הזוהר הצפוני – פרק ב: נוצה

חזרתי בדיוק הביתה אחרי ויכוח מתיש עם לקוח שהפסיד בהשקעה של חברת הטמפונים הגרועה ההיא שהוא כל-כך רצה לשים את ההשקעה בה. אמרתי לא שלא ישים כבר בהתחלה, אבל אותו טמבל שמקבל כספי פנסיה כה עצומים שאין לו אפילו מושג מה לעשות עמם, התעקש לשכנע אותי שאשכנע אותו להשקיע בחברה ההיא. הוא “חובב סיכונים”. סיכונים בישבן שלי. מי משקיע בחברה יוונית של מוצרי הגיינה נשיים שצצה משום מקום ואין לה שום היסטוריה בשוק?!

ירד גשם חזק אבל זה לא מנע מאוסקר לעשן את סיגריות ה”דאנהיל” הידועות לשמצה שלו. כל זכרי הבניין היו קופצים “לשאול לשלומו” של אוסקר כשראו אותו מעשן אותן על המרפסת שלו. מתוך נימוס, שמא בדידות, תמיד הציע להם להצטרף. הילדות שהביא לביתו כנראה היו יותר טיפוסיות של “נקסט”.

כשנכנסתי לדירה, בלאק תפס מנוחת צהריים על הספה. ניסיתי להתעלם מהנחירות שלו תחילה, אבל זה היה בלתי אפשרי. בסופו של דבר, הדלקתי את הקומקום, לכאורה כדי להכין קפה, אבל ידעתי שהרעש המחריש שבקע מהמכשיר העתיק ההוא יעיר את בלאק.
פיהוק פעור שנשמע מהסלון בדיוק כמה שניות לאחר הדלקת הקומקום, אישר את הצלחת הרעיון.

כבר שפכתי את המים הרותחים אל הספל ובחשתי יחד עם גרגרי הקפה הברזילאיים והסוכר, לאחר מכן באתי להסתובב אל עבר בר הקפה ולהניח את ספלי עליו, ובלאק כבר נכח עמי במטבח.

“ישנת טוב?” שאלתי.

“כן”, הוא ראה את השתקפותו מדלת ארון המטבח השקופה וסידר את שיערו הפרוע.

“רוצה גם קפה?”

“מה קורה לך שאת מנסה להיות נחמדה לאחרונה?” הוא שאל וקשר את מכנסי הטרנינג שלו.

“לא מנסה, תעשה לעצמך קפה”, אמרתי והתכוונתי ללכת אל משרדי.

“אז איך היה בעבודה?” הוא שאל והכין לעצמו קפה תוך כדי.

תהיתי אם לספר לו אודות תקרית חברת הטמפונים, אבל ויתרתי. זה יצריך אותי ללמד אותו בכמה שניות מספר מושגים והוא פשוט לא יבין ולא באמת יקשיב לסיפור ולא יכיל את תחושות הזעם שלי.

“סתם, משעמם כרגיל”, אמרתי.

“אולי אעשה הסווה לברוקר. תחשבי על זה, נפתח עסק משותף, נהיה צמד ברוקרים, נשתלט על עולם ההון”, הוא צחקק.

“לא יודעת בלאק, לי נדמה שאפיית עוגות היא הייעוד שלך”, אמרתי בציניות. כבר שנים שבלאק מזמבר לי את המוח שהוא יעשה הסוות מקצוע, ילמד משהו אמיתי, “שהוא לא חש שלם עם עצמו בתור קונדיטור”. אולם, הוא אף פעם לא עשה מהלך שיקדם אותו למשהו אחר. הוא גם לא בדיוק אי-פעם הביע עניין באיזשהו תחום תעסוקתי אחר. כל מה שעניין אותו היה אוכל. ושעוני יד. והדיכאון שלו.

“בדיוק כמו שברוקרית הוא הייעוד שלך”, הוא טחב עיניו אל תוך עיניי, כמעין הביט אל תוך נשמתי בשיא הכנות.

כן, להיות ברוקרית לא בדיוק היה החלום שלי, אלא של אבי. בערך. החלום שלי היה בכלל ראש ממשלה, אבל אבי טען שזה משחק מלוכלך ושצריך להיות בעלת עור ברזל. הוא טען שגברים יטרידו אותי בדרך לפסגה. כאילו שבעסקי שוק ההון זה לא בדיוק אותו הדבר. דווקא נראה לי שאם הייתי הולכת על החלום שלי באיזושהי צורה חלק מן העוול עוד היה נמנע ממני. בדיעבד, יש מצבים שבהם לא צריך להקשיב להורים שלכם, במיוחד כשאין להם מושג מהחיים שלהם והם בסך-הכל שני פקידי בנק גרושים בלי תואר ובלי נעליים. הוא גם לא אמר לי “אודרי, לכי תהיי ברוקרית”. לא. הוא אמר לי ללכת ללמוד כלכלה ולהיכנס לשוק ההון. כך עשיתי. כשאמרתי לו שאני הולכת להיות ברוקרית, הוא עיקם עליי מבט ואמר שמעולם לא שמע על “ברוקר ממין נקבה” ושאף אחד לא ילך להיוועץ באישה או יפקיר ממונו בידיה. וואלה טעה.

“בלאק, מה אתה באמת רוצה לעשות עם החיים שלך?” תהיתי.

“אני רוצה בת”, הוא חייך אלי.

“מה?” לא הבנתי למה הוא התכוון. כלומר, לכאורה הבנתי, אבל לא הבנתי אם הבנתי.

“לא משנה”, הוא אמר והניח את ספלו על השולחן.

“מה זאת אומרת אתה רוצה בת?”

“סתם, אני מרגיש שאת המקור הכלכלי שאני צריך השגתי. את האישה שאני אוהב יש לי, השאיפה הנוכחית מבחינתי היא ילדים”, הוא הסביר ברוגע.

“בלאק זה לא עובד ככה. אנחנו צריכים להיות בטוחים כלכלית לחלוטין בשביל זה, ואי-אפשר להישען רק עליי בקטע הזה, אתה צריך למצוא משהו בטוח. מי יודע מה יהיה עם הקונדיטוריה בעתיד”, אמרתי ונשענתי על השיש במטבח.

“אני למדתי 3 שנים את המקצוע הזה, אני לא מתכוון להחליף אותו במשהו שייקח לי עכשיו משהו כמו 6 שנים מהחיים כמו המקצוע המריר שלך, או עורך-דין או משהו. אין לי תחת לזה”, הוא אמר והטון שלו הפך תקיף יותר.

“דווקא תחת – יש לך הרבה. יהיה נחמד עם תעשה איתו משהו שימושי לשם שינוי”, אמרתי.

“אולי נתגרש אודרי?” הוא שאל משום מקום.

“מה?! למה שתעלה אפשרות כזאת בכלל?!”

“עד שאני סוף-סוף מרגיש טיפה שלם עם החיים העלובים שלי, את חייבת לדחוף כל מני שטויות לגבי שאיפות לעבודה שיש לך בשבילי, שאיפות שהן לא שלי, וכל מני הערות דוחות על איך שאני נראה. אז את רזה, אני לא. אני נהנה מאוכל יותר ממך, אוכל עושה לי טוב בלב. בגלל זה אני גם קונדיטור, אוקיי? אם יש לך בעיה אם זה אולי אנחנו לא צריכים להיות ביחד!”, הוא אמר ודפק ידו על השולחן כמעין נימת סיום דרמטית.

עמדתי לענות לו כאשר בדיוק צלצל פעמון הדלת. בלאק לקח את זה כתירוץ לקום ולסיים את השיחה.

“נוצה?! למה את כאן?” שמעתי את בלאק אומר. קמתי כי לא הייתה לי ברירה.

נוצה היא האמא ההיפית של בלאק. הוא קורא לה נוצה כי היא הכריחה אותו לעשות את זה מגיל צעיר. לא באמת קראו לה נוצה, אלא דנה. לאחר שאביו של בלאק עזב אותם, כשבלאק היה ממש בן שנה וקצת, היא הלכה למעין שמאנית אינדיאנית שנתנה לחולת הרוח ההיא השראה לאמץ את דרכי האינדיאנים. היא גם תמיד לבושת סחבות כמוהם, ותמיד עונדת פרח היביסקוס אדום מפלסטיק על השיער המתולתל המבולגן שלה שהיה כולו אפור כבר.

“אודרי אהובתי תני לי חיבוק!” היא רצה לחבק אותי חיבוק דוב עז. בלאק הסתכל במבט רוגז. תמיד הייתה הרגשה שהיא אוהבת אותי יותר מאשר אותו.

כשהיא עזבה אותי לנפשי סוף-סוף, הייתה מעין שתיקה מביכה שכללה החלפת מבטים עוינים ביני לבין בלאק שהסגירה את המצב שהיה טרם הגיעה.

“אני מרגישה בינכם רוח רעה, תדברו”, היא הפצירה בנו.

“יש בחדר שתי נשים, אחת חופשייה ורוחנית, והשנייה אטומה ומטריאליסטית”, בלאק אמר והלך אל כיוון המסדרון, מעין זורק אש למדורה ונוטש.

“אני אטומה ומטריאליסטית?!” נוצה צחקה וחבקה את כתפי בחברתיות.

“הוא מתכוון אלי. הוא חושב שזה שאני דואגת לעתיד המשותף שלנו הופך אותי למטריאליסטית ורודפת בצע או משהו”, אמרתי והצעתי לה תה ירוק. ואז היא אמרה לא ושהיא לא שותה תה ממוסחר גרוע, אלא מכינה חליטות לבד בבית.

“תשתחררי אודרי”, היא אמרה ועשתה מעין תנועות ריקוד מוזרות, או משהו שהיה נראה כמו מחווה חברית בין גולשי ים או סתם היפים כמוה.

“לא, מספיק עם הריכולים האלה כאילו אני ילד קטן. אני מבקש שלא תערבי אותה”, בלאק התפרץ שוב לסלון.

“חשבתי שהלכת”, אמרתי.

“את מדברת עם אמא שלי על בגרות? מרכלת עליי איתה?” הוא הצביע עם ידו עליה כאילו הייתה איזה יצור בזוי.

“אף אחד לא ריכל בלאקי”, היא אמרה והניחה ידה על שכמו.

“אל תגעי בי, חולת נפש”, הוא חטף במהירות את המעיל שלו מהמתלה שליד דלת הכניסה, לקח את מפתחות המכונית בכיסו ופסע בכבדות ובזעם אל מחוץ לדלת.

“לאן אתה הולך?!” אמו אצה אחריו, אבל הוא כבר הספיק לרדת במעלית.

“מה קרה בינכם לפני שהגעתי?!” היא שאלה כשחזרה אל הדירה.

“הוא דכאוני ונונשלנט, אני עצבנית ולחוצה, עזבי”, אמרתי.

היא ישבה איתי ופטפטה עד שהחשיך בחוץ. בדומה לבלאק, היא גם דיברה על הרחבת המשפחה. היא רצתה נכדים. תהיתי אם היא ובלאק סיכמו בינהם להציק לי עם זה. בכל אופן הם בטוח כבר דיברו על זה בינהם. למען האמת, זו הפעם הראשונה שבלאק מזכיר את הנושא. אני זוכרת שהצקתי לו עם הנושא של להביא ילדים כשהיינו בני 19. בדיעבד, אני יודעת שהיינו צעירים מדי ואני מבינה למה הוא נמנע מלתת תשובה כל פעם ששאלתי או דיברתי על זה, אבל תהיתי אם הוא באמת יכול להתמודד עם זה כרגע. או ליתר דיוק, אם אנחנו יכולים להתמודד עם זה.

אני זוכרת שחברה שלי, אמילי, שילדה ילד ראשון לפני שנה בערך, אמרה שזה תהליך שבו מגלים לאט לאט אם שני ההורים מוכנים. קודם מאמצים חיית מחמד, או עושים בייביסיטר משותף לילדה שהיא קרובת משפחה של אחד מאיתנו. מגששים. אבל ממש לא מתחשק לי כרגע לאמץ חיית מחמד, מכל סוג שהוא. וכבר עשינו בייביסיטר משותף לבת של אחי. מדובר באחת הילדות הכי ביישניות ועדינות שהכרתי. אבל האדם היחיד שמתעלה עליה מבחינת הביישנות הוא בלאק. הוא פשוט סגר את עצמו בחדר שלנו כל אותו הערב ופעם אחת יצא למטבח בשביל לקחת משהו לאכול. כשעבר הוא אמר לה “היי”, ואז המשיך בחייו. כשכבר אספו אותה, הוא מיד יצא מן החדר וחש שוב שלוו בביתו שלו. בכלל, נדמה היה לי שהחשש מלהביא ילדים עם בלאק, היה החשש שכל מטלת הגידול תיפול רק עליי, שאני גם אהיה המפרנס הראשי וגם אם במשרה מלאה.

בסביבות שמונה בערב, בלאק שב הביתה. הוא הכניס הביתה שקיות רבות שעליהן הודפסו סמלים של חנויות ביגוד מוכרות. בלאק עשה שופינג כל אחה”צ. לעצמו כמובן. הוא הגדיל את אוסף שעוני היד שלו וקנה עוד חולצות עם הדפסים של חברות של משקאות אלכוהוליים, או סתם חולצות כיס עם הדפסים מגוחכים מבילבונג. הוא גם חידש את מלאי חבילות סיגריות “המרלבורו” האדום שלו.

עקבתי אחריו לחדר השינה. בעודו מפנה מקום לעוד שעוני יד במגירה שבה איחסן את כולם הבטתי בו במבט מתוסכל.

“מה את רוצה?” הוא לא הביט בי אפילו.

למרות שידעתי שמה שעמדתי לעשות נגד את מה שהרגשתי מבפנים, הלכתי ונצמדתי אליו בחיבוק מאחור.

“אז אני מבין שזו הסליחה שלך?”

“לא”, אמרתי וגרמתי לו להסתובב אליי.

“אז?”

“סליחה,” אמרתי “זו הסליחה שלי”.

“ברור שאני סולח לך, אבל תני לי להירגע קצת”, הוא אמר והסתובב חזרה אל המגירה והשעונים.

חשבתי רגע מה לעשות ושוב נצמדתי אליו בחיבוק. לאחר מכן, נעמדתי מולו וחסמתי אותו מלהתעסק בשעונים שלו. הוא כיווץ עיניו ופלט אנחה. עמדתי על קצות האצבעות והתקרבתי אל פניו. הצמדתי בחוזקה את שפתיי אל שפתיו וככה פשוט נגררנו בצעדים קטנטנים תוך כדי נשיקה אל עבר המיטה. דחפתי את עצמי עמו עליה. זו הייתה הסליחה האמתית שלי.

הזוהר הצפוני – פרק ב: נוצה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך