החוטים נקשרים זה בזה

האסימונים יורדים כל פעם קצת, בכל יום הם מרשרשים על הרצפה. צליל הנפילה שלהם, גם אם הקטן ביותר מרעיד אותי ומטלטל את עולמי. אני שואלת את עצמי לא פעם האם אני של עכשיו דומה לזו של לפני שבוע, לפני יום ואפילו לפני שעה? אני שואלת את עצמי כמה אני מכירה את עצמי? או אם בכלל? ואם אני שואלת את עצמי את זה האם אפשרי בכלל שאנשים אחרים יעידו עלי שהם מכירים אותי? אני שואלת ושאלותיי, אינן מקבלות תשובה.
כל סטודנט יעיד שבתקופה זו, של בערך חודש וחצי לפני מבחנים, עולמו מטלטל. החרדה בשמיים, הסוגים שלה מתערבבות בתוכי כמו גדרה מבושלת היטב. יתר על המידה אפילו, יש להגיד. אז נכנעתי, נכנעתי לחרדה, לקשב וריכוז, לדיסלקציה ולקחתי בפעם הראשונה תרופה "נגד" הקשב וריכוז. שלפחות אני יוכל להיות קצת יותר רגועה, שלפחות המחשבות יהדהדו אבל לא עד כדי כך. היא טבעית אומנם אבל משהו בי מרגיש הפסד. הרוקח אמר אחרי כמה ימים את תרגישי רגועה, את תחשבי שמשהו קרה שאת הלא מרגישה טוב. הוא אמר לי לא לפחד, שזה טבעי. אבל אני לא מרגישה רע. אני מרגישה כאילו אני יכולה לנוח. ללכת לישון עם פחות דאגות שקשורות אלי. אני עייפה כל הזמן ובאותו זמן רגועה. כיף לי, וזה הדבר שבאמת הפחיד אותי. נכון, הרוקח אמר שזה נורמלי להרגיש ככה כי ככה רוב האנשים מרגישים. אבל אצלי, בעולם שלי זה לא נורמלי. בעולם שלי צריך לנצל כל שניה, שאף אחת מהן לא תהיה מבוזבזת. העולם הזה הוא כל מה שאני מכירה ועכשיו, אולי, הוא כבר לא העולם שלי יותר. האם שיניתי את עצמי? האם זה היה חלק ממני? כי מי בכלל זאת אני? האם "מכרתי" את עצמי לציונים טובים, ליכולות שהם לא שלי? האם נכנעתי לקשיים מעייפות נפשית של להתמודד עם עוד משהו? באותו זמן אני תוהה האם זה יספיק האם אני לא צריכה איזה רטלין או קונצרטה? איזה מיקס כזה כמו כולם כאן שרק ייתן לי למקסם את זמן הלמידה שלי.
יושבת מהורהרת בעצמי. ככל שהזמן עובר אנחנו מתקדמים בחומר ואני לומדת על עצמי. אני רואה את ההשפעות של כל הדברים ושל רבים אחרים על חיי. אני נזכרת באירועים בחיים שלי ומגלה איך בתוך השיעור אני מכבה את המצלמה של הזום ודמעות מתחילות לזלוג מעיני. אולי כיבוי המצלמה הוא בין הדברים היחידים שטובים בזום הזה. "תחשבו על ההשלכות החברתיות" הוא אומר לנו
אני חשבתי על המחברת ש"לקחו" לי הילדים באוטובוס וצחקו על הטעויות כתיב שלי. זכרתי בדברים המטופשים שהייתי עושה רק כדי לנסות ולהיות חלק. המילים שיוצאות מהפה כל כך מהר ואחר כך שאני פתאום מבינה את ההשלכות שלהם אני מתחרטת. אני נזכרת במשטר הרודה שיצרתי לעצמי כדי לנסות ולרסן את כל הדברים האלה ששמתי לב אליהם ושאחרים שמתי לב. אני נזכרת בצבא איך פעם ראשונה הוטחה מולי המילה דיסלקציה מתוך חוסר הערכה וטענה כי בחיים לא הייתי אמורה להיות כאן. זכרתי בכל האירועים האלו ובעוד הרבה אחרים. שאלתי את עצמי למה תמיד הסתרתי? למה אף פעם לא יכולתי לתאר את הדברים מילה במילה? התביישתי, הייתי בטוחה שמדובר בבעיה בי גם כשהייתי אומרת- אני אדם כנה וישר וצריך להעריך את זה. אבל הבעיה היא באמת בי. אבל גם בחברה הזאת. אף על פי זאת, הכתובת הייתה על הקיר. המורים ידעו, לפחות על הקשיים אם לא על החרם. ההורים ידעו, והתביישו מהמושג קשב וריכוז שאז לא היה כזה מוכר ונפוץ. נכון הם לקחו אותי לאבחון ואז נאמר כי כנראה שמדובר במקור פסיכולוגי אך גם יש סיכוי שיש גם קשב וריכוז. הם בחרו להתייחס רק לחלק הראשון- הפסיכולוגי. נראה כי הצוות החינוכי ברוב חיי לא היה שם. הוא התנה את הדברים באבחונים שצריך לעשות, הטיפולים שצריך ללכת. לא הייתה תמיכה, לא הסתכלות וגם מעברי כיתה לא עשו את העבודה. אני חושבת על הילדה שהייתי בדמעות. בא לי לחבק אותה. אני יודעת שאני חזקה ושהיא הייתה הכי חזקה שהיא מסוגלת להיות. אני חושבת עליה ואני אפילו קצת מרחמת עליה. אבל רחמים זה הרגש הכי נורא שאתה יכול להרגיש לבן אדם. תמיד אמרתי גם כשהייתי ילדה קטנה – לעולם אל תרחמו עלי. אבל אני מסתכלת עליה ואומרת ריבנו של עולם מישהו יכל לעשות משהו. מישהו יכל לטפל ולקחת לידיים. אם רק למישהו היה אכפת באמת. לאורך חיי היו אנשים שהיה להם אכפת. להורים שלי היה אכפת אבל הם היו צעירים ולא ידעו מה לעשות. לרוב המורים אולי היה אכפת אבל לא מספיק. המורה שהייתה שם לציידי באמת היגיעה רק בכיתה י' וזה כבר היה מאוחר מידי. אני חושבת האם מישהו מבית הספר אי פעם האמין בי? ברוב שנותיי ביסודי אצטרך להעיד שלא.. מלחמה על עצמי התחילה כבר אז והחלטתי שאני אציין בלימודים אם לא בתחום החברתי. המלחמה אם כן הייתה כפולה. אני זוכרת שהיה לי קשה מאוד והלחץ שהפעלתי על עצמי יצר דבר נוסף חרדת מבחנים. אני מתסכלת אחורה על החוטים שנקשרים אחד בשני ויוצרים את סיפור חיי. אני שואלת את עצמי אם לא היה זה סיפורי שלי האם לא הייתי אני? כל זה הוביל אותי, בלת ברירה להיות האני של עכשיו. האני שמבקשת להיות שם בשביל אלא שרק צריכים שיאמינו בהם, שיתנו להם את התנאים או באופן כללי שיקבלו כל מה שאני לא. ממקום זה אני מבינה ברעד שכל לימודי ועתידי אני משקיעה כדי אולי לתקן את סיפורי שלי. זה מה שמביא אותי להרגיש חייה ומשמעותית. לא הבנתי זאת תחילה. עשיתי זאת מתוך תת מודע עמוק. אני מבינה זאת ברעד ושואלת את עצמי האם לא די להיתקע בעבר? והאם אי פעם אני יכול להתקדם הלאה? או האם מדובר בתהליך ריפוי? אני חוששת מהעתיד כשראשי תמיד מופנה טיפה כלפי העבר.