היפה באלות

לאריס תפוח זהב.
רציתי אותו מאוד, ידעתי שלי הוא שייך.
כל פעם מחדש כשהתלוותה אלי למלחמה, יצרה כאוס.
כאוס אשר שוב נאלצתי לכוונן ולהפוך לחכמה; מאי-סדר לעורמה, מתוהו ובוהו למבוא להסדרה.

באריס אף ברייה לא הבחינה.
היא התגנבה לה כמו התככן בלילות ויצרה מריבות. מריבות שהיו עליי ליישב.
על נוכחותי, שלא כמו נוכחותך ידעו. הם סמכו עליי שאפתור להם את הסכסוכים, שאיישב את מחלוקותיהם חסרות התכלית.

יש שיאמרו, אתנה, אלה כה חכמה ויפה, החזקה באלות, האהובה על הבריות.
אך כאשר לא ניתן ליישב מחלוקת שלא נוצרה באשמתי?
את אריס לא יאשימו.
אני לא רק החכמה מכל האלים! אני היפה מכל!

אריס יודעת!
אפרודיטה והרה הטמאות יתווכחו עד גוג ומגוג, עד הראגנארוק, עד נפילת האולימפוס. ואני אקח אותו! אקח אותו מיד הנוראה!

אני היפה באלות!
לי מגיע תפוח הזהב!
אם לא אקבל אותו שום מחלוקת לא תיושב! שום שלום לא יבוא לאחר הקרב! כל טיפת דם שתישפך – לשאו!

היפה באלות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך