מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 2 חתולה שחורה לאור ירח

היה זה כבר מאוחר להתרועע בחוץ בגשם.
לא היה לי שמץ מה הייתה השעה, אבל הרגשתי שהשעה שבע עברה ממזמן.
בלב רחב, אמו של ג’רארד הסכימה להסיע אותי הביתה.
חזרתי הביתה והייתי נוטפת מים ורטובה לחלוטין.
”אבא?!” צעקתי בתחושה שהוא לא היה בבית.

שמעתי צחקוקים מן המטבח.
”אדלין, מתוקה?”
מתוקה. שוב המילה המגעילה הזו.
נכנסתי אל המטבח וראיתי אותו יושב עם ז’נבייב השכנה על קפה.
”שלום…” עניתי בהיסוס.

”למה חזרת כל-כך מאוחר? היכן היית?” אבי קם מן מקומו והתקרב אליי
כאילו הוא עומד לשפוך עליי בזעם את הקפה הרותח שלו.

”…הייתי אצל חברה” נאלצתי לחסוך ממנו את המידע האמתי מאחר והוא
סתם היה מתחקר אותי ללא תכלית כלשהי.

”ז’ולייט?” ההנחה הזו הייתה צפויה מדי.

”לא, דניאלה, ילדה מהכיתה” התירוץ נפל על מישהי אחרת.

”ומה עשית אצלה כל היום? זה כבר תשע בערב”

”טיילנו בעיר, בנמל…”

הוא לא ענה, כנראה הוא התאכזב שהסיפור היה כל-כך משעמם והוא ציפה ליותר סקנדלים שהיו מובילים אותו כבר לנאומים ארוכים בעלי תוכן שווה לנאומים קודמים שלו.

הוא ישב בחזרה מול ז’נבייב והמשיך את שיחתם.

היה נשמע ממקומות רחוקים יותר מן המטבח בתוך הבית שהוא היחיד שמדבר, וז’נבייב רק מצחקקת או מסכימה עם דבריו.
ככה זה כששותים קפה בתשע בלילה… אני מניחה.
מעולם לא אהבתי את טעמו המר של הקפה.
ז’ולייט אומרת שזה כי אני בכוונה נמנעת מלמכר את עצמי.
האמת היא שאין לי צורך במקורות ממכרים. לא כרגע לפחות.

***

”כל מקום בבית הספר ניראה כמו תא של בית כלא” ז’ולייט זרקה את ספרי הלימוד שלה בברוטליות על השולחן שלה.
הסכמתי איתה בעודי מסיימת משימה משיעור שהתקיים לפני כן.

”אני יכולה לספר לך משהו?” היא שאלה לפתע.

”בוודאי” עניתי בחוסר ברירה.

”אלפונז מנצל כל הזדמנות לדבר איתי, ואני ממש חושבת שהוא בקטע שלי…” היא הפכה לאדומה.

”לכי על זה… תזרמי איתו!” עודדתי אותה.

”מאיזו בחינה?” היא שאלה.

”כל בחינה!” צעקתי יתר על המידה.
המבטים של מעטי הילדים ששהו בחדר הכיתה לא הופנו אלינו, אבל שתי בנות שנכנסו רגע אחרי אמרו לז’ולייט שהיא כולה עגבנייתית.

היא פשוט התיישבה במושבו של ג’רארד לידי וסיפרה לי במשך עשר דקות שלמות למה אלפונז הוא היצור הכי מדהים על פני כדור הארץ. כמובן שלא הסכמתי במעמקי לבי, אבל מה יכולתי לעשות? לבה נכבש על ידי דושבאג (כן, לא היה מונח שכזה בצרפת של שנות השמונים אבל הוא בהחלט היה דושבאג).

לאחר מכן, שנייה לפני צלצול פעמון בית הספר, היא אמרה- ”אם את מוצאת אחד כזה, שמושלם לנקודת המבט שלך באותה רמה כמו שאני חשה כלפי אלפונז, תספרי לי, לא בא לי להיות היחידה שחופרת… אני רוצה שתחפרי לי, שאני אדע שגם לך יש רגשות”
מזלה שהפעמון צלצל, כי כבר היו לי מילים חדות כתער לומר לה – קללות וזה.

המורה המגמגם לגאוגרפיה שהיה גם ג’ינג’י קורן מייאוש ועצבים נכנס אל הכיתה במרץ רב.
הוא לא אמר שלום, ולא בירך אותנו. פשוט דרש מכולם לעמוד וכל אחד שאת שמו הקריא יכול היה לשבת.

מריה בדיוק נכנסה לכיתה בזמן הקראת השמות המייגעת.
”אדון וידאל, אני כה מתנצלת על האיחור…” היא אמרה ברגישות יתר.

”גברת צ’וארו זו הפעם הרביעית בסמסטר הזה שאת מאחרת לשיעורים שלי- את לא תכנסי אליהם יותר מעכשיו עד שאדבר עם הורייך”
הוא אמר וסימן לה לצאת מן הכיתה.
כאשר יצאה, מן שפתיה בקעו קללות חסרות קול.

אדון וידאל היה שנוא על כולם. היותו שמרני ואנטי סוציאליסט רק הגבירו שמועות על תרחישי גזענות והתנכלות מצדו לתלמידים שמוצאם מבני מיעוטים.
למרות זאת, אני אישית מעולם לא הייתי ערה לאף מקרה שבו הוא קיפח מישהו כזה בשיעורים שהיו לנו איתו רק בגלל שאותו תלמיד היה ממוצא כזה או אחר.

ז’ולייט ואלפונז היו באמצע שיחת נפש עמוקה.
הבעיה היחידה הייתה שהם היו במרחק שלושה שולחנות אחד מן השני.
”אדון כירון וגברת אוברארד צאו מן הכיתה!” הוא צעק לפתע.
השניים יצאו בשמחה.

ג’רארד שישב לידי, צייר.
התחלתי לצחוק בקול רם כי ראיתי את הציור המובהק של אדון וידאל.

”גברת האנקין, מה כל-כך מצחיק?”
שנאתי את עצם העובדה שהוא קורא לכולם בשמות המשפחה שלהם.

”שום דבר, נזכרתי פשוט באירוע מצחיק” אמרתי.

”באמת? כי זה ניראה כאילו העפת מבט אל מחברתו של אדון בארו ומיד התחלת לצחוק”
הוא התקרב אל שולחננו וראה את הציור.
הוא נשאר אדיש ולא עשה דבר.
סתם, לא.
הוא הוציא את שנינו החוצה.

בחוץ, ראינו את מריה מסבירה בכל הכוח למה המסיבה השכבתית הולכת להיות
הדבר הכי טוב שקרה לתלמידי השכבה השנה.
ג’רארד הסביר לי שזה עניין של יחסי כוחות. מעין ויכוח מעמדות שכזה בינה לבין ג’רום, שגם
ייחצן את המסיבה בכל כוחו.

בזווית העין שלי קלטתי את ז’ולייט ואלפונז מתנשקים בפינה מוצלת מתחת לעץ.
ג’רארד שהיה לידי היה עסוק במחשבותיו.
הוא נאנח בתקווה שאגיד משהו.
שמתי לב לראשונה שיש לו שרשרת מוזהבת שתליונה מוחבא בתוך חולצתו.
הושטתי יד לעבר השרשרת, על מנת לראות את התליון בצורה בוטה.
הוא זז ממני במהרה וניראה מובך ומופתע בו זמנית.

”השרשרת שלך…” אמרתי.

”מה איתה?” הוא שאל אך עדיין ישב די רחוק והיסס אם לחזור למקומו המקורי.

”איזה תליון יש עליה?”

הוא חשב מעט ואז ענה-
”…אין עליה שום תליון”

זה לא היה הגיוני. השרשרת נראתה שמשהו מושך אותה מטה, ולכן זה לא היה הגיוני שאין עליה תליון.
לא נכנסתי לוויכוח.
אם הוא לא רוצה לומר, שלא יגיד.
נער מוזר.

כאשר השעה הייתה עשר ומשהו בערב אני וז’ולייט הגענו למסיבה שנערכה בחוף שמן הסתם בעונה חורפית שכזו, היה ריק מן אנשים.
ז’ולייט לבשה חולצת בטן שדמתה מאוד למעין גוזייה.
החצאית שלה הייתה כל-כך קצרה שבקושי כסתה חצי מישבנה.
למזלה, מתחת לאלה, היה לה בגד ים.
אני לבשתי שמלת חוף לבנה עם פסים כחולים ומעיל לבן מעל (למרות שהמראה של השילוב הזה לא היה הכי מדהים). לא יכולתי לסבול קור, אבל אני מניחה שיש אנשים שאור ברווז ושיניים משקשקות לא הכי מטרידים אותם.
למרבה הפלא, רוב בנות השכבה היו אנשים כאלה. ואחרי זה מאשימים אותי שאני לא רוצה להיות חלק מהן.
הן ישבו להן על החוף בלילה בקור של 5 מעלות עם בגדי הים הכי קצרים שראיתי מעודי.
העיקר שהיו להן בירות ביד.
לפחות למדתי מהן משהו- אם אמצא את עצמי מחוסרת בגדים בשיא החורף בלילה בחוף הים, אשתה בירה. כך הקור יוקל לי ואוכל להמשיך בעיסוקיי הצחקקניים והקולניים.

חבורת בנים הייתה מסביב למנגל, הם כנראה עשו חוג בישול מזורז כי כולם רצו להדגים את כשרונם הגדול- לשרוף סטייק.
ג’רום היה גולם במעגל – הוא ישב לו מרוצה באמצע המחצלת שליד המנגל כשמסביבו חבורת הבנות הנואשות- סוג הבנות שבעקרון תסכים לכל הצעה שתקבל מבן, אבל ברמה התאורטית בכל זאת תתווכח ותאמר שג’רום או כל בן אחר שלא שם פס עליה, נמצא בכיס שלה.

ז’ולייט איכשהו הגיעה למצב שבו היא ואלפונז שוב מתעלסים אחד עם השני כאילו אין עוד אנשים מסביב.

בינתיים איזה אידיוט החליט להאיר על כולם עם פנסים ולנסות להבין מי זה כל אחד.
”אה… הנה אלואיז, והנה ג’רום, והנה ביאנקה וסימון ונואל ו…אדלין!” האידיוט נשמע מוכר, אבל נלהב מדי.
האידיוט התקרב וחיבק אותי.
”מי זה?!” קפצתי ממקומי.
האידיוט האיר את הפנים שלו עם הפנס.
”ג’רארד!” לא התלהבתי, פשוט התפלאתי שהוא יכול להגיע למצב שבו
הוא מתנהג ככה.

במצב שבו נזרקתי למרכזה של דרמת נעורים נדושה ומשעממת, החלטתי לחטוף את ג’רארד מחבריו ולקחת אותו למסע ככמה מטרים מן המסיבה הדוחה ההיא.
”אדלין…” הוא אמר.
שאלתי אותו מה הוא רוצה.

”…השיער שלך מריח טוב” הוא התנהג כמו שיכור, אבל היה קשה לי להאמין שהוא שתה משהו כי רק עכשיו הביאו את השתייה.

התעצבנתי אבל לא כל-כך. היה לי קשה לכעוס עליו. במיוחד כשהוא עושה את עצמו בכוונה.
אז התנגשתי בו בצחוק, והוא התנגש בי בחזרה ואז התחלנו לצחוק ופתאום היה שלום עולמי ואוטופיה.
טוב, האמת היא שאחרי מלחמת ההתנגשויות שלנו פשוט ישבנו על החוף לבד, רחוק מההמון הצבוע והלעוס. ושורף הסטייקים.

”את לא נהנית פה” לא הבנתי אם הוא שאל או אמר.

”למה אתה חושב?” למה באמת.

”כי אנחנו התרחקנו מהמסיבה עד כדי כך שאנחנו כמעט בנמל עצמו”
באמת היה אפשר לראות את האורות מהנמל בבירור.

”המסיבה דווקא בסדר גמור… השתייה הגיעה רק עכשיו ובכל זאת אתה מתנהג כמו שיכור”

”חילקו בירות בזמן שלא היית… אבל לא שתיתי, אני לא אוהב את הטעם המר של הבירה… הם גם חילקו אותן רק לבנות ולג’רום”

”היית עומד על שלך ומקבל”

”אני כבר ממזמן לא עומד על שלי… תמיד כשעמדתי על שלי הכו אותי, העיפו אותי מהשיעור, הרעיבו אותי, הכריחו אותי לנקות חלון, גילחו לי את החזה ונקרע לי הכפכף”

”ובכל זאת זה היה שווה את זה” אמרתי בנימה מתנשאת.

”תגידי לי מה את השגת כשעמדת על שלך”

”תשעים ושבע במבחן בצרפתית…?”

”את חיה על הקצה, אם אני אנסה לעמוד על שלי בציונים במבחנים אני אקבל מקסימום שישים עם אופציה לנזיפה”

לפתע הבחנו בכל הבנים מהשכבה רצים עם תחתונים אל תוך המים הקפואים כשכמה בנות בודדות בעקבותיהם.

”למה אתה לא נכנס?”

”אני מפחד מהמדוזות”

קמתי ולכאורה משכתי אותו, שיקום.

מישהו בלונדיני שמתלבש כמו אחד שמבין עבר לידינו ואמר לג’רארד להיכנס גם למים.
ג’רארד בכל זאת לא נכנס.

”למה שבאמת לא תכנס למים?” שאלתי.

”בדיוק מאותה סיבה שאת והן לא נכנסות” הוא הצביע על רוב הבנות שנשארו על החוף.

לפתע, מאמצע שום מקום, הופיעה חתולה שחורה ופרוותית למרגלות רגלינו.
קפצתי ממקומי מרוב פחד, אבל ג’רארד התחיל ללטף אותה.
היה לה קולר מוזהב ועליו תליון בצורת חצי ירח.
כאשר ציינתי את העובדה הזו לג’רארד הוא כמעט קיבל הלם.
הוא האיר על התליון כדי לראות אותו טוב יותר ונראה שגם הביט על התליון שעל השרשרת שלו החבוי בתוך חולצתו.

”ממתי יש חתולות על חוף הים?” תהיתי.

”זו חתולה מבויתת… זה הופך את זה לעוד יותר מוזר…” הוא אמר.

אישה וולגרית שלבושה כולה אדום עם שיער צבוע לבלונד בוהק עצרה לפתע את המסיבה.
יכולנו לראות את המאורע מן מקומנו בעוד החתולה הספיקה להיעלם בינתיים.
הצלחתי לבסוף להבחין שזו אמה של ז’ולייט. לחברתה נלוו חבורת שוטרים שהפסיקו את המסיבה עקב חשד להשתכרות קטינים.
הם לא שמו לב אלינו בגלל החושך שסרר באזור המסיבה.
משם המשכנו אל ביתו של ג’רארד.

בדלת הכניסה אל ביתו, חיכתה לנו אותה אורחת חביבה ופרוותית מן החוף.

”אה! אז זו החתולה שלך!” חשבתי כבר שהבנתי את הדילמה של ‘החתולה חובבת החופים החורפיים ומלאי הפוצים ההורמונליים בתחתונים של ניס’.

”אין לי חתולה… וזה ממש לא הגיוני שהחתולה הזו הגיעה דווקא לכאן מן החוף… זה ממש מוזר ואני כבר מתחיל לחשוד שאני בתוך חלום” ג’רארד ניסה להעיר את עצמו על ידי צביטות עצמיות.

”מה השעה?” תהיתי.

ג’רארד הביט לרגע על השעון שלו ואמר- קצת אחרי 1:30.

”שאלה לי אליך…” המשיך ג’רארד.

”שאל” אמרתי.

”לאביך לא אכפת שאת עומדת לבלות את הלילה עם בן?”

”אם הוא יגלה אני אומר לו שזה בן שפותח שאלות ב-‘שאלה לי אליך’ וכך אצא נקייה, חוץ מזה למה זה אמור להוות בעיה?”

”כי אנחנו לא מכירים מספיק”

”נכון, אנחנו לא מכירים מספיק, יש לך תליון על השרשרת ואתה לא מוכן להראות לי אותו, יש לך חתולה ואתה לא מוכן להודות גם בזה… איך אפשר לבטוח באדם סודי שכזה?”

ג’רארד נאנח והוציא את כל השרשרת מחולצתו.
התליון היה תליון בצורת ירח, בדיוק כמו התליון שעל הקולר של החתולה.

”למה לא רצית להראות את זה קודם?”

”סתם, כי אז אנשים אומרים שזה נשי ומצויץ”

”אם אתה אוהב את זה…”

”אני לא…”

”אז?”

”אמא שלי העניקה לי את זה וזה די יקר אז חשוב לי לשמור על זה איתי”

”אם זה יקר, ואתה לא אוהב את זה אז למה שלא תניח את זה ותשאיר אותה בבית?”

”סיפור ארוך… וזה גם הרגל, עזבי, בואי נכנס בשיא השקט ושכשאת נכנסת אל תתני לחתולה להיכנס יחד איתך”

מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 2 חתולה שחורה לאור ירח
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך