רועי סלע
הסיפור נכתב במהלך לימודי כתיבה, והוצג לראשונה במכללת "מנשר". אני רוצה להודות למורה מיוחד שחשף בפניי עולם קסום מאחורי המילים, סמי ברדוגו, תודה.

מקום המפגש האחרון

רועי סלע 23/09/2017 569 צפיות 2 תגובות
הסיפור נכתב במהלך לימודי כתיבה, והוצג לראשונה במכללת "מנשר". אני רוצה להודות למורה מיוחד שחשף בפניי עולם קסום מאחורי המילים, סמי ברדוגו, תודה.

הייתי פה בעבר. דרך סיפורי מתח הנמצאים על מדף הספרים המאובק שבחדרי, דרך שמועות העוברות מפה לאוזן בין ילדי השכונה, דרך הדמיון שרץ פרוע בתמונות חפוזות כמהירות האור, ועדיין, אף-פעם לא כך. הלכתי עם כולם על המדרכה הצרה וכהרגלי הסתכלתי על הרצפה, מידי פעם הרמתי את הראש להסתכל להיכן בדיוק אני הולך. הייתה בי תחושה שכדי להגיע אל הנקודה יידרשו פחות צעדים, אז כשספרתי בראשי עד יותר משלוש מאות צעדים והתבלבלתי, ויתרתי על לספור מחדש. הרמתי את ראשי, נכנסנו פנימה אל בית הקברות והמשכנו ללכת.
הידיים שלי אחזו בצד אחד את ידו של אבי, הרגשתי כי מידי פעם הוא לוחץ לי את היד מעט חזק עד שיכולתי לראות את האדום אל מול עיניי. אך לא הוצאתי הגה, ספגתי את לחיצותיו פנימה וקיוויתי שגם הלב שלי יכאב, זה לא קרה. בידי השנייה החזקתי פרח, אינני זוכר מדוע הוא אצלי, מי הביא לי אותו ומה אני אמור לעשות אתו, ופתאום הבנתי שיש בי זיכרונות מהיום שפשוט פרחו להם ממני כפי שאותו פרח נקטף ועבר ממקום אחד לאחר. נשמתי בכבדות והרמתי את מבטי פעם נוספת.
בין העצים בשביל מקביל ראיתי צעדה נוספת של אבלים, כאילו הרעם הכה פעמיים באותו המקום, וכעסתי. רציתי שהיום הזה יהיה שלי, אפילו לא שאבא יביא אותי לכאן, הייתי לוקח את אוטובוס מספר 32, האוטובוס הנוסף שעובר בתחנה בה אני מחכה לנסיעה לבית-הספר, עושה סיבוב בכל העיר ומסתכל על המקומות בהם היינו. השוק המסריח מדגים ופלאפל, החנויות בהן היית עוצרת ומדברת עם כל המוכרים שהיו כמו חברים, אלו הם חלק מן המבקרים שהגיעו היום להגיד לך שלום בחזרה. קצת לפני שהייתי ממשיך הלאה הייתי רואה את הקניון הגדול המיוחד שלנו בו הייתה לנו חניה סודית קרובה שרק שנינו ידענו עליה ולא סיפרנו על כך לאיש, אפילו לא לאבא, ואז נפרד ומגיע אל התחנה האחרונה, המקום הארור הזה. עכשיו, אחרי שעליתי על הגבעה הקטנה הבנתי שזו הייתה יכולה להיות טעות, אני אבוד פה. טריליוני מצבות אבן בצבעים וצורות מקיפים אותי וסוגרים עלי בלאט, שורות-שורות של אנשים הנמצאים תחתינו. אני זוכר פעם, אחרי שיעור היסטוריה כשחזרתי מבולבל, את סבי אומר שאי אפשר לראות שישה מיליון אנשים מרוב שזה הרבה. לא הגעתי אל יום הפרידה ממנו, הייתי קטן מידי והיא חשבה שלא אעמוד בזה. האמת, לא רציתי גם ללכת, הוא היה עצוב רוב הזמן ובעיניו סיפורים שנצר עמוק מידי. מוזר, גם עכשיו אני לא רוצה ללכת, רק חייב.
אני מרגיש את אבא לוחץ שוב, כאילו רוצה שנהיה הראשונים בשיירה, אבל זה מהר לי מידי. מלפנינו עמדה רומי השכנה עם אישה מבוגרת נוספת שלא הכרתי ודיברה על המשפחה שלי, היא אמרה בלחש כמה עצוב זה שנותרתי בגיל שכזה עם הורה אחד ואיך שהיא בטח הייתה רוצה להישאר פה. אני לא מבין למה אבא לא הגיב לה ואמר ‘זה בסדר, הוא איתי’ או משהו כזה שיעביר לי תחושה שאני נמצא במקום טוב. אולי כי אני לא נמצא במקום טוב, ועכשיו זה לא הזמן. הבטתי באבי לראשונה שוב מרגע שיצאנו מן הרכב, הרגיש כאילו נצח עבר, גם בינינו. הוא לא הביט בי חזרה, ולא יכולתי לראות מבעד למשקפי השמש השחורים את עיניו, שבימים רגילים היו מספרות לי את הסלט שמתרחש שם בפנים. פעם היה מלוח ופעם מתוק, אף פעם לא עיניים מרירות כמו שאני מדמיין אותן כעת מבלי באמת לראות, אני רק מרגיש את הלחיצות.
אולי אפילו לא לחיצות הן, אלא דאגה שלא אברח כפי שהיא עשתה לו. בכל זאת, המתמטיקה פשוטה, שלושה דיירים נמצאים בבית, מינוס אחד נותר חצי מכל אחד מאתנו. אני והוא כעת, אדם אחד. מה יקרה לו אם אני אלך? אבא כאילו שמע את רחשי לבי ואמר “אנחנו מתקרבים לשם, עוד קצת”. נעצרתי, ואיתי עצרו הזמן ואבא. האחרים המשיכו ללכת ושמעתי את דודה מרים מדברת על כך שהזמן עושה את שלו. אבל לא, הוא נעצר פה איתי. ראיתי את הפינה בה כולם נעצרו, סביב בור חול קטן וחשבתי על אימא.
אבא רכן לעברי ושאל אם אני מרגיש בסדר. לא עניתי, רציתי בסך הכול רגע. נזכרתי איך לא מזמן עשינו תחרות ריצה אני והיא, ומעט אחרי יריית הזינוק הדמיונית מעדתי והיא המשיכה לרוץ. כשהביטה אחור, נבהלה ורצה אלי בחזרה. נעמדתי לפני שהספיקה להגיע, והתחלתי ללכת לעברה. אמרתי לה שאני יכול לסיים את המירוץ וצלעתי עם דמעות עד קו הסיום, שתראה שאני לא ילד. בין כל הדמעות אני זוכר אותה אומרת לי “בוקר טוב לרון, לפיל ולדב’ או ‘פצפוצי שוקולד לארוחת ערב’ כשהייתי מתבאס שאבא היה נשאר עד מאוחר בעבודה, וצחקתי. בלב.
עזבתי את ידו של אבי, והמשכתי הלאה אל עבר הקבר של אימא, אימא שלי, הנחתי את הפרח והסתכלתי מעלה.

מקום המפגש האחרון
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

572 572

סיפור מצויין. תיאור האבל והזיכרונות אינם מרוחים כפי שקורה לעיתים. ברוך הבא לאתר.

24/09/2017 16:37

    תודה רבה על תגובתך ועל ברכת השלום :)

    27/09/2017 19:59
סיפורים נוספים שיעניינו אותך