מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 5 – ג’רארד החפוז

הלכתי הביתה כולי מלאת חרטות.
למה לעזאזל הייתי צריכה לערב את הילדה שרק דקה לפני כן הייתי בריב איתה בעצם העובדה שצמח לי ירח על המצח?
היא גם ככה אינטרסנטית, צבועה ולכי תדעי אם היא תשמור את העובדה לעצמה, או שמה תשתמש בה לרעתי. אני גם ככה כבר לא מכירה אותה.
קצת יותר מחצי שנה עברו מאז תחילת שנת הלימודים ואני מבינה שהיא לא היא ממזמן.
היא אפילו לא החמיאה לי על הפוני.
הרגשתי שחיוך הפוך כלפי מטה נמתח לי על השפתיים.
פשוט הרגשתי כל-כך עצובה.

ראיתי שעשן מגיע מהארובה בבית השכנה. פעם ראשונה שראיתי שעשן מגיע מהארובה שלה.
אבי לפתע הגיח מחצר ביתה. הרגשתי שהוא נמצא שם יותר מאשר בביתנו.
”אדלין!” הוא קרא ונופף לי.

הלכתי לעברו ושאלתי על מעשיו בבית השכנה ומדוע אינו בבית.

”ז’נבייב בדיוק הכינה עוגת גבינה, היא ביקשה שאבוא ושאלה אם גם את יכולה, ואם כן, היא תשמח שגם את תסעדי עמנו” הוא אמר.

נאנחתי. כבר נמאס לי לשמוע את שמה בוקע מפיו.

”בהחלט, תודה רבה!” אמרתי כאשר ז’נבייב הגיעה עם מגש העוגה בידיה.

היא חייכה לי קלות והניחה את העוגה על השולחן בחצרה.

לפתע זה קרה.
איך.
לעזאזל.

אבי פשוט כרע על ברכיו, הוציא טבעת מכיסו… ועשה את זה…
הוא פשוט הציעה לה את העסקה.
עסקת החיים המשותפים, הבטחת האהבה הנצחית שלבסוף דועכת לצביעות ועצלנות בלבד, הבטחת השווא ההיא… הדבר שאבי בז לו כל-כך לאחר שאמי עזבה אותו:
נישואים.

והיא… הסכימה.

הייתי חסרת מילים.
הייתי תקועה בהלם שפקד אותי מהרגע שהמילים יצאו מפיו של אבי.
רציתי לקחת את הרגליים שלי ולרוץ משם. פשוט להיעלם ולא ליראות את שניהם, לעולם.
אני זוכרת שכעסתי כל-כך. כעסתי עד עומקי נשמתי ולא הבנתי על מי.
עליו – כי הוא יוזם המהלך? עליה – כי היא שיתפה פעולה עם המהלך? עליי – כי אני מתנגדת למהלך? אולי על אמי, שאם לא היא, כל המהלך היה נמנע מלכתחילה…?

בכל אופן, התעשתי, דחפתי את רגשותיי לפינה חשוכה בתוך לבי, קמתי ובירכתי את שניהם ברכות רבות.
לאחר מכן המצאתי תירוץ כלשהו ונכנסתי אל ביתי.
גם ככה לא ניראה היה שחסרוני היה משמעותי עבורם.

הוצאתי מילקוטי את שיעוריי אך לא הרגשתי שום רצון להכינם. כמה צפוי, כמובן.
הסתובבי מעט בחיפוש אחר אוכל אמיתי, שכן עוגת גבינה לא היה מאכל שאהבתי במיוחד, לכן סירבתי לאכול מן העוגה בכל תוקף.
לא מצאתי דבר, פרט לאיזה חטיף בוטנים קטנטן.

צלצלתי אל ג’רארד כי נזכרתי שהוא לא היה נוכח בבית הספר היום.
מסתבר שבבוקר הוא נסע אל משפחתו במרסיי וחזר בדיוק לפני דקות אחדות.

לפתע היו דפיקות בדלת.
פתחתי את הדלת בעדינות.

ז’ולייט עמדה במפתן דלתי.
שיערה היה אסוף, ומבטה היה רציני.
היא פשוט עמדה שם ולא דיברה רגעים ארוכים.

”שלום…?” ניסיתי להוביל אל שיחה כלשהי או לפחות להבין למה היא פה.

”את יודעת שאבא שלך והשכנה ההיא, החדשה, מתנשקים?” היא לפתע אמרה.

”כן… אני יודעת…” חשבתי אם לומר לה שהוא הציע לה נישואים או לא…
בסופו של דבר, לא אמרתי לה.

”אני יכולה להיכנס?” היא שאלה.

”ברור” פתחתי את הדלת לרווחה ואפשרתי לה להיכנס.

”את מתרחקת ממני” היא קבעה.

”אני לא, זו את שמתרחקת ממני” קבעתי.

”את לא מספרת לי דברים, את לא מספרת לי כלום… אני מרגישה שמשהו קורה איתך לאחרונה ואני רוצה לעזור… אני רוצה להיות שם לצדך” היא אמרה.

המ… ואני בכלל חשבתי שהיא סתם מנסה להתיימר למקובלת יותר ורוצה שבזמנים קשים אלו, כאשר היא לא מדברת מלבה עם אף אחד, היא צריכה שאני אהיה שם לצדה ואקשיב לסיפוריה ומעלילותיה הקיטשיים.

”אבי הציע נישואין לשכנה ההיא” לא הצלחתי שלא להגיד את זה.

”מה?! מה עוד את לא מספרת לי?!”
היא נראתה זועפת, כאילו שהדבר קרה לה.
לא שאצלה הכל דבש… אמה מביאה בני זוג חדשים כל ראש חודש…
למרות שאת זה היא לא צריכה לספר לי, הייתי שם כשזה קרה.

”זה קרה הרגע” אמרתי.

”וואו” זה כל מה שהיא אמרה.
וואו באמת. מבחר מילים מעניין ביותר.

”אני רעבה כל-כך” אמרתי כאשר המשכתי לחפש אחר שאריות מזון בבית.

”בואי אליי, יש אצלנו מרק דלעת עם בשר ממולא”

”בשר ממולא במה?”

”בבשר…” היא הייתה רצינית לחלוטין.

הסכמתי כמובן, לא היה לי דבר בבית. אפילו בשר ממולא בבשר היה נשמע לי טוב.
כל הדרך אל ז’ולייט שתקתי.
במוחי רק עברו הרהורים על איך אפשר להתאהב עד כדי כך באדם שאתה בקושי מכיר.

”למה את כל-כך שקטה?” היא שאלה לפתע.

”אני מכינה את עצמי נפשית לרגע שבו אוכל בשר ממולא בבשר”

היא צחקקה וחייכה אליי.
בטח גאה בעצמה על שגרמה לי להצחיק אותה.

”אני מצטערת שהתנהגתי אליך לאחרונה בצורה מסוימת…” היא אמרה.

”צורה מסוימת?”

”כן, שהתעלמתי ממך ושאני לא מבלה איתך כמו פעם”

”קרה משהו שהבנת פתאום שאת מתנהגת ככה?” שאלתי אותה.

”לא, כלום, באמת שלא” משהו בטון שלה הסגיר את השקרים.
שוב, התמקדתי בעצם העובדה שאני עומדת לסתום את הרעב.

היא הובילה אותי אל ביתה כמו טרף אל המלכודת.
כאשר התיישבתי על שולחן המטבח, היא נאנחה וחיכתה שאתענג מעט
על מנת הפאר של אמה בכדי לפצוח בדיבורים.

”…אלפונז בגד בי” היא אמרה.

בלעתי את האוכל מהר בכדי להשיב, למרות שלא היה לי מה לומר לה.
הרי זה ברור שאלפונז לא בגד בה. אלא בגד איתה בחברתו. כי הוא הרי אלפונז הדושבאג.

”יש הרבה בשר בבשר! כלומר, יש הרבה דגים בים!”

ז’ולייט צחקקה מעט, אך מבטה היה עדיין עצוב.

”אלפונז הוא זה שהפסיד, לא את” הייתה עוד אמירה קיטשית שיצאה מפי.

היא לא התלהבה יותר מדי מחכמתי והמשיכה לדכא את עצמה במחשבותיה.

”תקשיבי, ז’ולייט, את לא צריכה להיגרר למצב שכזה, את יכולה להשיג כל מי שאת רוצה, אבל קודם תבדקי את הכדאיות… פשוט עם אלפונז זה לא היה משהו שיכול היה להתפתח…” ניסיתי ככל שביכולתי להיות מועילה. לא היה לי יותר מדי ניסיון כי אני פשוט לא נמשכת יותר מדי לדושבאגים… חוץ מג’רארד שהוא יותר מתנשא ופוץ מדושבאג.

ז’ולייט נאנחה ואמרה שאני צודקת.
קמתי וחיבקתי אותה. חשתי כוח מוזר שכזה פתאום…
בראשי התעוררה המחשבה סתם כך למלמל לה באוזן שאת אפלונז היא כבר שחכה…
ומשום מה כך עשיתי.

”את אלפונז את כבר שוכחת, הוא אינו קדחת, אך ורק צינון חולף שאת לבך כבר לא טורף…”

לפתע מבט עיניה התעבה, היא נראתה מהופנטת לכמה רגעים כאשר עיניה נעצמו ונפקחו, ואז היא חזרה אל המוטיב.

”וואו אדלין, אני מרגישה ממש מוזר… כאילו מעולם לא אהבתי את אלפונז… מה מצאתי בו? איכס!” היא ירקה באוויר יריקת שווא.

מה לעזאזל קרה הרגע? היא כאילו עובדת עליי? משתפת פעולה עם השיגעון המוזר שלי?
לא מטרידה אותה בכלל העובדה שלחשתי לה לחשים באוזן כמו איזו מופרעת? בכלל לא מתאים לז’ולייט שלא תצחק על הדברים האלה… במיוחד כשאני עושה אותם.

***

התאוששתי לבוקר חדש לאחר שמחשבות תקפו אותי כל הלילה. לא יכולתי פשוט להירדם.
נדמה לי אפילו שנמנמתי מעט באוטובוס משום שאיני זוכרת חצי מהנסיעה אל בית הספר.
חשבתי אם לספר לג’רארד או לא על המאורע, משום שכמובן הבחור לא חובב סיפורי מעשיות, כך לפחות אני חשבתי.

באמצע השיעור חשתי כאבים חסרי כאב ממצחי. אלה לא היו בדיוק כאבים אבל הרגיש לי
כאילו השמש נגעה לי במצח.
ג’רארד העיף מבט כבקשתי ואמר בהלם רב כי הירח החל לזהור.
בעודי מנסה להבין מה הקונטקסט של כל האירועים הביזאריים הללו, הוא פשוט הוציא אותי בהפסקה מן בית הספר. מורד שכמוהו.
הרגשתי שאני משתגעת ויכולתי לשתף רק אותו בכך.

”את צריכה להבין משהו אדלין, עם כל זה שאני לא מאלה שמאמינים בדברים כאלה, יש איזשהו קשר בין החתולה עם תליון הירח, הירח במצחך לבין השכנה החדשה שסיפרת לי עליה!”
ג’רארד חיפש לוגיקה ברגעים הכי כושלים מבחינה לוגית.

”ואיך אתה קשור לעניין?” שאלתי בציניות.

”אני סתם מנסה לעזור לך, אם את לא רוצה לקבל את זה, תמשיכי לתהות בחוסר ודעות, ובכל זאת בואי איתי דחוף” הוא גרר אותי אל ביתו שוב.

אביו ישב בסלון רגל על רגל וקרא עיתון מכובד כזה של איגוד הרופאים כאשר כוס קפה בידו.
נדמה היה כי לא שם לב בכלל שנכנסנו, אולי בגלל ריכוזו הרב בעיתון ואולי בגלל החיפזון של ג’רארד שגרם לי לרוץ אחריו כל הדרך אל חדרו.

מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 5 – ג’רארד החפוז
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך