רוקמת החלומות
סיפור הרקע לחיי מאקאריה בת האדס: http://tinyurl.com/gpmkcog

מלכת השאול – פרק 1

סיפור הרקע לחיי מאקאריה בת האדס: http://tinyurl.com/gpmkcog

מאקריה פקחה עיניה בתוך מערה חשוכה.
בתחילה, חשבה כי המצב הנו חלום, מאחר ורק בחלומותיה המתוקים ביותר הייתה מסוגלת לעצור את בכיה; באותם הרגעים לא פצתה פיה ושלטה לחלוטין ביכולתה לבכות או לא. מתוך האמונה שהיה זה באמת חלום, תגובתה המיידית היה להניח ידה על ראשה, לבדוק אם הפרח האדמוני שעל שיערה השחור כפחם עדיין ישנו. היא חשה בו, הורידה אותו לרגע קט משיערה והביטה בו – אדום כתמיד. באנחת אכזבה, השיבה אותו לשיערה.
מישהו, שמא משהו, הזיז אותה בשנתה והיא אפילו לא חשה בכך. היא, אשר כל תנומותיה חטופות בשל הבכי הבלתי פוסק. היא הבינה כי האירוע כנראה אינו חלום ושכישוף הוטל עליה.
היא לא ידעה לנחש היכן היא נמצאת, היא הניחה שמקום כה חשוך ואפל יכול להתקיים אך ורק בממלכת השאול, אז היא נרגעה שלא נעה יותר מדי רחוק ממקום מחייתה.

“מישהו?” היא קראה בתקווה למענה.

לפתע, מאקריה חשה ברוח נושבת המורה לה לקום מרגליה ולעקוב אחר כיוונה.
מאקריה החלה לפסוע לפי התחושה העזה שהייתה בקרביה.
מגע הרוח הוביל אותה אל היציאה מן המערה. היציאה מן המערה גבלה על קצו של צוק שמבט אחד מטה גרם למאקריה לשגת לאחור עמוק אל תוך המערה. היא ישבה בחזרה על רצפת המערה, מושכת את קצוות שמלתה האדומה שיכסו יותר את רגליה מרוב קור.

“קומי”, שמעה ציווי חרישי של קול אישה באוזנה.

“מי את?” העזה לשאול כאשר מאור עיניה לפתע כבה. מאקריה שחררה צרחה.

“אם ברצונך להשיב לעצמך את מאור עינייך, קומי”, הציווי חזר באוזנה, אך הוא לא היה תוקפני יותר ממקודם, אף רגוע יותר.

מאקריה זחלה אל עבר קצה המערה, לפי איך שזכרה שצעדה קודם לכן. היא לא ראתה דבר ופחדה ליפול בטעות אל התהום שנראתה אינסופית.
לפתע תחושות משב הרוח התגברו, היא חשה שלא יכלה למשש כבר את רצפת המערה בכפות ידיה מרוב קור פן עוד רגע יקפאו.

“עמדי על שתי רגלייך וצעדי ככל האדם אל עבר היציאה”, הקול הורה.

מאקריה נאנחה ונקשה בשיניה מרוב קור. היא קמה בלית רצון ופסעה קדימה.

“עצרי”, הורה הקול.

מאור עיניה שב אליה אט-אט ושוב היא נצבה בפני אותו הנוף המבעית על קצה הצוק.

“קפצי”, המשיך הקול.

מאקריה רצתה לסרב, אך ידעה שאף ברירה לא קיימת. גם אם תיפול אל מותה, האם זה ישנה? הרי אם תוותר בחיים, תאלץ לשוב אל חזקת אביה ולהוביל נשמות אל איי המבורכים בבכי נצחי. לאחר הרהור של מאית השנייה, קפצה.

היא התעוררה שוב. הפעם במעין שביל אפרורי, כבולה בשלשלאות ומובלת אל תוך המקדש שבסופו על-ידי שלוש דמויות שלא ראתה מעודה.

“מי אתם?” שאלה בעודה מנסה להתשחרר מן השלשלאות הכבדות ששרטו את ידיה.

אחד מן שלושת הדמויות, נראה כי מתכוון לסובב ראשו אליה, אך הוא סובב ראשו ב180 מעלות, בצורה שהבעיתה אותה. כאשר מאקריה צרחה, הוא צחקק צחוק שובבי.

“תפסיק”, הפציר בו השני מבני לוויתה, הרם מן השלושה.

“תן לו להשתגע, אני כבר רואה בדמיוני מה אמא מסוגלת לעשות לה”, אמר השלישי.

“אמא?” מאקריה תהתה.

“כן, כמו שלך יש את אביך, ‘שליט השאול'”, הראשון ענה לה בצחוק מתגלגל, את צמד המלים “שליט השאול” אמר בלגלוג מבזה. לפתע הוא שינה צורה. מאדם בעל מראה רגיל חיצונית, הוא הפך לשד עם כנפיים שחורות.

מאקריה כבר לא ידעה למה לצפות, כמעט כל דבר שבא בדרכה גומר את קולה בצרחות. היא אמנם חדלה לבכות באופן תמידי, ולזאת היא מוקירה תודה, אך האם המחיר שהיא עומדת לשלם שווה את זה?

“אם כך, אתם יודעים מי אבי”, היא המשיכה לנסות ולהבין מי הם שכבלו אותה וכעת מובילים אותה בדרך לא מוכרת, במקום בו מעולם לא דרכה רגלה.

“בהחלט! זה שאינו נראה, זה שאסור לומר את שמו! האדס!” אמר השד המכונף בעודו מעופף מעל ראשה.

“כאשר הוא יגלה שתפסתם וכלאתם אותי, הוא-”

“-יכלא אותנו בטרטרוס? והיכן את חושבת שאנחנו נמצאים כרגע? במעמקי האפלה של טרטרוס, היכן שאביך עצמו, לא מעז לדרוך”, ענה השד.

“אביך לא משתווה לאמנו, האלה החזקה מכל”, אמר בן הלוויה השלישי.

“אתם שבט החלומות!” הבינה לפתע מאקאריה.

“תהילתנו צועדת לפנינו, אך חיינו חיי הבל”, אמר השד ועשה עצמו קד קידה.

“כאן אתם מתגוררים? היכן שחיים כל היצורים המבעיתים?”

“מה לגבינו מאקריה המבורכת? אנחנו לא מבעיתים מספיק?” השד הפך עצמו לדמות אדם שוב.

“לו הייתי מבורכת לא הייתי כאן, הייתי מתגוררת באולימפוס”, היא ענתה.

“האולימפוס! כולם רוצים לחיות באולימפוס! מה את בכלל יודעת על האולימפוס? היית שם? שם, הכל זמני! יבוא יום ולאלים החמדנים הללו תגמר האספקה של האמברוסיה והנקטר וגם הם יהיו תחת שליטת השאול!” הברנש השלישי נדחף.

“אמברוסיה ונקטר?” תהתה מאקריה שמעולם לא שמעה את שני המושגים הללו.

“אמברוסיה ונקטר הם מזון האלים, הם אלה זה המותירים אותם בני אלמות”, הרם פצה פיו.

“אם האלים צריכים לצרוך מזון בשביל להיות בני אלמות, מה למעשה שווה כוחם?” שאלה מאקריה.

“או! זו שאלה יפה! אבל מתפקידנו כאלים גם כן, להתעלם ולא לדבר על זה!” השד בדמות האדם ענה.

“אתם צורכים אמברוסיה ונקטר?”

“פירות השאול שווים בערכם לאמברוסיה ונקטר! גם את צורכת אותם ובשל כך חווה חיי נצח, אך גם משועבדת לשאול”, הוא צחק והפך לעכברוש. שנייה לאחר מכן, החזיר עצמו לצורת אדם שוב. “סליחה”, אמר והשתעל.
לפתע, הוא הושיט אליה את ידו:
“נעים להכיר, פוֹבַּטוֹר, כלל היצורים מכנים אותי כגורם הסיוטים שלהם, אבל אני רק מנסה להנות”.

היא חששה תחילה, אך כאשר הביטה בעיניו של הרם מבינהם, קיבלה אישור במבטו הסמכותי שלא יעונה לה רע. לאחר לחיצת ידו של פובטור, באה לחיצת היד של השלישי מבינהם, פַנְטַזוֹס. ולבסוף, ללא לחיצה, גם הרם מבינהם, מוֹרְפִיאוּס, הציג עצמו.

מלכת השאול – פרק 1
דרוג הסיפור 4.9 | 10 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך