מכתב לאלה

YoniM 14/11/2020 254 צפיות 3 תגובות

השעון תקתק מאחוריה. השעה כבר כמעט רבע לחצות.
אלה ישבה על כיסא מול המחשב הישן שלה, לפניה מונחת מעטפה לבנה.

על המעטפה היה כתוב: “בבקשה תנו לאלה ביום הולדתה ה- 16”

האותיות הגדולות והלא אחידות נראו כל כך אמיתיות. כתב היד של אמא שלה היה פעם זורם ויפה, אבל התרופות החלישו אותה ועיוותו את כתב ידה. אלה עברה עם האצבע על כל אות בנפרד. כך זה היה נראה, חשבה, אם אמא היתה כותבת את זה.
לצד המעטפה היה מונח סכין. היא החליקה את האצבע שלה באיטיות לאורך הלהב, וחשבה שעכשיו היתה אמורה להחליק את הסכין לאורך המעטפה ולחלץ מתוכה את המכתב.
אלה הרימה את המכתב שלפניה והביטה בו. פעמים רבות היתה מדמיינת עצמה קוראת את המכתב הזה. המילים תמיד היו מנחמות. אבל היא ידעה שזה לא יכול להיות מה שאמא שלה כתבה. הרי אמה לא יכלה לדעת על המורה שרית שמכריחה אותה להקריא לפני כולם. ולא על הסבון שהילדים הרעים שמו לה בבקבוק. כמובן שלא יכלה לנחש שסטאר תידרס, ולא יכלה לדעת שסבתא תדרדר מהר כל כך.
אבל היא המשיכה לדמיין את אמא שלה מדברת אליה כל הזמן. זו בטח הסיבה שזה בא לה בכזו טבעיות כשישבה לכתוב את המכתב הזה אתמול. המילים באו אליה בשטף כזה, שלאחר שסיימה ושכבה על המיטה שלה בחושך לא זכרה כלל מה כתבה. כשהתעוררה הבוקר וראתה את המעטפה על השידה שלה, היא כמעט האמינה לתכסיס המטופש שלה. המעטפה נחה שם בשלווה, באותו המקום שהניחה סבתא את המכתב הקודם לפני ארבע שנים. רק שהמכתב ההוא היה אמיתי, וזה לא.
נהיה קר בחדר, היא הרגישה. הרוח החלה לשרוק בחוץ. אני צריכה לסגור את החלון הקטן, חשבה. אבל היא לא זזה. היא ילדה עצלנית. כולם אומרים את זה. אבל הפעם היא ידעה שזו לא עצלנות. סגירת החלון עכשיו תהיה שקולה לוויתור, הודאה בכישלון. אז היא פשוט ישבה שם מחזיקה את המעטפה בשתי הידיים.

השעון תקתק באיטיות מאחוריה. היא ראתה אותו לפניה בהשתקפות שעל מסך המחשב הכבוי. כמעט חצות. היום שלה כמעט נגמר. היא לא זזה. זה היה דבר אחד שהיא היתה טובה בו ממש, לקפוא. נשימתה היתה כל כך שטוחה שהיא לא היתה בטוחה שהיא בכלל נושמת. אולי לא באמת צריך לנשום, חשבה, אולי כולם פשוט התרגלו למשהו שאפשר בלעדיו?
המחשבה הזו היתה לא נעימה משום מה, והיא הרגישה איך השרירים שלה מתחילים לכאוב מהקיפאון.
… ואז היא התחילה לספור. היא היתה בטוחה שתשכח איפה עצרה, אבל עובדה: 788344, 345, 346, 347…

אני לא ילדה קטנה כבר, חשבה תוך כדי שהיא ממשיכה לספור, אני בת 16! למה אני סופרת שוב??
היו כמה דברים שעזרו לה פעם להפסיק לספור. צחצוח שיניים בד”כ עזר. מקלחת. לשחק עם סטאר. אפילו כוס מיץ תפוזים לפעמים עבד. אבל עכשיו היא לא זזה, והיא לא רצתה להפסיק לא לזוז.
אז היא פשוט המשיכה לספור. כמו ילדה קטנה.
כשהגיעה ל- 561, שלוש הזרועות של השעון נפגשו בשעה 12. הם התמהמהו שם, כאילו הודבקו יחד בדבק האכזבה שלה, ואז הדק המשיך בפסיעתו, לבדו, כאילו שלא הפריע לו כלל שיום ההולדת שלה חלף.

היא הבחינה שהספירה הפסיקה, ופתאום הקיפאון הרגיש לה בלתי נסבל. היא הושיטה יד אל הסכין.
באמת שקיוותה שזה יהיה המכתב האמיתי שהיא פותחת עכשיו. אבל הוא לא היה אמיתי, הוא היה מזויף. הזיוף שלה. היא החליקה את הסכין אל תוך המעטפה, חתכה אותה בתנועה אחת מהירה, ושלפה את המכתב. היא ידעה מה כתוב בו, אבל היא קראה אותו בכל זאת, מדמיינת שהוא הדבר האמיתי.

מכתב לאלה
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

הי. סיפור יפה. עצוב. הרגשתי שהיה מקום לפתח את העלילה. זה מרגיש שכל הסיפור מסתכם לפואנטה שהמכתב נכתב על-ידי אלה. אני מרגיש שאפשר היה להעלות, תוך כדי הסיפור, זכרונות יותר מפורטים, מה שהיה יוצר הזדהות עם הגיבורה. זיכרונות מהבית חולים לדוגמא, אם היו. הדבר האחרון שעשתה עם אמא. מה קרה אחרי? האם עברה לגור עם הסבתא? למה? איפה האב וכמובן מה היה כתוב במכתב שנכתב לפני 4 שנים. מה פשר ההתכתבות? האם בעקבות המחלה? וכו’

15/11/2020 12:31

    איזו ביקורת טובה. תודה רבה רבה. מאוד שימח אותי לקרוא את ההתיחסות שלך.
    באמת חסרים מלא פרטים, כמו זכרונות מאמא שלה. גם הקשר לסבתא חשוב. האב לעומת זאת חסר בטקסט במכוון, כמו שהוא חסר בחייה.

    האמת שכתבתי גם את הקטע שהיא מקבלת את המכתב הראשון. וגם מה אלה כותבת במכתב הזה. אבל הרגשתי שזה לא נחוץ, שאפשר להשאיר את זה לדמיון.
    היו לי גם מחשבות אחרות לאן לקחת את כל זה. אולי המכתבים שאלה כותבת בשם אמא שלה בעצם יספרו סיפור אחר שקורה בחיים של אלה?
    אשמח לרעיונות…

    15/11/2020 13:19

אני מסכים שיש מקום להשאיר דברים לדמיון, אני חושב שכאן הסקרנות גוברת על פני הרצון להשלים. לגבי רעיונות נראה שכבר יש לך, הייתי מציע להתחיל ממה שיש לך. ככל שתוסיפי אפשר יהיה לתת הערות והארות. תתיחסי לזה כטיוטה. בסוף אפשר למחוק את הפוסט הנוכחי, ולהכניס את הסיפור אחרי כל השינויים. אשמח לקרוא עוד.

16/11/2020 20:15
סיפורים נוספים שיעניינו אותך