שׁוֹשַׁנָּה הַחֲתוּלָה | ג – מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ

חֲבֵרִים יְקָרִים, אִתָּם בֶּטַח הוֹלְכִים בְּכָל יוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר אוֹ לַגַּן, לוֹמְדִים שָׁם דְּבָרִים חֲדָשִׁים וּמְשַׂחֲקִים עִם הַחֲבֵרִים בֶּחָצֵר. אֲבָל יְדַעְתֶּם שֶׁגַּם הַחֲתוּלִים עוֹשִׂים דְּבָרִים כָּאֵלֶּה?
בַּיִּשּׁוּב שֶׁלָּנוּ, לְמָשָׁל, יֵשׁ גַּן לְגוּרֵי חֲתוּלִים. נָכוֹן… זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּן כְּמוֹ גַּן שֶׁל יְלָדִים… מֵאֲחוֹרֵי עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ שֶׁבִּקְצֵה רְחוֹב "שִׁבְעַת הַמִּינִים", לְיַד הַנַּחַל, מִתְאַסְּפִים בְּכָל בֹּקֶר גּוּרֵי חֲתוּלִים רַבִּים וּמְשַׂחֲקִים יַחַד. אֶחָד מֵהַגּוּרִים הָאֵלֶּה הוּא פֻּצְ'קִיק הַקָּטָן.
פֻּצְ'קִיק וַחֲבֵרָיו מְשַׂחֲקִים יַחַד בְּתוֹפֶסֶת וּמַחְבּוֹאִים, מְטַפְּסִים עַל עֵצִים, מְגַלְגְּלִים כַּדּוּרִים עֲזוּבִים וּמְשַׂחֲקִים בְּמִשְׂחָקִים מְיֻחָדִים שֶׁל חֲתוּלִים… בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֵם מִתְנַהֲגִים יָפִים, אֲבָל לִפְעָמִים הֵם גַּם מְצִיקִים אֶחָד לַשֵּׁנִי, וַאֲפִלּוּ עוֹשִׂים דְּבָרִים מְסֻכָּנִים, שֶׁהֲרֵי הֵם רַק גּוּרִים קְטַנִּים… בִּשְׁבִיל זֶה נִמְצָאוֹת שָׁם תָּמָר וְשׁוֹשַׁנָּה, הֵן שׁוֹמְרוֹת עַל הַגּוּרִים שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ יוֹתֵר מִדַּי שְׁטוּיוֹת וּמַפְרִידוֹת בֵּינֵיהֶם אִם צָרִיךְ.
זוֹכְרִים אֶת שֹׁנִי, הֶחָתוּל הַמְּסַכֵּן שֶׁהִשְׁלִיכוּ עָלָיו אֲבָנִים אוֹתָם יְלָדִים שׁוֹבָבִים? אַחֲרֵי שֶׁדּוֹקְטוֹר סִילוֹ סִיֵּם לְטַפֵּל בּוֹ, הִצְטָרֵף שֹׁנִי לְגַן הַגּוּרִים שֶׁל שׁוֹשַׁנָּה וְתָמָר. בַּהַתְחָלָה הוּא הָיָה נֶחְמָד וְשִׂחֵק עִם כֻּלָּם. אֲבָל אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת כַּמָּה דְּבָרִים לֹא נֶחְמָדִים וְלֹא נְעִימִים.
יוֹם אֶחָד שִׂחֵק שֹׁנִי בְּמַחְבּוֹאִים עִם פֻּצְ'קִיק וְלֵילוֹ הַשֶּׁמֶן. הַפַּעַם הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל שֹׁנִי לְחַפֵּשׂ אֶת חֲבֵרָיו. הוּא גִּלָּה אֶת זְנָבוֹ שֶׁל לֵילוֹ מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ אֶחָד, וּבִמְקוֹם לָגַעַת בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בְּדֶרֶךְ כְּלָל, דָּרַךְ הַגּוּר עַל הַזָּנָב שֶׁל חֲבֵרוֹ חָזָק מְאוֹד. לֵילוֹ נִבְהַל וְקָפַץ מִמְּקוֹמוֹ – "אַי! שֹׁנִי, זֶה כּוֹאֵב!". שֹׁנִי רַק צִחְקֵק לְעַצְמוֹ וְקָרָא: "מָצָאתִי אוֹתְךָ! מָצָאתִי אוֹתְךָ!". אַחַר כָּךְ גִּלָּה שֹׁנִי אֶת פֻּצְ'קִיק מִסְתַּתֵּר לְיַד סֶלַע גָּדוֹל. בְּלִי שֶׁיָּשִׂים לֵב, קָפַץ שֹׁנִי עַל פֻּצְ'קִיק מִלְּמַעְלָה. זֶה מְאוֹד הִכְאִיב לְפֻּצְ'קִיק, אֲבָל גַּם הַפַּעַם שֹׁנִי רַק צִחְקֵק לְעַצְמוֹ.
מֵאוֹתוֹ יוֹם, נַעֲשָׂה שֹׁנִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר בִּלְתִּי נִסְבָּל. הַגּוּר הֵצִיק לְכָל הַגּוּרִים בַּגַּן – לְהוֹדָיוּלָה הַיָּפֶה הוּא מָשַׁךְ בָּאָזְנַיִם, אֶת תְּחִלּוּלִי הַקְּטַנָּה הִבְהִיל, וְאֶת כֻּלָּם הוֹצִיא מִדַּעְתָּם. אֲבָל אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מֵצִיק לוֹ, וַאֲפִלּוּ קְצָת – מִיָּד הָיָה הוֹלֵךְ לְתָמָר וּלְשׁוֹשַׁנָּה וּמְיַלֵּל שֶׁכֻּלָּם נֶגְדּוֹ. הַגּוּרִים כָּעֲסוּ עַל הַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלּוֹ וְהִפְסִיקוּ לְשַׂחֵק אִתּוֹ – כִּי מֵי בִּכְלָל רוֹצֶה חָבֵר כָּזֶה?! תַּגִּידוּ, אַתֶּם הֲיִיתֶם מְשַׂחֲקִים עִם חָתוּל שֶׁכָּל הַזְּמַן רַק מֵצִיק?
בְּיוֹם שֵׁנִי, כְּמוֹ בְּכָל יוֹם, הִגִּיעַ שֹׁנִי אֶל הַגַּן שָׂמֵחַ, אֲבָל הַפַּעַם, כְּשֶׁבָּא לְשַׂחֵק עִם הַחֲבֵרִים, אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא רָצָה לְשַׁתֵּף אוֹתוֹ בַּמִּשְׂחָק. פֻּצְ'קִיק הִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, לֵילוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִסְתַּכֵּל עָלָיו, הוֹדָיוּלָה וּתְחִלּוּלִי מַמָּשׁ בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ! כָּל הַיּוֹם יָשַׁב שֹׁנִי בַּצַּד לְבַדּוֹ. אָמַר הַגּוּר לְעַצְמוֹ: "לֹא אִכְפַּת לִי בִּכְלָל! מִי צָרִיךְ אֶת הַחֲתוּלִים הָאֵלֶּה! אֲנִי יָכוֹל לְשַׂחֵק לְבַד!" אֲבָל בֶּאֱמֶת, הָיָה אִכְפַּת לוֹ מְאוֹד, כִּי לֹא נָעִים לִהְיוֹת לְבַד כָּל הַיּוֹם…
גַּם בְּיוֹם שְׁלִישִׁי וּבְיוֹם רְבִיעִי אַף גּוּר לֹא הִסְכִּים לְשַׂחֵק אִתּוֹ, וְהוּא נִהְיָה עָצוּב יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
"לָמָּה אֵינְךָ מְשַׂחֵק עִם שְׁאַר הַגּוּרִים?" שָׁאֲלָה אוֹתוֹ תָּמָר בְּיוֹם חֲמִישִׁי.
"הַחֲתוּלִים לֹא רוֹצִים לְשַׂחֵק אֵתִי!" בָּכָה שֹׁנִי.
"לָמָּה?", הִתְפַּלְּאָה תָּמָר, "קָרָה מַשֶּׁהוּ?"
"הֵם סְתָם לֹא נֶחְמָדִים!" הִתְיַפֵּחַ שֹׁנִי. הוּא יָדַע שֶׁהֵם אֵינָם מְשַׂחֲקִים אִתּוֹ בִּגְלַל שֶׁהוּא הִתְנַהֵג אֲלֵיהֶם לֹא יָפֶה, אֲבָל הִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדוֹת שֶׁהוּא אֵינוֹ בְּסֵדֶר.
בְּיוֹם שִׁשִּׁי דִּבְּרָה שׁוֹשַׁנָּה עִם שֹׁנִי. שֹׁנִי אָהַב מְאוֹד אֶת שׁוֹשַׁנָּה, כִּי הִיא הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָזְרָה לוֹ אַחֲרֵי שֶׁהִכְאִיבוּ לוֹ הַיְּלָדִים. "שׁוֹנִילֶ'ה," אָמְרָה לוֹ הַחֲתוּלָה הַבּוֹגֶרֶת וְלִטְּפָה אֶת רֹאשׁוֹ, "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִכָּל הַחֲבֵרִים, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵצַקְתָּ לָהֶם, וּבִגְלַל זֶה הֵם אֵינָם מְשַׂחֲקִים אִתְּךָ."
"אַתְּ צוֹדֶקֶת…" מִלְמֵל שֹׁנִי, "אֲבָל… אֲבָל הֵם לֹא יִסְלְחוּ לִי!"
"זֶה לֹא נָכוֹן," הָרְגִיעָה אוֹתוֹ שׁוֹשַׁנָּה, "אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁאִם תְּבַקֵּשׁ יָפֶה וְתַבְטִיחַ שֶׁלֹּא לְהָצִיק יוֹתֵר – הֵם יִסְלְחוּ לְךָ. אוּלַי בַּהַתְחָלָה הֵם עוֹד יִכְעֲסוּ עָלֶיךָ, אֲבָל אִם תַּחֲזֹר לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ חָבֵר טוֹב, הֵם בְּוַדַּאי יַחְזְרוּ לִהְיוֹת חֲבֵרִים שֶׁלָּךְ!"
וְכָךְ הָיָה.
בַּהַתְחָלָה, לֹא רָצוּ הַחֲבֵרִים לְקַבֵּל אֶת הַסְּלִיחָה שֶׁל שֹׁנִי, אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁרָאוּ שֶׁהַגּוּר הַקָּטָן הִפְסִיק לְהָצִיק וְחָזַר לִהְיוֹת חָבֵר טוֹב, חָזְרוּ גַּם הֵם לִהְיוֹת חֲבֵרִים שֶׁלּוֹ.
וְגַם אִם לִפְעָמִים הֵם מְצִיקִים קְצָת אֶחָד לַשֵּׁנִי – לֹא נוֹרָא, הַכֹּל בְּסֵדֶר. כֻּלָּם לִפְעָמִים מִתְבַּלְבְּלִים קְצָת, אֲבָל בַּסּוֹף מִתְחָרְטִים, מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה וְחוֹזְרִים לִהְיוֹת שׁוּב חֲבֵרִים טוֹבִים…