כבר כמה זמן שזה לא הולך, משהו מת, נכבה, לא קיים יותר. האהבה שלו שאותה חשב שלעולם לא יאבד פתאום הפכה לרוטינה משעממת, שגרה, חוסר תשוקה. נשמע מוכר? ככה זה […]
היא שכבה שם, זיעה קרה יורדת במורד גבה, בחוץ הגשם לא הפסיק נראה זה היה כאילו לעולם לא יפסק. היא ידעה שכבר לא יחזור, היא הסתכלה החוצה מן החלון אל […]
טיפות הגשם נקשו בעדינות על תקרת הקרוואן, מכורבל בתוך שמיכת צמר גדולה הוא התעורר לעוד בוקר גשום בין ההרים של מונטנה. אם מישהו היה אומר לו שהוא הולך לגור בתוך […]
צעד ועוד צעד, ואז עוד אחד, כבר שנתיים שהוא מתאמן לקראת הטיפוס הזה. עכשיו זה קצת מרגיש שכל החיים הובילו אותו לשם, להרים, לפסגות מושלגות ומצוקים. תמיד הוא אהב את […]
מגפי בוקרים גבוהות מתחת למכנסי ג’ינס קרועים וחולצה משובצת שמקופלת בדיוק עד המרפקים, ג’ון יצא באותו בוקר מהבניין בשיכון ד. האמת שקראו לו משה אבל כל החברים מהשכונה נתנו לו […]
כשקיבל את ההודעה הוא ישב בבית קפה קטן באחת משכונותיה העתיקות של מילאן, הוא אהב לשבת שם, אף אחד לא ידע מיהו או מאיפה בא. הטלפון הנייד זמזם אחרי אולי […]
בחשיכה הוא יושב, על ספסל ישן בגינה הציבורית, רוב שעותיו מאוחרות הן, לבוש בחליפה שחורה ונקיה למשעי. הפעם זה אדון גורדון, הוא כבר לא יחזיק מעמד הלילה, הגרורות הגיעו לכל פינה אפשרית בגופו וצריך להעביר אותו אל הצד השני. ככה נראים ימיו, מרביתם מלאים באנשים מבוגרים שחייהם מגיעים לקיצם, מידי פעם באים אלו שזמנם הוקדם, התנגשות מכוניות, מחלה חשוכת מרפא או אנשים שחרצו את גורלם בעצמם. בכל פגישה מחדש עולות אותן השאלות, מי אתה? מה קרה? למה אתה כאן? בבקשה אולי תיתן לי עוד קצת זמן? בבקשה? ובכל פעם יושב הוא בסבלנות ומסביר, שזהו, כאן זה נגמר ושאי אפשר עוד קצת זמן והגיע הזמן ללכת, שהוא רק ממלא את משימתו. מעולם לא בחר את תפקידו, הוא יצירה של אין סוף, של זמן ומרחב. ותמיד כששאלותיהם נענות, כשההבנה מחלחלת, עולה חיוך קטן של השלמה, של קבלה. כשנכנס לביתו של מר גורדון באותו לילה, שום שאלות לא נשאלו, שום בקשות או תחנונים, רק חיוך קטן של קבלה, של אנחת רווחה, שסוף סוף הגיע הזמן ללכת.
כבר שנתיים שאני לא מצליח לכתוב כלום, ערימות של בקבוקי וויסקי ריקים ממלאים עכשיו את מה שהיה פעם חדר העבודה. דירה קטנה בפלורנטין וחתול, מי צריך יותר מזה. בפיצוציה הקטנה […]
נשמתה לראשונה שייכת לה. היא לא נותנת את כל כולה לאחרים. היא אמנם בצד, עם דמעות בעיינים וחתכים בגוף (מזה שנים שלא), ואף לא אחד באמת חושב מה קורה איתה […]
שני גברים ישבו על גדת הנהר, כמנהגם. הזרם נע בשלווה מופתית, האוויר היה צלול וטהור, וניכר היה ששעת הדמדומים הולכת ומתקרבת. מזמוריהן של עופות השמיים הנחים בחיק העצים התחלף, מזה […]
להרוג את שניהם אני צריך להרוג אותם, את שניהם, ידעתי. ההוראה ניתנה לי מלמעלה, ולא היתה לי האפשרות לערער. הרי זה מה שאני, זה מי שאני וככה זה – להרוג […]
הירח כבר לא שמח והעננים גם הם בוכים, את השמש בקושי רואים מאז שהאפור תפס מקום. הירוק השחיר והחום התייבש, נסדק. השברים הם לא רק אצלי בלב, הם בכל העולם. […]
“אני נתתי לך איזושהי סיבה לשנוא אותי ?!”,הוא תפס את ידי ושאל. הבטתי למעלה על הדגלים בכחול לבן שתלו לכבוד יום העצמאות. אני באמת לא רציתי לראות אותו כאן. “אני […]
גבוה. כה גבוה הבניין, ואני ממש על הקצה. לטפס ברגל את כל זה,כשאין מעקה, סחט ממני את כל הכוחות. זה היה טיפוס מפרך וכואב, אבל כמו לטפס על הר באמצע […]
כל אחד ואחת מאיתנו יש לו את פסקול חייו. השירים והמוסיקאים עליהם גדלנו ואותם שמענו , לפחות בתחילה, כמאזינים “שבויים” בבית הורינו או בבית סבא וסבתא שלנו. אם תשאלו את […]
אחד. שניים. שלושה. ארבע צעדים. נשימה. עמדתי קצת מרחוק, הסתכלתי על כולם. גופות מושלמות בעולם מחורבן. עשיתי עוד צעד. ועוד צעד. והנשימה נהיית כבדה. נראה לי ששכחתי משהו. זה המשאף. […]
את דוויד הכרתי במועדון חשוך, בין עשן הסיגריות האופף הוא עמד שם מעבר לבר. מסתכל לעברי, מנסה להבין אם אני יפה גם באור. בודק איך נוכל להפגיש מבטים, נועץ חזק […]
היא רגישה. אוי אלוהים כמה שהיא רגישה. זו החולשה הכי גדולה שלה. לפעמים אני חושבת שהיא עדינה מדי לעולם הזה.. שקצת קשה לה מידי. היא בוכה הרבה. בכיינית כזו. היא […]
ההמתנה בתור א-דרימל (*) (מנוקד: א’ בפתח – שווא וחיריק) די צפוף אפשר לומר. וגם חם. מחניק. הכיסאות מפלסטיק. אדומים ? כתומים ? דהויים !! לא כולם יושבים. מי שעומד […]
השמיים היו עם מלא כוכבים, אז החלטתי לנסות ולספור אותם תוך כדי הליכה עם אבא. הרמתי את היד לשמיים והתחלתי לספור, אני יודע לספור כבר עד אלף. אבא הוריד לי […]
“אפשר להיות כבר מקובלת?” שאלת השאלות לא? מי לא היה רוצה להיות מקובל? מי לא היה רוצה להרגיש בטופ? ובנינו.. מי לא חיפש באינטרנט איך להיות מקובל? איך לגרום לאנשים […]
במחצית השניה של הלימודים המורה כוכי אמרה לנו שעכשיו שיעור הפתגמים הופך לשיעור הבעה ושכל אחד מאיתנו יצטרך לכתוב סיפור קצר ולהקריא אותו בכיתה. המורה שאלה מי הם שני התלמידים […]
ירדתי למטה לחפש חברים לשחק איתם כדורגל ומצאתי את אסף וניר איפרגן בתוך בריכה מתנפחת, משפריצים מים אחד על השני בדשא מתחת לבניין שלי. רציתי להצטרף אליהם אבל לא הייתי […]
יערה תמיד מגיעה לגן עם כובע שחור מלא בנצנצים בצבעים כחול ואדום. ידעתי שליערה הייתה קרחת מתחת לכובע. כל הילדים ידעו, ומי שלא ידע שמע על זה מילד אחר בסוף. […]
העיר הלכה לישון ומסך החושך ירד עליה ואני לא יודעת איך אוכל לחזור הביתה. אני מפחדת למה למה הייתי כל כך טיפשה הייתי צריכה להקשיב לאימא. בסדר אני צריכה להתאפס […]
קוראים לה יעל והשיער שלה תמיד אסוף. היא גרה בהדסים 4, בקומה השנייה איפה שבבקרים אפשר לשמוע את משאית הזבל בולעת את האשפה למטה. היא אוהבת קפה עם שתיים סוכר, […]
מאת: ו. מ. ארואה. היה זה בערך יום השנה לראשית גלותו של המתבודד באותו יום קיצי. חולות המדבר שתקו לכבודו שתיקה חרישית ואף הרוחות פסקו ממשובן לכבוד המאורע השנתי. ודווקא […]
אבד והתפרק לרסיסי זכוכית קטנים החלק ההוא שמוכן לחיות ותו לא. שמוכן לחיות עבור הכתיבה, ולא עבור האהבה. שחי כדי למות ולהתמוסס על המדרכה או על הר החרמון, ביום חורף […]
דיו שחורה טלפיים ארוכות אוחזות בי, ואני – אין לי כלום. מסביב רעש הרקע הלילי, של העיר הגדולה, של תל-אביב, אין לי אלא תיק מסעות תיק גב קטן וישן ובו […]
התחזית , לב שבור בדיוק רגע לפני שאני מרגישה שדפיקות הלב שלי מתחילות להיות בקצב מואץ מהרגיל, אני נזכרת לנשום. להכניס פנימה אוויר, לעצום עיניים, להשאיר את האוויר בפנים כמה […]
