תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י”א

לפרק הקודם

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י’

—

החיים היו טובים עבור גולן מקול.
הוא שחה בג'קוזי שלו בעונג, בתוך היכטה הפרטית שלו, וחשב על סכום הכסף שהרוויח היום, ועל מה שיוכל לעשות עם סכום כסף זה.
הדבר הראשון, כמובן – איזה תכשיט לחברה החדשה שלו. זה בטח ישמח אותה.
הוא ידע שטיפני קלסו היא קשה לשכנוע, אבל אבא שלו לימד אותו שככל שהתכשיט הניתן לבחורה יפה יותר – כך הלב שלה יימס יותר.
דפיקות נשמעו בדלת החדר.
"מי זה?".
"זה אני, פייר" נשמע קול העוזר האישי של גולן. "יש לך טלפון חשוב, אדוני".
"תודה פייר, אגש עוד רגע".
גולן יצא מהמים, התנגב, לבש חלוק בצבע כחול-ים ויצא מהחדר.
פייר נתן לו את הטלפון "כאן גולן מקול, מי מדבר?".
"שלום אדון מקול! מתי תוכל להגיע לתחנת משטרת תל-אביב?" נשמע קול.
—
מאז שנכנסה קנדריקס לזעזוע השני שלה עד שהגיע הפסיכיאטר המשטרתי שבדק מה מצבה הנפשי עברו לפחות שלוש שעות – דבר שהרתיח את טוני.
הפסיכיאטר אמר שהיא הדחיקה עמוק כל מיני פחדים וזיכרונות כואבים – וברגע אחד כולם יצאו בכוח.
הוא נתן לטוני מרשם כדורים מסוימים שקנדריקס תצטרך באופן עקבי פעמיים ביום לפחות, כדי שהיא לא תתחיל להתבלבל בין דמיון למציאות או במקרה גרוע – לחיות רק את העבר.
טוני הודה לו ושלח במידיות שוטר לבית המרקחת הקרוב לקנות את הכדורים, ולא אכפת לו כמה הם עולים.
"סליחה טוני," אמרה לו. "אני כזאת טיפשה, כל זה באשמתי".
"לא," תיקן אותה "כל זה באשמתו! עכשיו את חייבת לאכול משהו, יש אוכל שאת אוהבת".
"תן לי לנחש – הזמנת פיצה?"
"אני כזה שקוף?" אמר. "עם כל מה שקרה לא היה לי זמן להכין אפילו חביתת עין".
"אתה מתוק!" אמרה ונשקה לו. "איזו פיצה?".
"האט" והוסיף "עם תוספת גבינה ופטריות".
"יאמי!" התלהבה.
"והכול על חשבוני".
"לא מאמינה לזה, רומיאו שלי," אמרה "זה בטח על חשבון יח"מ".
"אני כזה שקוף?" שאל שוב.
—
עכשיו הם חזרו לאותו מצב בו היו 24 שעות קודם לכן.
רק שהפעם, למרות כל ניסיונותיו של טוני לעדד אותה, קנדריקס הרגישה עדיין מעורערת.
היא לא הצליחה להירדם.
שוב היא חשבה על עברה, על מה שקרה לה ועל מה שהביא אותה למצב הזה.
קנדריקס קמה, סגרה את כפתורי חולצתה והלכה לארון התרופות לחפש כדורי שינה.
ואז היא ראתה אותה מונחת שם – את הטבעת שלה.
היא שוב החלה לרעוד והתמוטטה בחבטה על הקיר.
קול החבטה העיר את טוני. הוא הרים את אקדחו ורץ לכיוון הקול.
כשהבחין בקנדריקס שהתקפלה ורעדה, התיישב לידה ואחז בכף ידה "אני כאן, קנדי, אני כאן".
—
כמה שבועות לאחר המפגש עם "סם", ניגשה אליה פייפר בסוף יום הלימודים לקראת היציאה הביתה.
"היי קנדי!".
"היי פייפר! מה נשמע מתוקה? צריכה משו?".
"אבא אמר לתת לך מה שנמצא בתא שלי – תא מספר 22" אמרה בדקלום כאילו עשתה על זה חזרות. "הקוד הוא 7822".
"מה י…" החלה לשאול, אבל פייפר כבר הלכה משם.
בסוף היום היא ניגשה אל התא, פתחה אותו בעזרת הקוד והביטה פנימה.
בין כל הספרים הייתה אריזה קטנה עם פתק עליה 'לקנדי'.
היא לקחה את האריזה, נעלה את התא ופתחה אותה – צרור מפתחות, אליו קשורים מפתח ופתק עם כתובת.
קנדריקס לא חיכתה יותר מדיי ונסעה לכתובת.
היה זה בית אחוזה גדול לא רחוק משם, הנמצא בתוך קרחת יער מבודדת ליד נחל. מהחלונות נראה שהאור בבית כבוי.
מכוניתו של פטריק חנתה שם וכן עוד טנדר שלא זיהתה.
על פנסי הטנדר היה מחובר פסלון קטן בצורת ציפור פורשת כנפיים.
היא ניגשה אל הדלת – היא הייתה נעולה. היא הוציאה את הפתח, פתחה את המנעול ונכנסה.
האור הודלק באחת והיא הסתנוורה לרגע כשהיא שומעת "הפתעה!".
כשעיניה התרגלו לאור הביטה סביב וראתה את פטריק ופייפר עומדים ליד אדם בבגדים מהודרים שישב וחייך כלפיה.
היא זיהתה אותו מתמונה ששלח לה סם – היה זה ניקולס טנדי.
"היי מתוקה! מופתעת?" שאל פטריק.
"אמ… לא ממש".
"אמרתי לכם שהיא תעלה על זה" אמרה פייפר.
ניקולס קם וקידם אותה בברכה ובהושטת יד "ברוכה הבאה לביתי הצנוע, גברת קיין. הכנתי לכולנו ארוחת ערב נעימה",
היא לחצה את ידו כמה שיותר בחביבות, מקווה שאינה רועדת. ממה ששמעה עליו – הוא אדם אכזרי ביותר.
"אבל בואו נתחיל בדבר החשוב" החל פטריק, הוציא קופסה קטנה מכיסו וכרע ברך "קנדריקס קיין – התנשאי לי?".
קנדריקס חטפה שוק וכמעט התעלפה. זה לא מה שציפתה לו.
"כ…כ…כן!" חייכה.
פטריק לקח את הטבעת ושם באצבעה של קנדריקס. היא הביטה בה בגאווה.
לרגע שכחה את משימתה וחיבקה ונישקה את פטריק בעוז.
" בואו נתחיל בחגיגה!" קרא ניקולס והיא התעשתה.
פייפר ופטריק שימשו בתור הטבחים והאוכל היה מעולה. הארוחה הייתה מהנה מאוד ונמשכה עד הלילה.
לאחר שסיימו לשטוף את הכלים אמר ניקולס לקנדריקס "אני מקווה שנהנית מהארוחה. לא סתם הבאנו לך מפתח".
היא באמת תהתה למה.
"אני מוריש את הבית הזה לבני. תהיתי אם תרצי לעבור לכאן איתו, במיוחד עכשיו אחרי שהסכמת להינשא לו".
"תודה לך, אדון טנדי" אמרה וקדה.
"אנא, תקרי לי ניק".
הוא הלך משם והיא נשמה לרווחה.
—
המקום הזה בתל אביב נראה לקורט הרבה יותר נחמד מקודמו.
הוא ניגש לבבניין שנמצא לפי הכתובת והביט על השמות בתיבת הדואר , לאחר מכן עלה לקומה השנייה ודפק על דלת דירה מספר 218.
"מי זה"? שמע קול נשי.
"משטרה" הודיע קורט והוציא תג.
הדלת נפתחה מעט ואישה צעירה לובשת חלוק מטבח הוציאה את ראשה "מה אתה רוצה?".
"האם צ'לסי מנדל גרה כאן?"
"למה?"
"בבקשה תעני, אני עייף"
האישה פתחה את הדלת ומייד ריח עוגיות שוקולד עלה באפו של קורט. הוא התגעגע הבייתה "אני חייב לשאול שוב – האם צ'לסי מנדל גרה כאן?".
"אני היא צ'לסי מנדל ואני גרה כאן. בוא היכנס".
קורט נכנס והתענג מהריח.
"מה הבעיה?" שאלה.
"אולי כדאי שתשבי".
עכשיו היא נכנסה לחרדה, אבל הלכה לסלון הבית והתיישבה. קורט הלך אחריה ונעמד מולה רחוק ממנה.
"גברת מנדל. אני ממש מצטער לבשר לך שאביך – מוטי מנדל, נמצא מת. עדיין איני יכול לתת פרטים".
"אבא שלי – מה?" היא צרחה. "זה לא ייתכן… הוא דיבר איתי אתמול ואמר שמצא עבודה סוף-סוף. שיבוא לבקר, ש…" היא התחילה לבכות.
"אני מצטער".
היא ייבבה "גירשתי אותו ואמרתי לו שאני שונאת אותו. הייתי מרשעת! אני מרשעת! אני…".
"את לא מרשעת. לא יכולת לדעת שהוא ימות".
"אולי… אבל היחס שלי אליו היה קשה".
לא היה לקורט מה לומר, אז הוא חזר להליכים "נשלח לך מישהו מטעמינו שילווה אותך בשלבי ההתאוששות ויסייע. אני מצטער".
הוא קד והלך.
כשנכנס קורט לניידת והל בנסיעה לביתו הבטיח לעצמו שבפעם הבאה יתעקש שקנדריקס תמלא משימות כאלה.
הסלולרי שלו צלצל. מספר לא מזוהה.
"הלו?"
"שלום לך, מר מילר" שמע קול.
"מי זה?" שאל בחשד.
רגע לאחר מכן קיבל קורט הודעת ווצאפ עם תמונה. הוא פתח את התמונה והחוויר.
"אם לא תעשה מה שאבקש – יקרה לאשתך האהובה ולילדתך החמודה דברים רעים שאינני רוצה לתאר".
"מה אתה רוצה?" שאל קורט בכעס.
הקול צחק…
—
"אוקיי, תודה על ההסעה, אביר שלי" אמרה איימי כשירדה מהאופנוע קרוב לביתה, רחוק מטווח ראייה של דירתה של פני סנואו.
'תודה על הטיול, היה כיף' סימן שקד בידיו.
היא הלכה מספר צעדים, הסתובבה ושלחה לו נשיקה באוויר.
הוא עשה כאילו תפס אותה והדביק אותה ללב שלו ואז נסע משם.
איימי צחקה והלכה לביתה. היא הייתה מרוצה 'תלך לעזאזל גל, נגמרו לך ההזדמנויות איתי'.
היא נכנסה לבית. אור דלק בסלון – מישהו פרץ?
"היי בת-דודה" היא שמעה וראתה פרצוף מוכר מביט בה.
"היי דבי" אמרה איימי ונרגעה. "מה מביא אותך הלום לארצנו הקטנטונת?" שאלה חצי מתעניינת.
דבי וילנאי הייתה בת-הדודה מצד אביה של איימי, והיחידה במשפחתה של איימי שהייתה בגילה. בני הדודים האחרים היו מבוגרים מאוד או צעירים מאוד.
הן נפרדו לפני שנה כשדבי המציאה תוכנת מחשב מוצלחת כלשהי ועברה לבריטניה להמשיך בעסק שם. דבי ניסתה לשכנע את איימי להצטרף – אבל למרות כל השכנועים איימי רצתה לעבוד עם גל.
איימי נתנה לה מפתח כדי שתשתכן אצלה כשהיא חוזרת מחו"ל.
"יש לנו קונה מכאן, יש לו המון כסף" סיפרה דבי בהתלהבות. "יש לו גם בן צעיר מה-זה חתיך".
"תני לי לנחש, אתם בקשר?".
"את מכירה אותי מאתמול? ברור שכן! הוא מת עליי!" אמרה דבי בגאווה.
איימי הביטה בדבי. הבחורה הרזה כמו מקל עם השיער הבלונדיני הארוך והעיניים הכחולות הייתה ממנה לחלוטין. לא היה לה מושג איך יצא שהן קרובות משפחה.
"אני שמחה בשבילך" אמרה איימי.
"ומה איתך? יש לך איזה בחור כבר?".
"אמ… אפשר להגיד שכן," חייכה.
"גל?" חקרה דבי. "אתם ממש מתאימים יחד".
"לא, ממש לא" אמרה איימי נחרצות.
"אז ספרי כבר!" דרשה דבי.
"סתם, מישהו, הבן של פני סנואו".
דבי קפצה בפליאה "הבן של פני סנואו? ראיתי אותו פעם! בחור לוהט. תשמעי – זכית. את חייבת עכשיו ללכת להגריל בלוטו".
"אני מקווה שזכיתי, אולי אגריל מחר" אמרה איימי. "אני חייבת לישון, יום חשוב מחר בעבודה".
"אני אשן על הספה, ואם לא אכפת לך – אצפה בטלוויזיה, ווליום חלש. יש המרוץ למיליון".
"תהני" אמרה איימי והלכה למיטתה.
'אני וגל? כן, בטח…'
—
"אתה בטוח שזה הבית?" שאל הקול בטלפון.
"כן, היא נכנסה לשם כרגע, אבל לא נראה לי שהיא לבד. יש שם עוד מישהו".
"בטל, לך משם".
—
החדר שהוקצה למתן רז בבית האבות העירוני היה מלא באותה השעה.
חווי ארנון ואיריס טלמור עמדו יחד ליד מיטת אביהן והביטו בו בדאגה.
"הוא לא ידע מי אני, חווי," בכתה איריס. "הוא גירש אותי מכאן ואמר שהוא רוצה למות".
"ששש…" אמרה אחותה הגדולה וליטפה אותה. "הוא לא התכוון לזה באמת, זאת המחלה הארורה הזאת".
"עד כדי כך?".
"כן, שמעתי על כאלה ששללו מילדיהם את הירושה," אמרה חווי וחייכה. "זאת אומרת שהוא עדיין אוהב אותך".
"אבל הוא גירש אותי…" טענה איריס.
"כמה פעמים את נפרדת מת'יאו לפני שהתחתנתם? לפחות 4 פעמים! האהבה עדיין דולקת".
"את צודקת" אמרה איריס וקינחה את אפה בטישו.
'גל היה מתמודד עם זה טוב יותר' חשבה חווי. 'איפה הוא, לעזאזל?'.
—
"אדוני, שיחה חשובה" אמר אחד הדמויות והושיט לדמות היושבת ליד השולחן המשרדי טלפון סלולארי.
"כן?".
"איך זה מתקדם? מצאתם אותם?" שאל הקול בקו השני.
"רק את הקפסולה, הנכדה שלי מצאה אותה".
"היא לפחות מוכשרת יותר ממך" אמר הקול בספקנות.
"מה הסיבה שהתקשרת?".
"התקשרתי כדי להתעניין בשלומך, כמובן" אמר הקול.
"כן, בטח" אמר וניתק.
'אני אמצא את זה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי' חשב לעצמו וחזר לעסקיו.
—
גל דחף קלות בעזרת כתפו את דלת הכניסה של קומת הגג העשויה מבטון שמרוב יושן הייתה קלה להזזה.
הבעיה שהדחיפה השמיעה צליל חריקה חזק וצורם שנשמע כמו ניגון בחצוצרה שבורה.
אבד מנגנון ההפתעה.
"היי לך שם!" קרא לכיוון הדמות הזוהרת שעמדה בשולי הגג. "אפשר להצטרף?".
הדמות הזוהרת הסתובבה. הייתה זאת בחורה צעירה שגל הכיר מאוד ושמר לה מקום בלב לאורך שנים. היא לבשה בגדי כלה מוכתמים בדם.
היא הנהנה.
גל התקרב ונעמד לידה. הוא הביט מקצה הגג וראה את גופתה המתה של ריקי "מה קרה לך, ריקי? למה את כאן? מי הרג אותך?".
"אני מצטערת, גל. הייתי טיפשה," ריקי התחילה לבכות. "לא הייתי צריכה להכניס אותך לזה".
"להכניס אותי למה? בבקשה ספרי לי".
"עזוב את העניין, גל, זה גדול ממך".
"ובכל זאת…" הוא התעקש.
מבטה של ריקי הפך למבוהל "גל! הבט למטה!"
הוא הביט. בהתחלה כלום לא השתנה. זאת הייתה בחורה לבושה בבגדי כלה רטובים מדם.
מבט שני הבהיל אותו – הייתה זאת גופתה של איימי!
—
גל פקח עיניים לרווחה. הוא היה שכוב עירום מכוסה בשמיכה על מיטה במקום לא מוכר.
הוא הרגיש משהו על החזה והביט לצד.
איזי כמוהו חסרת בגדים אך מכוסה, שכבה על צידה כשראשה כלפיו. היא ישנה וחייכה וידה חיבקה את החזה שלו.
עכשיו הוא נזכר מה קרה ואיך הגיע הנה וחייך. הוא שכח מתי נהנה כל-כך בפעם האחרונה.
'מה פשר החלום הזה?'.
הוא הוריד את ידה של איזי ממנו לאט-לאט ובזהירות, וכשראה שלא התעוררה- התכסה בסדין וחיפש את בגדיו וחפציו. לפי זכרונו הם אמורים להיות קרובים לאמבטיה.
הוא צדק והחל להתלבש.
השעון צלצל.
'כבר 10 בבוקר' נבהל והגביר מהירות.
"חשבת שתוכל להימלט ממני כל כך בקלות, גל?" שמע מאחוריו.
גל הסתובב וראה את איזי לבושה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצה לבנה עם כפתורים שהיו לא סגורים. הוא תיאר שזה בכוונה.
"לצערי אני מאחר" אמר ונשק לה בלחי "אולי כדאי שניפגש שוב בקרוב".
"בהחלט, נלך עם זה כמו שאני אוהבת, איזי-איזי," חייכה איזי. "אבל פעם הבאה – בלי שודד".
"בלי שודד" הבטיח ויצא.
גל חיפש את מכוניתו, וכשמצא אותה – נכנס והביט בפלאפון שהשאיר שם בטעות.
6 שיחות שלא נענו מאיימי ב-3 שעות האחרונות.
'לעזאזל'.
הוא התקשר חזרה לאיימי.
"הלו?" נשמע קולה של איימי.
"היי! מצטער שלא הייתי זמין. היה לי… משהו".
"גל, יש כאן במשרד מישהו שטוען שראה את היורה בחתונה".
גל חייך "נפלא! תעקבי אותו כמה שיותר, אגיע מהר".
'טעיתי. איימי היא בחורה מוכשרת ומוכנה מספיק להיות שותפה שלי. לפחות במקרה הזה'.
—
גל שמח על ההתקדמות, וכשיצא ממכוניתו בחניון מתחת למשרד הריץ בראשו את מה שידע עד עכשיו כדי להכין את שאלותיו למי שהגיע.
'א. ריקי בראון-מגל נורתה בעת ששתתה מהיין במהלך החופה'.
'ב. הפגיעה הייתה בגבה'.
'ג. כלי הירי רובה צלפים מסוג כלשהו'.
'ד. מיקום היורה היה בגג מפעל ממול אולם האירועים בו הייתה החתונה'.
'ה. הפלילו מסיבה לא מובנת את עידו לביא שאחז בסכין'.
גל עלה במעלית ונכנס למשרד.
תוך רגע הרגיש שמשהו לא כשורה. אין כאן אף אחד, לא איימי וגם לא עזיז.
ואז הבחין בשלולית של דם שהגיעה מאחורי שולחן ממולו.
הוא נזכר פתאום 'לא סיפרתי לאף אחד שזה היה ירי, חוץ מלאיימי'.
גל עמד להסתובב ולברוח- אך אז הדלת נטרקה מאחוריו.
הוא חש בחפץ קר בעורף.
'אקדח!'.
"שלום לך, מר רז!" שמע קול מתקרב מחדרו האישי "ממזמן רציתי להיפגש איתך".

המשך יבוא…

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י”ב