוק בוהק וצורתן הייתה חתולית. היא הייתה גבוהה יחסית, כנראה כמטר ושבעים, ומבנה גופה היה מוצק. הוא קצת נדהם שבית הספר אישר לה להסתובב לבושה כאיך שהיא הייתה לבושה, כי חולצתה הייתה למעשה גוזיית טופלס שחורה שחשפו קעקוע של אלה מצריה מכונפת מתחת לקו החזה שלה ועגיל בטבור. מכנסיה היו מכנסי סקיני ג’ינס צמודים ביותר שהבליטו את ישבנה ואף חשפו במקצת את תחתוני החוטיני האדומים שלה. הוא לא יכחיש, קצת עמד לו למראה שלה הולכת לפניו בביטחון רב, אבל היא לא הייתה מישהי שהוא היה רוצה להתחבר איתה אפילו כידידה. היא שידרה מין ותו לא.

“אז איך קוראים לך?” היא עצרה כששמה לב שהוא הולך במכוון מאחוריה.

“סאם”, הוא ענה וחייך חיוך קלוש ומזויף. הוא לא טרח אפילו לשאול לשמה כי ידע שלא ימצא מכנה משותף עמה לעולם.

“אתה חדש כאילו?” היא בחנה את בניית ציפורניה האדומות והארוכות אל מול פניה כאילו כדי שישים לב אליהן.

“כן”, הוא ענה.

“אתה מתחיל תיכון?”

“האמת שאני מתחיל שנה אחרונה בתיכון”, הוא לא הביט בה בכלל.

“אה אז יש סיכוי טוב שנהיה באותה הכיתה”, היא אמרה.

“איך קוראים לך?” הוא שאל והרים מבטו אליה.

“אדי”, היא ענתה.

“זה שם מיוחד לבנות”, הוא אמר.

“האמת שזה קיצור של אדריאנה, אבל כן אני מעדיפה אדי”, הם הגיעו בדיוק לחדר המזכירות.

“טוב אז מקווה שנהיה באותה כיתה אדי, תודה”, הוא אמר בלית חשק. לא היה אכפת לו אם הם יהיו באותה כיתה או לא, וגם לא היה אכפת לו שלא באמת קראו לה אדי.

“בכיף”, היא הביטה בו במבט לא מבין ואז הלכה לה.

מערת הזאבים – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך