כי היא רצתה להתאבד

לא היה לי ברור למה עדי המטומטמת חשבה שזה לגיטימי להשאיר את שקית הזבל ליד דלת הכניסה לדירה. כבר הערתי לה על זה עשרים אלף פעם וכל פעם מחדש היא פשוט פצחה עמי בריב צרחות שלא הוביל לשום מקום. אני באמת לא מבין את ההזויה הזאת בזמן האחרון, שישי שעבר היא שתתה קצת יותר מדי ואני לא זוכר בדיוק למה, אבל נכחנו שנינו בדירה בסביבות שתיים בלילה. אפילו לא בילינו יחד, אני טחנתי לי פסטה בת שבוע מול “בית הקלפים” בחדר שלי והיא ראתה בסלון סרט רומנטי מזדמן שהוקרן ב”יס” בערוץ 1. יצאתי לי להתאוורר קצת מהחדר, לעשן איזו סיגריה במרפסת ופתאום היא צצה לה משום מקום.

“אורי”, היא אמרה את השם שלי בקול גבוה מן הרגיל וצחקקה.

“עדי”, עניתי באדישות. רציתי שתחזור לסלון ותעזוב אותי, זה לא שאני שונא אותה או משהו, סתם פשוט אף-פעם אין לנו על מה לדבר.

“אתה יודע שמחקתי את הטינדר?”

“וואלה?”

“אבל רק לעכשיו”

“אז בשביל מה מחקת? פשוט תשהי אותו”

“לא באמת מחקתי, סתם רציתי שתבין את הרמז”

“איזה רמז?”

היא הגניבה מבט לכיוון מפשעתי ואז לפנים שלי ואז שוב למפשעה ואז שוב לפנים והתקרבה אלי באופן מטריד שהרגשתי שחילל לי את המרחב האישי. עצרתי אותה.

“תקשיבי, אם הייתי רוצה לזיין אותך, כבר הייתי עושה את זה”, הצהרתי והתרחקתי.

“תשמע, אין פה שוב התחייבות, זיון אחד ודי, מבטיחה לך שמחר לא אני ולא אתה נזכור את זה”, היא התחננה.

“מה אני אגיד לך? אני לא בן עשרים, כבר יש לי סטנדרטים וואללה לא הכי בא לי עליך”

“מהרגע שנכנסת לדירה נדלקתי עליך”

“אני יודע”

“רק הלילה הזה! מצדי תסגור את העיניים תדמיין את הבחורה שהכי מושכת אותך בעולם!”

“לא רוצה”, הצהרתי ויצאתי מהמרפסת.

יום אחרי זה היא נמנעה מלשבת איתי באותו השולחן כששנינו שתינו את הקפה של הבוקר. חלף לו שבוע והמצב לא השתנה. היא חושבת שהיא תתעלם ממני ולא תסתכל לי בפנים כאילו זה יזיז לי.

“אז הזבל יזרוק את עצמו?” תהיתי לכאורה לעצמי, אבל במכוון שתשמע.

“תזרוק אותו אם הוא כל-כך מפריע לך”, היא ענתה הפעם בטון אדיש במיוחד, ההפך מתגובתה התקיפה לבקשה הזהה שלי הבוקר.

“אבל למה את מלכתחילה שמה אותו שם אם את לא מתכוונת לזרוק אותו?”

“כדי שתבין מה אתה שווה כל פעם שתצא מהדירה”

“כפרה עליך אני לא רוצה לזיין אותך, אז פתאום אני זבל. היה יותר טוב שהיה לנו סקס גרוע, שנינו היינו סובלים, אבל היית מתאהבת בי עד השמיים כי בסך-הכל הסכמתי לתת בך וכל פעם שהייתי נחמד אליך באופן הכי מינימלי היית מוכנה לשרת אותי?”

“אתה לא הזבל, אתה המיץ של הזבל”, היא ענתה. המבט החמוץ שלה היה כל-כך מוגזם שאיכשהו הוא הצליח לכער אותה עוד יותר. התאפקתי שלא לצחוק לה בפרצוף.

“למה, כי אני אומר לך את האמת במקום לנצל אותך?”

“אתה יודע מה רעות סיפרה לי שהיא כמעט עשתה בגללך? אתה פאקינג יודע?!”

“רעות משוגעת עזבי אותי ממנה, כל ערעור שיש לה עם עצמה היא מפילה עליי, זה נגמר כבר לפני יותר משנה”

“היא ניסתה להתאבד אורי! אם אימא שלה לא הייתה מגיעה בזמן היא הייתה בקבר! ואתה יודע למה היא רצתה להתאבד?!”

“כי היא רצתה להתאבד”

“בגללך אורי, בגללך!”

“אוקי אז תסבירי לי שנייה משהו, את מודעת לזה שחברה הכי טובה שלך ניסתה להתאבד בגללי, וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה להזדיין איתי ואחרי שאת מגלה שלא בא לי, המטרה שלך היא להאכיל אותי ברגשות אשמה על זה שאני הסיבה שחברה הכי טובה שלך רצתה להתאבד? שזה לא נכון כי היא כבר הייתה קבוע על סימבאלטה מאז התיכון”

“תסתכל מה עובר לי על היד אורי!” היא הניפה בפניי את היד עם צלקות החתכים שלה. חלק נכבד מן הצלקות כוסו בקעקוע גנרי של ורד ענק.

“תצטרכי עוד כמה קעקועים כאלה זה לא מכסה מספיק”, אמרתי מתוך ייאוש כבר, די אני באמת לא בן-אדם רע, היא מנסה לגרום לי להרגיש משהו כי פאקינג לא רציתי לדחוף את הזין שלי לכוס המכוער שלה.

“אתה פשוט יודע תמיד מתי להגיד את הדבר הכי נכון בזמן הכי נכון”, היא אמרה ויצאה מהדירה בטריקת דלת.

תהיתי אם ללכת אחריה, וואלה אולי היא הלכה להתאבד, הגיוני שכן. מצד שני, אני לא רציתי להיות זה שימצא אותה במידה וכן, ואני באמת עדיין לא מבין מאיפה היא נפלה עליי, ורעות בכלל, אלוהים אדירים הייתי צריך לדעת כשנכנסתי לשם. למרות כל האירועים, עברו שעתיים בערך, הסתבר שהיא לא התאבדה בסופו של דבר.

“תקשיב, אני לא יודעת מה נפל עליי, אנחנו לא חברים, לא ידידים, לא כלום, סתם נסחפתי. פשוט תבין, קשה לי”, היא אמרה.

“מבין אותך, לא הייתי צריך לדחות אותך בצורה כזאת מגעילה ואז להתנהג עוד יותר מגעיל כלפיך. לא מגיע לך, מצטער”, אמרתי בחיוך מזויף.

פתאום היא התקרבה אלי שוב, הפעם היא הצמידה את המותניים שלה למותניים שלי ואחזה בזרועות שלי עם הזרועות הגוציות שלה. אבל כשהיא נשענה לנשיקה זה היה כבר השיא. דחפתי אותה ממני.

“אני! לא! נמשך! אליך! מה את לא מבינה?! אינעל רבאק!” התפוצצתי. אולי לא הייתי צריך להיות אפילו לא טיפה נחמד אליה כשהיא חזרה, ואולי זאת תאכלס הגישה המאוד אדישה ומגעילה שלי אליה שמושכת אותה אלי בצורה כל-כך משפילה. לא יודע, כשנשים דוחות גברים זה מובן, אבל כאילו כשגבר דוחה אותך את לא יכולה לקבל את זה, כי הרי גברים יזיינו כל דבר.

“רעות יותר מכוערת ממני!”

“רעות גם הייתה משוגעת, אבל היא לא הייתה נואשת ברמות שלך!”

מי רוצה משהו שהוא קל כל-כך? את יכולה להיות בר רפאלי, ועדי הייתה מאוד רחוקה מזה, אבל אם את קלה לי מדי זה חשוד, זה כמו מוצרים פיננסיים כבדים שמתעלקים עליך בצורה כל-כך נגישה ומפתה. גם בואי, זה נכון, רעות הייתה כונפה אבל מזרחיות עם חזה גדול זו החולשה שלי. חוץ מזה שתכלס השיחה שלי איתה זרמה יופי-יופי עד שנמאס לי ממנה.

עדי יצאה מדלת הדירה הפעם בלי לסגור אותה בכלל. היא גם לא אמרה כלום ולא לקחה איתה שום דבר חוץ מהטלפון שלה. אני לא אשם פה בשום דבר גם אם הוא יקרה. די, מה היא רוצה? לאנוס אותי? אין לי כוח.

אני גם לא כזה חרמן כמו שהייתי פעם שאני יכול פשוט לזיין כל דבר. לא רוצה גם. יש את ההיא מהמשרד שאני חולם עליה לפעמים בלילה, מטר שבעים וחמש, רזה אבל עם תחת, שחורדינית עם עיניים חתוליות כחולות כאלה ונמשים, היא גם לא נראית בכלל ישראלית אבל אני לא באמת מכיר אותה, רק יודע מה השם שלה כי כולם במשרד חרמנים עליה. בא לי מישהי בליגה אחרת נמאס לי מהכונפות האלה שפשוט משליכות את עצמן עליך.

נו אז בסדר, בבוקר גיליתי את זה, קיבלתי טלפון מרעות שצרחה לי בטלפון תוך כדי בכי של יגון על זה שאני רצחתי את עדי. היא קיבלה ממנה הודעה ב”ווטסאפ” שאני הרגתי את הדימוי העצמי שלה סופית, וכנראה ששנייה אחרי זה היא פשוט קפצה. זה הזוי שבימינו אנשים עדיין קופצים מבניינים כדי להתאבד.

למחרת בבוקר התקשרה אלי יוכי, השכנה לשעבר שלי ושל עדי, שמצאה אהבה בטינדר, למרבה האירוניה, לפני שנה וחצי והיום היא כבר נשואה.

“אורי, מה ששמעתי נכון?” היא ניסתה להישמע עצובה אבל זה היה מאוד מזויף.

“כן, מה ששמעת נכון”

“ואתה באמת גרמת לה לעשות את הדבר הזה?!” הטון שלה כבר התחיל להיות צורם. אבל מה כבר יכולתי לענות לה?

“לא, היא התאבדה כי היא רצתה להתאבד”

כי היא רצתה להתאבד
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך