רצח שארלוט דוּבַאל-בָּארוֹ – פרק 1

“שעות נוספות במאפייה?” אדלין שאלה עם חיוך קטן בקצה פיה. ג’רארד שהיה חצי רדום ובקושי החזיק את עיניו פקוחות לא ענה לה.

“ג’רארד? שאלתי משהו”, הטון שלה הפך לאחראי.

“הכנתי משהו מיוחד”, הוא ענה בקול חלוש.

“וקשה לך להגיד לי מה?” היא סגרה את הטלוויזיה בה בכל אופן לא צפתה.

“את לא תביני”, הוא חלץ נעליו וחצי שכב על הספה.

“זו הבעיה בנו ג’רארד! אני רוצה שתשתף אותי ואתה פשוט מוותר מלכתחילה! אני לא יכולה איתך!” היא קמה, בעטה את נעליו הרחק בחוזקה עד שהגיעו לקצהו השני של הסלון והלכה בצעדי זעם אל המסדרון.

ג’רארד נאנח. הדבר האחרון שהיה לו חשק אליו הוא התפרצות זעם של רעייתו. יחד עם זאת, הוא לא רצה שתלך לישון בתחושות כעס, אז הוא הלך בעקבותיה.

“כל מה שרציתי הוא קצת שקט אחרי העבודה, את לא חייבת להתעלל לי בנעליים”, הוא אמר והתיישב לידה על מיטתם.
היא בקושי שחררה את ידה שאחזה את ראשה בעצבנות.

“מה עשית בעבודה עד שעה כזו מאוחרת?” היא הצביעה על השעון המעורר שעל השידה השחומה שהורה כי השעה הייתה 11 וחצי.

“אפיתי עוגת אבל ללוויתה של שארלוט”, הוא ענה ונגע בזרועה.

“עוגה? ללוויה?!” היא הסירה את ידו ממנה.

“זה טרנד בפריז!” הוא ענה והתרחק ממנה פיזית.

“מה אכפת לי מטרנדים?! מי מגיש עוגה בלוויה?!”

“יודעת מה? את ואני נגיש עוגה בלוויה!” הוא אמר ויצא מן החדר.

“הכל בסדר?” גבריאל יצאה מחדרה אל המסדרון.

“הכל טוב, מצטער שהערנו אותך”, הוא אמר.

“השטויות של אבא שלך העירו אותך!” אדלין צעקה מן החדר.

“האמת שלא ממש ישנתי”, היא ענתה.

“מה כבר עשיתי שהיא צווחת עליי”, הוא נשען על קיר המסדרון.

“היא חזרה גם מאוחר יחסית בשביל לפספס מחר משמרת”

“היא יכולה גם לא לפספס אותה, יהיה הרבה יותר נוח לארגן הכל בלי ההתערבות שלה”, הוא אמר.

“ג’רארד! נחש מה!” אדלין צעקה לו שוב מרחוק.

ג’רארד כבר הוציא את השמיכה והכרית לאורחים מן הארון בפתח המסדרון.

“אתה שוב הולך לישון בסלון?” גבריאל שאלה.

“יש לי ברירה?”

***

“תחשוב על זה, אולי אתם לא מתאימים אחרי הכל”, סבסטיאן לגם את הקפוצ’ינו הקטן שהזמין.

“קל להגיד את זה כששומעים על הדברים האלה מהצד. אתה היית מפרק קשר שקיים מגיל 17?” ג’רארד כבר סיים את האספרסו הכפול והממותק יתר על המידה שלו.

“תראה, לפעמים, דברים נשמעים נורא מושלמים ויפים תיאורטית, אבל באופן המציאותי שלהם הם חרא. אתה לא אותו אדם שהיית בגיל 17, וגם לא אדלין, אתה חייב לשים בחשבון שאולי זה יועד לכישלון מלכתחילה ופשוט לא ראיתם את זה בגלל ההתלהבות”, הוא ניקה מעניבתו מעט אבק וסידר את שיערו הבלונדיני הכהה.

“לא היית גם אתה מאוהב באדלין באיזשהו שלב?” ג’רארד הרים גבה.

“לא הייתי מאוהב בה כי היא הייתה צורחת לי באוזן כל פעם שישבה לידי בשיעורים, אבל אני לא מכחיש שמצאתי אותה מושכת וכנראה שזה גם מה שהיה איתך. היא פשוט רצתה אותך אז היא הסתירה את הצד הזה ממך”, הוא בחן את התפריט שוב.

“היא פשוט החליטה לצרוח עליי כשאמרתי שאני מביא עוגה ללוויה של שארלי”, ג’רארד נאנח.

“עוגה? למה באמת? כאילו אני לא רוצה לבקר או משהו, אבל זה לא בדיוק משהו מקובל”, הוא הביט חזרה לעיניו של ג’רארד ואז חזרה לתפריט.

“סתם, נכנסה אליי למאפייה מישהי שביקשה עוגת אבל, ואחרי ששאלתי אותה מה זה, נדלקתי בעצמי על הרעיון”

“מה זה באמת? כאילו עוגה מורעלת כזו שגורמת לכולם לבכות מגועל? איזו עוגה כבר מגישים בלוויה?”

“ההפך, דווקא העוגה הכי מקושטת וטעימה שאפשר, מעין כבוד אחרון למת”, הוא הסביר.

סבסטיאן הקשיב ואז הסב את תשומת לבו למלצרית שנגשה אל שולחנם.

“אני רוצה קרם ברולה, מה איתך ג’רארד?”

“כלום”, ג’רארד השיב.

“בסדר גמור”, ענתה המלצרית והלכה לדרכה.

“ממתי אתה לא מזמין משהו מתוק לקינוח?” סבסטיאן הביט בו בפליאה.

“לא יודע, אין לי חשק לאכול, אולי אתחיל לממש את הדיאטה שייחלתי לעצמי כל השנים האלה”, הוא טפח על בטנו.

“לפחות השומן לא מפריע לאדלין”, הוא צחקק.

“ככה אתה חושב”, ג’רארד העביר ידו בשיערו השחור.

“אם כן, לא הייתה נדלקת עליך מלכתחילה”

“ובכל זאת קוראת לי ‘שמן’ בכל הזדמנות. כשחושבים על זה גם הייתה מציקה לשארלוט על הגזרה כל הזמן”, הוא שקע בהרהורים.

“דימוי עצמי נמוך שנגרם מיחס אמהי לא תקין ומוביל לבסוף לכניסה למערכת יחסים טראגית, תחשוב מי האשם פה”, סבסטיאן אמר.

“עצוב לי לחשוב שאתה צודק”

“אתה ה’פסיכולוג’, אני רק עורך-דין”, הוא פער עיניו כשראה את קינוחו עושה את דרכו אליו.

“אבל אם הורה אחד מפשל, זה לא התפקיד של השני לתקן?” ג’רארד מנע מדמעה לברוח מעינו.

“אני לא מנסה שבכוח להסיר ממישהו או להעביר למישהו את האשמה. אבל אני כן אגיד לך של מי היה התפקיד לתקן – של הילדה עצמה. שארלוט כבר עברה את גיל 20, אתה חושב שלא היה לה השיקול אם לצאת מן מערכת היחסים או לא? אתה חושב שלא היו אותות אזהרה ושהיא ידעה טוב מאוד עם מי היא התחתנה?”

“ובכל זאת, אני מרגיש שיכולתי למנוע את זה”, הוא כיסה את עיניו למראה היושבים סביבם. הדמעות החלו לזלוג ולא הייתה לו אפשרות לעצור בעדן, למען האמת, כנראה שגם לא רצה לעצור בעדן.

“להגיד לך שזה לא היה בלתי נמנע? כנראה שזה כן היה יכול להימנע. אבל זה לא שיש אשם חוץ משארלוט עצמה”

“שארלוט האחרונה שאשמה בזה!” הוא פלט צעקה.

“תפסתי אותך ברגע רגיש, אני מצטער, אבל זה קרה כבר, אין לך דרך להחזיר אותה”

“אני יוצא לעשן”, ג’רארד קם משולחנם.

“זה לא בריא”, שמע את סבסטיאן אומר תוך כדי שהוא תוחב את קרם הברולה לפיו.

הוא עבר את הכביש מכניסת בית הקפה, אל צדה השני של טיילת האנגלים. הוא רצה את מגע השמש על עורו ויחד עם זאת גם חש הקלה להתרחק מסבסטיאן המחושב וחסר הרגש. מאז ומתמיד השניים היוו הפכים. לאחד שיער שחור, לשני בלונדיני. לאחד עיניים תכולות, לשני חומות. האחד נשרף בשמש מרוב לובן, השני מקבל בברכה את מגע השמש. הם תמיד התחרו מי יותר דומיננטי מבינהם, למרות ששניהם היו ברנשים שקטים ואדישים למראית חוץ. לסבסטיאן הייתה הנחישות והיזמה שלג’רארד מעולם לא היו. מאז הפעוטון ידע מה רצה ושעט אל עבר מטרתו. ג’רארד לא ידע מה מטרתו גם בגיל 47.
בעודו נשען על גדר הטיילת ובהה בחוף מלא האבנים שמע קול מוכר, אך לא מספיק, מאחוריו:
“ג’רארד בארו!”, קול אישה מעצבן צווח צעדים ספורים ממנו.

הייתה זו שכנתו הקשישה מן הבניין. יהודייה ניצולת שואה ערירית ולא ממש יציבה בנפשה.
היא הייתה כה נמוכת קומה עד שבקושי הגיעה לבטנו של ג’רארד גבה הקומה, רזה כמקל, ציפורניה הטבעיות היו ארוכות ומחודדות, שיערה הלבן והמתולתל הגיעה עד מותניה ותמיד לבשה בגדי שק בצבעים שחור או חום.

“גב. קָרְמִייֵה, אני מודה שקצת הבהלת אותי”, הוא ענה לה בטון מאופק.

“אני מתנצלת על זה, אני גם משתתפת בצערך על בתך”, היא אמרה ואחזה בידו בעדינות, בעודו נדקר מעט מטלפיה.

“זה בסדר, תודה”, הוא ניסה להשתחרר מאחיזתה, אך היה נראה שזו התעכבה על מנת לבחון את קעקועיו בקפידה.

“למה אנשים מצלקים את גופם בדיו בכוונה? אני באמת לא אבין, גם אתה וגם בתך זכרה לברכה”, היא אמרה ועזבה את ידו.

“זו אמנות לכל דבר”, ענה לה ג’רארד.

היא הרימה שרוולה וחשפה את קעקוע המספר מזמן מלחה”ע ה-2 שנחתם על ידה.

“זו אמנות?” שאלה וקרבה ידה אל פניו בחוצפה.

“אני מתקשה להשוות בין הדבר הזה, שנכפה עליך, לבין עיצובים וציורים שהם בחירתם החופשית של המתקעקע. ציורי קיר למשל, הם אמנות לכל דבר, אבל אם אני אלך לבית שלך ואקשקש על הקיר שלך, זה יהיה אקט של ונדליזם, כי לא הייתה פה הסכמה”, הוא כיבה את בדל הסיגריה שכמעט נמוג לחלוטין מידו.

“ג’רארד, קעקועים הם לעבריינים ולבהמות משק”, היא השיבה.

“אז אני בהמת משק, כי עבירה אחת בחיי לא עשיתי”, הוא חייך חצי חיוך.

“ואשתך הרופאה? היא חיה עם חיית משק? הבט בעצמך! אתה מתאים לאישה איכותית שכמותה? ותגלח את הדבר הזה כבר מהפנים שלך, פנים כה יפות! עיניים כה תכולות!”

“אבל אני עבריין או בהמה לפי מה שאת אומרת, למה שאגלח את הזקן?”

“תראה, את זה לא אמרתי! כולם עבריינים. כולם חוטאים. אתה לא טלית שכולה תכלת, גם לא אשתך. אם תרצה אי-פעם לשוחח עם בתך, אתה מוזמן לבית שלי לקפה”, היא אמרה.

“יש לך קשרים עם העולם הבא שאת מציעה?”

“לא, לא. לי אין שום קשרים חוץ מאשר בשיער אולי. בכל מקרה שלא תדע עוד צער, ו… ואתה מוזמן, אבל רק אתה, לא אשתך”, היא טפחה על שכמו והלכה לה לדרכה.

החומץ בפניו של ג’רארד עלה כשהקשישה הסתובבה לה לדרכה. הוא כמעט ורץ חזרה אל בית הקפה בשביל לספר לסבסטיאן על המקרה המשונה שקרה לו הרגע.

“או, סוף-סוף סיימת לקצר שנה מהחיים שלך!” סבסטיאן כבר עמד כשראה אותו נכנס. צלחת קינוחו כבר הייתה ריקה לחלוטין.

“קוצים בתחת?” ג’רארד התיישב ברוגע בעוד סבסטיאן לא התיישב בעקבותיו.

“לא, אני חייב לעוף, יש לי קליינט עם טמפרמנטים והרבה כסף בארנק, שילמתי למלצרית את החלק שלי, ואל תדאג, הנה חצי מהטיפ, הלכתי”, הוא הניח בדיוק מחצית מן התשר שעליהם היה להשאיר והלך כשכולו מלא באושר וחרדה בו-זמנית. ג’רארד נאנח.

“חשבון”, הוא קרא למלצרית.

רצח שארלוט דוּבַאל-בָּארוֹ – פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך