מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 4 – חצי הירח

הבטתי בחתולה דקות ארוכות ללא הבנה כיצד יכלה להגיע אל ביתי כל הדרך מביתו של ג’רארד.
היא הייתה חתולה שקטה, לא ייללה כלל, ומבטה היה אנושי בצורה מפחידה.
כאבי השריטה במצחי רק החריפו. הלכתי אל המראה וראיתי שהשריטה התפתחה למעין צלקת בצורת חצי ירח. ישר נבהלתי.
באותם רגעים, הבנתי את מחשבותיו של ג’רארד- שכל הדבר חלום.
אין סיכוי שהסימן על מצחי אמיתי.
נכנסתי אל חדר האמבט וסגרתי מאחורי את הדלת. נגשתי אל הברז וניסיתי למחוק
את הסימן מעליי עם המים. קרצפתי עם סבון, מסירי איפור למיניהם, מגבונים ומגבת טבולה במים מעורבבים עם מעט אבקת כביסה אפילו-
דבר לא עזר. הסימן היה כחלק מעורי.

היה ברור לי שהסימן קשור בצורה כזו או אחרת אל החתולה.
הריי חתולה שחורה ומוזרה בעלת תליון על קולרה שניראה אותו הדבר כמו הסימן המוזר שעל מצחי, עקבה אחריי לכל מקום בו שהיתי, אפילו שהמרחקים בין אותם המקומות היו די גדולים, ואין סיכוי בעולם שחתולה רגילה הייתה מצליחה לעשות את כל דרכה מן אזור הנמל של ניס אל שכונתנו, שהייתה על גבולות הפרוורים וכך סתם, בצירוף מקרים היא הגיעה בדיוק אל מפתן פתח ביתי.

היה זה כה מוזר ומבלבל.
הרגשתי חסרת אונים עם הירח המוזר שעל מצחי.
איך אלך לבית הספר כך? כיצד אפגוש אנשים? מה אגיד להם?
שבמקרה התפתח לי ירח חדש על המצח? ישבתי על הספה כאשר החתולה איכשהו
שוב הספיקה להיעלם והתחלתי לבכות.

לפתע, נכנסו אל הסלון אבי וז’נבייב.
מסתבר שהוא יצא שוב החוצה בכדי לחכות לה שתשוב הביתה.
כנראה שברגע שראה שהיא חזרה, הוא גרר אותה אל ביתנו.

”אדלין מתוקה, מה קרה?” הוא התיישב לידי.

”תסתכל!” הראיתי לו את הירח המתועב.

”ממה הצלקת המשונה הזו?!” הוא התפלא לכאורה.

”אין לי מושג, ואני לא יודעת מה עליי לעשות, עכשיו אהיה ללעג אצל כל אדם שיראה את
הדבר המשונה הזה על מצחי!” המשכתי להתייפח.

לאבי לא היה מה לומר. פתרון לא היה לו במילא, ולדבר דברי ניחומים לא היה הצד החזק שלו.

”מה אם אומר לך שלי יש פתרון לבעייתך?” ז’נבייב נכנסה כך פתאום אל השיחה.

”תציעי כל פתרון, אני מוכנה לכל דבר שיסלק את זה ממני!” צעקתי בחוסר אונים.

”אגזור לך פוני חמוד, בכדי שיסתיר את מצחך” אמרה.

לו הייתי במצבי הרגיל, כמובן שהייתי מסרבת שתיגע אפילו בשערה אחת מראשי.
אבל הייתי מיואשת. הסכמתי.

לאחר שסיימה ז’נבייב את מלאכתה, התרשמתי לטובה.
הפוני יצא ישר ואחיד. הוא הסתיר את כל מצחי והגיע כמעט עד עיניי.
הוא גם ניראה ששינה את פניי, משום שנראיתי כבובה.

”מה יכול היה לגרום לצלקת להופיע בצורה שכזו?” שאל אבי לפתע.

”אני לא בטוחה, הייתה לי תחילה מעין שריטה מעוקלת… וכך פתאום היא הפכה לצלקת
בצורה הזו” אמרתי.

”משונה מאוד” אמרה ז’נבייב בנימה צבועה מעט.
כאילו באמת היה אכפת לה.

בכל אופן, לאחר מכן, הלכו שניהם לטיול במרכז העיר ואני נשארתי לבדי בבית.
רציתי להזמין מישהו אליי, אבל ניראה כי רק ז’ולייט הייתה האפשרות היחידה מאחר והיא גרה במרחק רחוב אחד ממני.

נאנחתי וחשבתי.
הבטתי זמן רב במראה בכדי להפנים שזו אני שעומדת שם.
נראיתי שונה לחלוטין עם הפוני, עדינה וילדותית יותר.
הרמתי אותו כמה פעמים בכדי לבדוק אם סימן חצי הירח עדיין שם.
הוא היה שם בכל פעם שבדקתי.

לפתע צלצל הטלפון.
”היי אדלין…” היה זה הקול ג’רארד.

”מה נשמע?”

”הכל בסדר, את שומעת? אני אצלך בשכונה, רוצה שנעשה משהו?”

”תקפוץ אליי לביקור”

”היכן בדיוק את גרה?”

”תיכנס לרח’ ג’וזף דוראנדי, יש שם מעין סמטה עולה, תכנס אל אותו המקום, שם אתה תיראה בית בצבע ורוד שלידו ישנו שלט שאומר שהכביש באותו הרחוב הוא חד-סטרי”

”אני מקווה לזכור את כל זה, אבל בסדר גמור”

הוא הצליח להגיע בסופו של דבר.
הוא הסביר לי שלא היה לו יותר מדי מה לעשות ושבמקרה הוא היה בסביבה.
הוא גם החמיא לי על התסרוקת הבובתית החדשה.
הייתי חייבת להראות לו את צלקת הירח.

הוא ניסה למצוא סיבה הגיונית…

”אולי החתולה שראתה את הסמל כל-כך הרבה פעמים, העניקה לך במתנה שריטה כדוגמת הצורה שזכורה הכי טוב בדמיונה… אולי צורת הצלקת רק דומה לירח, והירח הוא בדמיוננו וזהו רק צירוף מקרים…”

אולי ואולי ואולי ואולי.
לא היה לו את ההסבר הנדרש בשביל לשכנע אותי שזהו רק צירוף מקרים מזערי.
הייתה לי שריטה קטנה לפני יומיים, שלפתע הפכה לחצי ירח מובהק. ועוד הופיעה כצלקת לבנה.
הוא שאל אותי אם ניסיתי לנקות את זה, שאולי זהו בסך הכל לכלוך.
כל דבר שיצא מפיו היה צפוי.
בעקרון, גם הוא לא יכול היה להסביר את התופעה.

בסופו של דבר הוא אמר- ”פשוט אל תיקחי את הפוני לאחור”

”ואם יש רוח? במיוחד בעונה הדוחה הזו…”

”תכסי את זה עם איפור או משהו, כמו שכל הבנות עושות”

אין לי בכלל איפור בבית פרט לאיזה אייליינר שחור שקניתי לפני שנה והשתמשתי בו בדיוק פעמיים… גם אותו אני לא זוכרת היכן שמתי.
ואני לא עומדת להתחיל לשים איפור אך ורק בגלל ירח מעצבן שהחליט להופיע לו כך פתאום ללא שום התראה מוקדמת.

”אמרת להורייך על הדבר?” הוא שאל.

”אמרתי לאבי שלא בדיוק עזר לי בצורה כלשהי…”

”מה עם אמך?”

”אנחנו לא הכי בקשר שפשוט אתקשר אליה כך סתם ואומר לה שגדל לי ירח על המצח”

”הורייך גרושים?”

”כן…”

הוא הביט עליי במבט מרחם. למעשה, הוא כמעט ולא ידע עליי דבר.
כנראה שגם לו עלתה אותה המחשבה ולכן הוא שאל אם יש לי אחים או אחיות.

הסברתי לו שיש לי אח גדול שחי בקנדה.
הוא עבר לשם משום שהוא איש עסקים שמטייל לו בעולם וסוגר עסקאות
הקשורות לאלוהים יודע מה.
הוא מבקר פעם בשנתיים, ומטלפן פעם בחודש… גם איתו אני לא הכי בקשר.

הבית שלי היה יותר שומם מביתו של ג’רארד. אצל ג’רארד לפחות יש מעין אווירת חיים.
הבית שלי היה מדכא, במיוחד כאשר הייתי שם לבדי.

עצב תקף אותי לרגע משום מקום והתחלתי להתייפח שוב על הספה ליד ג’רארד.
ג’רארד היה חסר אונים, הוא לא בדיוק ידע מה לעשות.
תחילה הוא ניסה לעודד אותי, להבין אותי, לדבר איתי לעניין ואז להצחיק אותי. דבר לא עזר.
בסופו של דבר הוא חיבק אותי קלות וניסה להרגיע אותי, דבר שכן עזר.

”אני מנסה לחשוב מה היה קורה לו היה לי ירח על המצח” הוא אמר תוך כדי.
צחקקתי ואמרתי שהוא בטח היה מטיל ספק בכל מה שידע עד היום.

הוא טען שאילו זה היה קורה לו, הוא היה עורך בדיקת מציאות כל שנייה ביום.
חבל שהמצב אינו חלום צלול באמת, כפי שהייתי רוצה.

***

”אין לי מה לומר לך אדלין, היא תסלח לך בסוף…” אמרה נאדין חסרת העצות.

”אם היא לא מדברת איתך כנראה שעצבנת אותה, אני יכולה להבין אותה, את ממש מעצבנת…” אמרה דניאלה.

נהדר. לאחת אין מה לומר, ולשנייה יש רק מילים שליליות שנוגעות אך ורק אליי בעניין.
שתיהן ממש הרגיזו אותי, לכן קמתי והלכתי משם ללא אף מילה נוספת.

הלכתי לבדוק היכן נמצאת ז’ולייט באותו הזמן, בכדי לשאול אותה מה פשר ההתנהגות שלה.
לאחר חיפושים רבים מצאתי אותה יושבת בכיתה ואוכלת סנדוויץ’ שהביאה מן הבית.
”ז’ולייט” אמרתי ועמדתי ליד שולחנה.

”מה את רוצה?” היא ענתה בטון עצבני.

”את מתעלמת ממני, את מדחיקה אותי ואני באמת שלא מבינה למה” התכופפתי בכדי לדבר אליה פנים אל פנים.

‘טוב, אני אגיד לך למה! קודם כל נתחיל בזה שביקשת להעביר את ג’רארד במקומי לידך!”

”מה?! מי אמר לך דבר שכזה?!” איך היא גילתה לעזאזל? רק גב’ ליאונה ידעה שביקשתי במכוון שתעביר את ג’רארד במקומה.

”בכל מקרה, חוץ מזה, בזמן המסיבה, נעלמת לי לגמרי, ואחרי שנגמרה המסיבה, אפילו לא טרחת לשאול מה קרה אחרי שאימא שלי עשתה הצגה שלמה עם השוטרים והכל! את לא מטלפנת אליי, את לא מדברת איתי- את כל הזמן עם ג’רארד! פשוט שהיום הוא לא בא, ולכן את נזכרת שאני קיימת!” היא קמה ויצאה מן הכיתה עם ההליכה הנשית המוגזמת שלה, שהפעם הייתה גם מעט דרמטית.

היא חזרה מיד לאחר מכן, רק בכדי לומר-
”דרך אגב, ראיתי את השכנה החדשה שלך אתמול, היא באמת יפה” היא אמרה ואז שוב הלכה.

”ז’ולייט?” הלכתי בעקבותיה.

”מה עכשיו?” היא התיישבה ליד נאדין ודניאלה שהביטו בי כאילו הייתי נאלחת מהן.

”בואי רגע, אני רוצה לספר לך משהו” אמרתי.

”ספרי”

”לא כאן…”

היא נאנחה וקמה.
גררתי אותה לפינה ריקה מאנשים- ליד דלת הכניסה אל הספרייה.

”תסתכלי” אמרתי לה והרמתי מעט את הפוני שלי כלפי מעלה.

”מה?!” היא כסתה את פיה מרוב הלם.

הנהנתי בראשי, כאילו אני מאשרת שההלם שלה אכן מוצדק.

”מה ציירת על עצמך לעזאזל?” היא נרגעה מעט.

”אז זהו שזו צלקת”

”למה צילקת על עצמך ירח?! את לא נורמלית…!”

”אני לא צילקתי כלום, הצלקת סתם כך פתאום הופיעה!…”

”…אין מצב שזה אמיתי” היא ניסתה לטשטש את הירח עם האצבע שלה בעדינות.
מן הסתם שהיא לא צלחה.

מפעל המכשפות של ז’נבייב- פרק 4 – חצי הירח
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך