קינג ג'ורג'

כבר הרבה זמן שלג'ורג' לא הייתה חברה. לא כולם מכירים אותו, אבל אני דווקא מכיר אותו מצויין. הפעם האחרונה שהייתה לו חברה זה היה בכיתה ח או ט, כי עבר כבר כל כך הרבה זמן שהוא לא זוכר. הוא כמעט בטוח שקראו לה מרינה או אנה. שם רוסי כלשהו. בדיעבד הסתבר לו שהיא סתם הייתה אחת שיצאה עם כל השכבה, אבל אז היא נראתה לו פשוט אלוהית. והוא אהב אותה, הו, כמה שהוא אהב אותה. קשה לתאר את ההרגשה שעברה בו כשגילה שהיא יצאה עם החבר הכי טוב שלו במשך כל הזמן הזה. זה כאב, הו, כמה שזה כאב. כאב כל כך עד שלא הצליח ללכת. כאב כל כך עד שלא הצליח להרגיש. כאב כל כך שג'ורג' שהיה בכיתה ח או ט גדל להיות ג'ורג' שגר בדירת שני חדרים ברמת גן. בינתיים ג'ורג' הספיק להאשים את כולם בכאב שלו – את מרינה, את ההורים, את הערסים המעצבנים בבית ספר שאמרו שהשם שלו לא יהודי ושהוא גוי אוכל חזיר. וזה היה מעצבן, הו, כמה שזה היה מעצבן. כמובן שלג'ורג' זה לא הספיק והוא המשיך להאשים – את הבחורה שניסתה להתחיל איתו בבית קפה מתחת לבית, את הוודקה של 3 לפנות בוקר, את הברמן שאמר לו שעכשיו סוגרים. ובינתיים, עם כל המרמור הזה, ג'ורג' עבר מהבית של ההורים בדרום, בקיבוץ שכבר מזמן שכחו אותו, לדירה המוזנחת שלו ברמת גן. היא הייתה מוזנחת, הו, כמה שהיא הייתה מוזנחת. היא הייתה מוזנחת יותר מסתם דירה של רווק. היא הייתה מאוד מאוד מוזנחת. מוזנחת עד כדי כך שאם תעביר סמרטוט על הרצפה, כנראה שתאבד אותו תוך כדי. ובינתיים ג'ורג' חי בדירה הזאת, בלי שותפים, בלי סטוצים, רק הוא והפסנתר. והוא אהב את הפסנתר, הו, כמה שהוא אהב את הפסנתר. למרות שאף פעם לא למד ממש, הרי אף פעם לא היה לו חשק להשקיע, אבל עדיין מסיבה לא ברורה הוא תמיד נמשך לכלי הזה. כמעט תמיד הוא היה מתיישב ליד הכלי הזה ומתחיל לנגן, כשברוב המקרים לא כל כך ידע מה לנגן וגם לא תמיד איך. וכאבו לו האצבעות, הו, כמה שכאבו לו האצבעות. כאבו לו כי הוא ניגן. כאבו לו כי אחרי שמרינה עזבה אותו ניגן כל כך חזק שאחד הקלידים פשוט נשבר. כאבו לו כי אחרי ששבר בקבוק על הראש של הברמן ב3 לפנות בוקר ובילה את הלילה בתא מעצר, הוא חזר הביתה (או יותר נכון לדירה שלו, הוא אף פעם לא הרגיש יותר מדי שהיא הבית שלו) והוציא את התסכול על הפסנתר. ככה. בלי תווים. בלי תכנון. פשוט שפך, או יותר נכון הטיח את התסכול שלו על הפסנתר. וזה היה מדהים, הו, כמה שזה היה מדהים. זה היה משהו שאף אחד עוד לא שמע. אבל לא רק זה, היה בזה משהו יותר מזה. היה בזה משהו שאף אחד עוד לא הרגיש. וג'ורג' המתוסכל, עם הכאבים באצבעות והצלקות מהטיזרים של השוטרים שעדיין צרבו לו בכל מקום אפשרי בגוף, כתב את היצירה וקרא לה בשם. הוא לא ממש זכר את השם, אבל זה היה שם מעניין כזה, שם שרק גרם לך לרצות להתחיל לשמוע. הוא סגר את הדפים שעליהם כתב את התווים בתוך חוברת שחורה ונעל אותם בארון במטבח. עם השנים ג'ורג' הזדקן, והפך מצעיר רווק ממורמר למבוגר בודד וממורמר. מדי פעם הוא היה יורד למכולת וקונה קצת חלב ולחם, אבל רוב הזמן הוא הסתגר בדירה שלו. הוא היה בודד, הו, כמה שהוא היה בודד. כל כך בודד שכשעבר התקף לב אף אחד אפילו לא הרגיש. רק שבוע לאחר מכן אחת הזקנות אמרה שהריחה ריח קצת מוזר מהדירה שלו וניסתה להיכנס, ומצאה את הדלת פתוחה ואת ג'ורג' שוכב מת על השטיח האפור בסלון. והוא היה מת, הו, כמה שהוא היה מת.