ציפור לי את ואת לי ציפור

את, הילדה עם העיניים התכולות.
את, זו עם השיער החום שכולם טוענים כי הוא שחור.
בהירת העור המנומשת.
הרזה ההיא שמקבלת זו לפעמים כמחמאה ולפעמים כעלבון.
זו שרוב הזמן מאופקת ורגועה למראית כלל.

אני יודעת שיש בתוכך פרץ ענק.
פרץ שלפעמים גורם לך לבכות כך פתאום, אבל כמובן רק כשאין אף אחד בסביבה.
אני יודעת שאת מרגישה שאף אחד מהם לא באמת מכיר אותך.
אני יודעת שקשה לך ושמצפים ממך לכל-כך הרבה שאת מרגישה שהדבר היחידי
שאת מצליחה זה לאכזב.

אני יודעת שאת מסתירה בתוך מעמקי ליבך סודות.
סודות רגישים ויש כאלה שפחות.
את מרגישה שזה בסדר, שהעבר עוד לא קיים, ושאפשר להתעלם מכל מה שקרה.
אני מבינה שגם אם ינסו לגלות, את סיפוריך את תסתירי לעד.
אבל ההשלכות אהובתי, הן עוד כאן.
ההשלכות פרוסות על פניך העצובות.
עיניך תמיד דומעות, גם אם לא באמת.

אופייך קשה, חזק ומודגש. אך בעצם את אדם רך. את אדם שרוצה להיות נאהב.
את אדם שרוצה להיות מכובד ומוערך.
את צריכה להבין שזה לגיטימי, את צריכה להבין שזה בסדר לגלות חמלה ורגישות.
זה בסדר לפחד. זה בסדר.
אבל את יודעת שזה בסדר. את יודעת את כל מה שאומר לך.
את גם יודעת שאין אחר מלבדי שיאמר לך זאת.
זו אני יקירתי, ציפור הנפש שלך.

ציפור לי את ואת לי ציפור
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך