למי שרוצה להרחיב: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7 https://www.haaretz.co.il/blogs/beithatfutsot/BLOG-1.6386615

מחשבות ביער (פרנק)

28/03/2019 152 צפיות תגובה אחת
למי שרוצה להרחיב: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7 https://www.haaretz.co.il/blogs/beithatfutsot/BLOG-1.6386615

העצים הגבוהים נדמים כעומדים ליפול, שורשיהם פורצים את הקרקע, ענפים ארוכים מתפתלים מתוכם בצפיפות. שאריות שלג עוד מונחות בצידי הדרך ועל צמרות העצים. עלי שלכת חומים וטחובים מוטלים על האדמה הרטובה. היער עמוס בגווני אפור ועל אף שזו שעת צהריים מוקדמת, קרני השמש אינן מצליחות לחדור את מעטה העלים הסבוך והאור ממאן להגיע בשלמותו. כפור מקפיא עצמות שורר באוויר. הרוח שורקת בעוצמה, אוחזת בעלים ובענפים, בצמרות העצים ובשיחים, כאילו דורשת תשומת לב. ממרחק ניתן לשמוע קול מים זורמים בשצף, נקבצים במרווחים הדקים בין הסלעים, מכסים עולמות תת-קרקעיים. מדי פעם בפעם עלי השיחים הקטנים נעים מעט, הזרדים לידם זעים לאיטם גם הם, או מהרוח או מחיה רעה.
הטבע בתולי, כמו לאחר בריאה, טבע אשר רגל אדם לא דרכה בו מעולם. עד אשר פסיעות מגפיים כבדות רומסות את הצמחים ומשטחות את הארץ. ההליכה חפוזה ועקבית, בורחת ממשהו, מבקשת להרחיק נדוד. שני אנשים לבושים חליפות עבות צועדים במהירות ומסתכלים מדי כמה רגעים לאחור, עיניהם בולשות האם מישהו עוקב אחריהם. אין שום שביל או נתיב מסומן, ובכל זאת נראה שהשניים בטוחים בדרכם, יודעים את הכיוון. במבט נוסף כבר מכירים שהצועד בראש הוא מורה הדרך, והאדם שלאחריו סומך עליו ואולי לוקח סיכון מסוים. מורה הדרך עוצר לרגע, מתבונן מסביב, פוסע באי-שקט, מעריך את הזמן הנותר להגעתם. האדם מאחוריו מנצל את ההפוגה לשבת על אבן ולהסדיר את הנשימה. לפתע הוא מפר את הדממה ושואל בטרוניה:
“ר’ ישכר, לאן אתה לוקח אותי? אנה אנו הולכים?”
“תירגע, יעקב. תצטרך לתת בי אמון. אני לוקח אותך למקום בו לא ירדפו אותך, לא היהודים ולא הפולנים הנוצרים. יהיה בסדר.”
האיש היושב על האבן, יעקב, מסב את ראשו אל האדמה בחוסר-אונים. הוא כבר רוצה להגיע, להגיע לאן שהוא, הדרך התישה אותו. הוא מחכה לפגוש שוב את אוהביו וחסידיו לאחר הישיבה הארוכה בבית הסוהר. אשתו הנאמנה, העזר שכנגדו לאורך עשרות שנים, נפטרה לא מזמן, וכעת ביתו ממתינה לשובו בזרועות פתוחות. הוא מוצא את עצמו מוקסם מהמחשבות על בתו, נכסף לפגוש בפניה היפות. ההפוגה לא מתארכת והם ממשיכים, מתמידים במסע. יש הרבה זמן לחשוב. יעקב חוזר לזיכרונות המתוקים, למרד הנועז, להמון המאזינים לו. הרגש עולה לו בגוף והאצבעות דרוכות, מצפות. הוא מתגעגע ללהט, לעוצמה, לקהל המאמינים. סוף סוף, מקום בו יוכל לממש את משאלות הלב, היצר, הרוח, המופלאות ביותר שלו.
ר’ ישכר מבקש ממנו להאיץ את הקצב. הוא מסביר את בהילות העניין, למרות שהצלחנו לברוח יש אנשים רבים שעוד מחפשים אותנו ומעוניינים לפגוע בנו. “אתה יודע, הימים קשים”, ר’ ישכר אומר, “מאז שאותו האיש התאסלם, ויותר מכך כשמת, האכזבה והתסכול בממסד היהודי עזה. הם כולם חרדים מכל גילוי של משיחיות. וכעת גם הנוצרים לא נלהבים ממך, הם לא היו מתנגדים שיקרה לך משהו.” נראה שהוא מצפה לתגובה כלשהי, אך את יעקב זה משאיר אדיש, אף פעם לא היה לו מספיק אכפת מהתפיסות הרווחות בחוץ. מבחינתו תפיסות הממסד הן רק מושא להתנגדות, עולם שעבר זמנו. הוא מתבונן ביער בעיניים שלוות ומסוקרנות, בפה קפוץ והבעה שלפעמים מתפרשת כהתנשאות, אך אצל יעקב היא בסך הכל רוגע. הוא לא יהיה כמו שבתאי צבי, הוא מבין את המקומות בהם האחר שגה. יעקב יעבור איפה שהאחר נפל.
את הצימאון לאלוהים התחיל יעקב להרגיש כבר בילדות, והצימאון רק גבר הודות למעשים המוזרים אשר קרו אותו; ההתגלויות החוזרות ונשנות של חכמים עם זקן ארוך שאומרים לו שהוא הנבחר, הקולות בראש מדברים אליו ולוחשים שיש לו ייעוד, יצרים עזים פוקדים אותו מעת לעת, עליות נשמה בלילות והתקפי הצימאון. בעלייה האחרונה הוא פגש את האבות עצמם, את אברהם יצחק ויעקב. הם סיפרו שהוא הגיע לפרשת דרכים בה הם נכשלו בדרך לאלוהים ומכאן ואילך הוא הולך לבדו. כששמע זאת, הוא נמלא בחרדה, למה הוא? איך מבין כל האנשים בעולם דווקא הוא יכול להגיע אל כסא הכבוד הסופי? ובכן, ענו לו האבות, כי אתה איש פשוט. כי אתה יודע לרדת אל העם. אתה יודע להרגיש את הצלילות העמוקות ביותר ואת אוויר ההרים הגבוהים ביותר. אתה נבחרת לקחת את האנשים אל התהומות ומשם להעלות אותם אל הפסגות. להוציא את הניצוצות מתוך הקליפות המצחינות. ואני ביצעתי את זה, הוא חושב לעצמו ומתחיל להיזכר. חיוך דק מפציע בפניו. מימין לדרך נשמעת אוושה חרישית, נחש שחור זוחל על גחונו. יעקב נבהל לרגע, אך מיד אומר לעצמו שלא יאונה לו כל רע, הוא עדיין לא סיים את תפקידו.
כשעמד מול חסידיו בבית-הכנסת הנטוש, לאחר שישב באחוריים חשופים על ספר התורה הערום וגרם לכל המתפללים לצאת בתרעומת, נשארו רק האנשים שלו, האוזניים הכרויות למוצא פיו, והוא נאם בפאתוס המוכר שלו. כדי להרוות את הצימאון, כדי להופיע את הקדוש ברוך הוא, יש צורך במרד בכל המוסכמות:
“אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים”.
אני שונא אותם, יעקב חושב לעצמו. את כל הרבנים הישובים בבית-המדרש ועמלים על הגמרא. אין הם מבינים השתוקקות מהי, אין ברצונם לתפוס את האלוהים. הערגה הגדולה ביותר שלהם היא רק לעכל את הסוגיה. הרבנים קידשו את המסגרת ואת הכללים ובמו ידיהם רצחו את האלוהים. אני אחיה אותו, את התורה, אתקן מה שהם קלקלו ואוליד רוח חדשה בעולם היהודי. אני אשחרר את הטירוף, את השיגעון, את צינור האלוהות. החגיגות המופרעות נוקשות לו שוב בזיכרון, משלהבות את מחשבותיו. הוא מחייך בהנאה, חיוך ערמומי ומסתיר כוונה הידועה רק לו.
ר’ ישכר מפריע למחשבותיו בדיבור חטוף הבא מתוך זקן מדובלל. “רבי יעקב, הדרך עוד מעט מסתיימת ואנו מגיעים לנמל מבטחים. מקום שתוכל לעגון בו, להתיישב. הבת שלך, אשת הרב והקבוצה הקרובה לליבך אמורים לחכות לך.”
יעקב זוקף ראשו וממלמל משהו לא ברור לעבר השמיים. כבר שנתיים הוא ללא מגע אישה, רעב לבשר. בכל חייו, מאז שהיה נער צעיר, המיניות שררה בחייו. החל בפרשיית האהבים בגיל ארבע-עשרה עם רווקה מבוגרת שיעקב היה הראשון שלה, וכלה בטקס האורגיה הבלתי-שפוי עם אשת הרב. הוא זוכר את הריחות, הצלילים, הרגשות, המגע. נוצרה שם אחווה אדוקה בין עשרות הגברים והנשים, אווירת אמוק ואבדון מהולה בתחושת שליחות, רק כך נביא את המשיח. אשת הרב הייתה המרכז באותו טקס, השווינו אותה למזוזה, הוא נזכר, וביצענו את “חיבוב המצווה” בצורה המהודרת ביותר. הוא תוהה ממה יותר נהנה; מגע הנשים או תודעת החטא והמרד בעצמה, על אחת כמה וכמה כאשר זו אשתו של הרב. והנה, כמה שנים אחרי, היא עודנה מחכה לו. כולם מחכים לו. אנו עומדים לשנות את פני היהדות, את פני העולם, הוא חושב לעצמו. הוא מתחיל, בשקט ואז בעוצמה, לזמר ניגון.
השמש מתחילה לרדת והיער מחשיך. קו הרקיע מחליף צבעו לכתום בוהק. באופק השניים רואים שביל הפונה לעבר קרחת יער. ר’ ישכר מפסיק את יעקב ומבקש ממנו לשמור על שקט, הוא מביט פעם נוספת מסביבו ובוחן את השביל. כמה דקות לאחר מכן הוא חוזר ומושיט כף יד מיובלת לקרוא ליעקב להתקדם לכיוונו. יעקב כבר מסוגל לקלוט רעשים של בני אדם בריחוק מקום, בהדרגה הוא מזהה קולות. תחושת שייכות נפלאה מפעמת בקרבו, זה מרגיש כמו חזרה הביתה. רוח נעורים מציפה אותו והוא מוכן לחדש את המרד בממסד הקר ולהביא את המשיח. מולו כבר עומדות הדמויות האהובות עליו, מתגעגעות, כמהות לחדש את הקשר, חפצות להמשיך את ההפיכה אשר סוכלה. הפרצופים שמולו, הם רואים אותו כמו שצריך – יעקב פרנק, היהודי עם הבערה בלב, מנסה לדחוק את הקץ ולהביא גאולה לעולם.

מחשבות ביער (פרנק)
דרג את הסיפור

תגובות (1)

מעניין, מעורר מחשבה

29/03/2019 00:47
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך