דרכי העצמאית – פרק 1

היה גשום וסוער בחוץ לכן חיפשתי מחסה חמים בבית קפה קטן ומוכר.
קניתי לי קפה ואיזה קרואסון שהיה שם בטח עוד כמה ימים לפני.
ישבתי לי בשולחן מבודד בפינה, במילא המקום לא היה הומה אדם…
כמעט ואף אחד לא שותה קפה בתשע בלילה.
דמעות ברחו מעיניי במחשבותיי על העתיד. מה אעשה במעט הכסף הנותר לי?
למה אני מעולם לא חושבת על הדברים שאני עושה? למה אני לא מבינה
שלכל מעשה מטופש יש השלכות?!
קפצתי ממקומי משום שלפתע הרגשתי יד נוגעת קלות בכתפי.
”ג’יין?” שמעתי קול מחוספס ומוכר אבל לא כל-כך מאחורי.

כאשר הסתובבתי גיליתי כי היה זה בסך-הכל עורך הדין שפעל לטובת אמי בזמן משפט
הגירושים של הוריי. המשפט לא הסתיים בגירושיהם, אלא בגירושי מן הבית.
החלטת הוריי הייתה שאני מוקד הבעיה בנישואיהם, לכן נשלחתי אל הפנימייה בגיל 13.
לא השתניתי יותר מדי מאז גיל 13, אני פחות או יותר נראית אותו דבר רק שאני רזה יותר במקצת ממה שהייתי אז.
למרות השנים הרבות שחלפו זכרתי את שמו, אך הזוי היה לי שהוא זוכר אותי.

”עורך הדין אריקסון!”

”מה את עושה באזור?” הוא החליט פשוט לעמוד לידי ולנהל איתי שיחה חופשית.
רציתי לומר לו שזה לא מעניינו, אך חסרה לי חברה זמן רב, פרט לכך הוא ניראה
אדם חביב והדחף שלי להתחצף אליו נסוג במהרה.

”בעיקרון אני משוטטת לי סתם כך… ללא שום מטרה”

”אתמול בלילה כאשר חלפתי לי באזור בדרכי הביתה ראיתי שישנת על ספסל בקרבת מקום והנחתי עליך שמיכה… את רחוקה מן הבית? אני יכול להחזיר אותך לשם”
כעת יודעת אני כי היה זה הוא שהניח עליי את השמיכה! היה לי כבר סיפור דמיוני שלם בראש על כך שהייתה זו דודתי שיצאה לחפש אותי ואיכשהו מצאה אותי… היא לא רצתה אותי שוב בביתה אך ריחמה עליי ולכן הניחה עליי שמיכה. בסיפור היו המון חורים אבל לא יכולתי לחשוב שאדם אחר הניח אותה… הריי מאז ומתמיד משפחתי מתנהגת בצורה כזו לא אכפתית כלפיי… אז למה שזרים ינהגו אחרת?

”אני מודה על השמיכה באמת, אבל אני בסדר גמור בינתיים, אין לי צורך לחזור הביתה”

”מדוע את ישנה על ספסלים אם הכל בסדר גמור?” הוא התיישב מולי והיה ניראה מודאג.
הוא ידע שדבר מה לא בסדר. אדם לא סתם כך מגיע למצב שבו הוא ישן על ספסלים… אלא
אם כן הם הולדן קולפילד…

נאנחתי במחשבה של מה אגיד על מנת שיעזוב אותי לנפשי. לא יודעת למה אמרתי את מה שאמרתי לו בהמשך.

”ובכן… האמת היא שברחתי מבית דודתי, לא טוב לי שם… השכונה שלה כה שוממת ומשעממת… גם הרגשתי לא הכי רצויה שם, אז הלכתי משם”

”להחזיר אותך לבית הורייך אם כך? הם בוודאי דואגים!” הוא דאג הרבה יותר ממה שהם אי-פעם דאגו לי.

”לא!”

”מדוע? למה שתמשיכי לישון על ספסלים סתם כך?”

”איני רצויה שם! בגלל זה אני אצל דודתי! הם אמרו לי לעולם לא לדרוך בביתם”

”אני לא רוצה להתערב… אבל משום שאת קטינה, באפשרותי לפנות לרשויות הרווחה”

”מאוחר מדי, אני לא קטינה… בדיוק לפני חודש מלאו לי 18”

”הו… אני מתנצל…” הוא הביט בי במבט מרחם. מזכיר לי את המבט של מורתי לספרות
כאשר נודה לי כי מעיפים אותי מן הפנימייה… המורה היחידה שלא שמחה וצהלה.

”זה בסדר… אני אסתדר איכשהו… אני מקווה” חייכתי חיוך ומאחוריו עמד כאב עז.

הוא חשב לרגע קט ואמר-
”מה אם אסדר לך לינה בביתי? לפחות עד שתמצאי סידור שהוא אינו ספסל רחוב”

היססתי בתחילה, והבנתי מיד כי אין גרוע מן המצב הנוכחי והסכמתי.
פרט לכך, היה משהו בעורך הדין שגרם לי לסמוך עליו.

דרכי העצמאית – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 11 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך