Lior72
הכאב, אין לו סוף... או שמא יש לו סוף? כן לא הצלחתי לבחור כותרת אחת מה נעשה. מתנצל מראש על דיכאון שקוראים מסוימים עלולים היו לקבל, לו היו לסיפוריי קוראים

מחשבות על סף מוות בטרם עת, או, שיר ערש דווי

Lior72 19/02/2021 82 צפיות אין תגובות
הכאב, אין לו סוף... או שמא יש לו סוף? כן לא הצלחתי לבחור כותרת אחת מה נעשה. מתנצל מראש על דיכאון שקוראים מסוימים עלולים היו לקבל, לו היו לסיפוריי קוראים

איך זה מרגיש להישיר מבט עם המוות? איך זה מרגיש – לחיות בעיניים עצומות, בלי ידיים על ההגה, למשך שנים כה רבות, ולגלות, ודווקא ברגע בו אתה פוקח את עינייך, שאתה מתבונן לתוך תהום אינסופית של כלום ושום דבר? תמיד רציתי לדעת את התשובה לכך. אך היו סמוכים ובטוחים (למי אני פונה בכלל? אני לא יודע) שלא רציתי לשמוע את התשובה מפי שלי. ותשובתי, צינית ומרירה כיאה לברנש כמותי, היא שזה “לא נחמד במיוחד”.

עתה, כאשר המוות יושב על קצה מיטתי, זע באיטיות לעברי עם כל נשימה שאני נושם, אני מסוגל להתבונן על דברים בצלילות חדשה שהושרתה עליי לאחרונה. צלילות שלא הייתי ראוי לה בימיי כסומא מן השורה, ככל האדם, בימים בהם חייתי מן יקיצתי ועד שובי אל השינה. אתם מבינים, לא תמיד הייתי חולה סופני. גם אני הייתי אדם שמתהלך בשבילים, אנה ואנה, אדם שבוכה, אף אדם שצוחק – אם כי לעיתים רחוקות. אמת, ישנם דברים שלקחתי כמובנים מאליהם – אך מאוחר מדי לחרטה. לחרטה אין תועלת פרט לתיקון דרכינו לעתיד שיבוא – ולי, הרי, אין עתיד. עתידי נגזל ממני (שוד לאור יום!), על אף שמיאנתי מלהפסיק לאחוז בו. אך גם לאצבעותיי יש סף משלהן, ולבסוף נתתי לעתידי לחמוק מביניהן.

מה משונה ומגוחך יותר מהשילוב בין גוף שברירי ותודעה מופלאה? לא דברים רבים, אומר לכם זאת. אני אוהב לתרץ את שילוב זה כבדיחת האלים, למרות שאני מודע לכך שהטבע עצמו אכזר מכל אל שיוכל להתקיים. אני מודע היטב לכך שהתפתחות האינטליגנציה האנושית הייתה תהליך אקראי ומקרי של האבולוציה, ומודע אף יותר לסבל שהתפתחות זו הביאה איתה, סבל מוסף על הסבל הקיים בטבע, בו יצור מובא לעולם על מנת לייצר יצורים נוספים ולהתמוטט על הקרקע בשלב מסוים, ולא לעשות דבר מעבר לכך.

שופנהאואר אמר פעם שהטעות הכי גדולה של האנושות היא לחשוב שהאושר הוא דבר שקיומו מובטח. אמת, טעות כבירה זו, וכולנו מעדנו וברוב תמימות האמנו לה. האושר הוא המצאה, כמו כל דבר מושלם אחר. האדם יכול רק לחתור אליו, ובכך להשאיר עצמו מועסק ולמשוך את תשומת ליבו הלאה מן הריקנות הקיומית שאופפת אותו. הסיבה העיקרית לאהבתי העזה לחלומות הלילה היא שבהם, כאשר הרודן בעל לב האבן של תת המודע שלי הרשה זאת, כמובן, יכולתי לחוש ברגשות מוחלטים ומושלמים. הייתי מחליף כהרף עין את כל אוצרות תבל בעבור עוד חיבוק פשוט אחד בחלום. הטמעה מוחלטת ברגע, נטולת הסחות דעת מכל סוג שהן, היא היא בעיניי תמצית הקיום, השימוש הטהור ביותר של התודעה, המימוש העמוק ביותר של יכולתנו המקוללת להרגיש.

ומה עוד לאדם מלבד יכולתו להרגיש? תארו לעצמכם מכונה חסרת היכולת להרגיש. האם תהיה לה סיבה כלשהי לבנות גורדי שחקים, לכבוש עולמות? מובן שלא. החתירה אחר הסיפוק היא הדלק של כל פעולה שנעשית. ועם זאת, לא נגיע לסיפוק לעולם, לא אנו ולא אחרים. העצבות תימשך לנצח – כך אמר ואן גוך ברגעיו האחרונים עלי אדמות. וכעת, כאשר אני בנעליו ואין לי עוד טעם באופטימיות נאיבית, איני יכול אלא להסכים.

מה משמעות הדברים? ובכן, הצורך במשמעות נוצר רק לאחר אותה התפתחות אקראית של אינטליגנציה בקרבנו, ואילו המשמעות עצמה מעולם לא התקיימה. נטיתי להאמין שהמטרה המובנת-מאליה ביותר שאדם יכול לחתור אליה היא לחוש כמה שיותר עונג לצד כמה שפחות כאב, אך הטבע לא ירשה לעניין להיות פשוט עד כדי כך. האם הייתם מעדיפים לגלות שבן זוגכם בוגד בכם ולהיפגע, או לחיות בבורות מבורכת? הו, בורות מבורכת. דרך החיים הטובה מכולן, אין ספק. אילו רק יכולנו לשלבה עם אשליות של חופש ואמת, יכולנו לחיות בעולם של צמר גפן מתוק.

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? ייתכן וזו השאלה החשובה מכל. ביליתי לילות רבים במחשבה על כך שמטרת עמלי היא לחלוף מן העולם בחיוך. תארו לעצמכם כמה נורא יהיה למות בעודכם מרגישים רגש שאינו אושר! ודאי תחושו שכל עמלכם היה לשווא. חיים שלמים בעבור חיוך בודד, זו העסקה. ייסורי תופת מתמשכים בעבור התחושה הרגעית שהכל היה שווה את זה.

‘סוף דבר, הכל נשמע; את האלוהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם’. בורות מבורכת הייתה גם תשובתו של קהלת. מגעו החמים והמנחם של השקר, מגעה הקר ומעורר החלחלה של האמת. מעניין במה הייתי בוחר לו היה בידי לבחור מבין השניים.

אני דרמטי מדי? ייתכן בהחלט. לו טעמתי ממה שנקרא ‘חברות’ או ‘אהבה’, למשל, כנראה שמילותיי האחרונות היו שונות בתכלית. אך אילו היה זה המצב, דעתי הייתה מוסחת מן האמיתות הנצחיות של היקום, אותן ניתן להבין רק כאשר מסתכלים לתוך הלילה. אני מסתכל לתוך הלילה ברגע זה ממש, לומד בשקיקה את השקט שלו, מנסה להתרגל לשחור שאישאב אליו בקרוב. ועם כל טיפת גשם נוספת שמטפטפת על אדן חלוני נוצרת מחשבה חדשה במוחי, אך עם כל טיפה גם מאבדת ידי הכותבת מכוחה, ורוחי מנחישותה להישאר בקרבי.

אני תוהה מה הייתה הדרך לפיה הייתי חי את חיי מעתה והלאה אילו יארע נס כלשהו ולא אחלוף מן העולם בדקה הקרובה. דוסטויבסקי אמר שאף הוא הישיר מבט עם המוות, ובדרכו להוצאתו להורג מצא יופי מחודש בחיים: השמש ברקיע הייתה חמימה יותר והנוף סביבו צבעוני וססגוני יותר. גזר דינו נדחה, לבסוף, בכמה עשרות שנים. לעומתו, איני חש בחמימות דומה, שכן אין שמש מבעד לחלוני, והלילה לא נעשה שחור פחות או שחור יותר; אך אני משתעשע מן המחשבה שאילו גם גזר דיני שלי היה נדחה בכמה עשרות שנים, יכולתי גם אני לכתוב רומנים מלנכוליים בשפה הרוסית. אך אצטרך, קודם לכן, ללמוד רוסית.

מחשבות על סף מוות בטרם עת, או, שיר ערש דווי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך