רוקמת החלומות
הפרק הקודם: https://tinyurl.com/yb69c6fs

מלכת השאול – פרק 4

רוקמת החלומות 09/02/2018 705 צפיות 3 תגובות
הפרק הקודם: https://tinyurl.com/yb69c6fs

“איזו רזה, היא כלל לא נראית בת אלים!” שמעה צווחה מגעילה מעליה בעוד חושך בעיניה.

“איכס! ממש דקיקה! רק עצמות! אולי אפשר לבקש עבורה כופר?!”

“מי ירצה אותה?!”

מקריה קמה בבהלה תוך כדי הדיפת דמויות רזות, בלויות ומקומטות מעליה. אחת מהן ירקה עליה, זאת לפני מנוסה אל על, היא צפתה בדמויות המבחילות מתאדות מעל פניה. נשמות תועות, אמנם שומה עליהן “לבלות” לעד בטרטרוס, אך גם הן עטו בעבר גוף מוחשי במטרה למלא את העולם ברוע שגזר עליהן לגמור כאן. כששב אליה חוט המחשבה, הבינה שישנו הסיכוי, שכאשר נפלה אל תהום והגיעה דרכו לטרטרוס, נפלה לתרדמת וחלמה את כל המאורעות שעדיין הדהדו בראשה; ניקס ושבט החלומות. אולם באופן פרדוקסלי, עלתה לה המחשבה שאם יוצרי החלומות הנם שבט החלומות עצמם, למה שייצרו לה חלום בו היא פוגשת בהם? ובכל אופן, עלה בחלומה ההסבר לעצירת קללת הבכי הבלתי פוסק שלה, והיא עדיין לא בוכה, מה שאומר שלא היה זה חלום אחרי הכל?

לפתע, צללית אדירה של דמות דמוית מפלצת שעמדה מאחוריה, כסתה את כל רצפת המערה שבה התעוררה. היא כסתה את ראשה באינסטינקט של הגנה, שבמצב אמיתי, כנראה לא ממש היה עוזר. היא חשה משב רוח אדיר והרגישה פתאום כי הדמות קטנת ממדים יותר משהייתה לפני כן.

“בּוּ”, חשה את הדמות נושפת בערפה ומניחה את כפות ידיה החמימות על כתפיה.

היא הסתובבה וראתה שמאחוריה עמד לא אחר, מאשר פובטור.

“חשבת שאנטוש אותך כל-כך מהר?” הוא שאל עם חיוך מבודח שאפיין אותו.

“ידעתי שזה לא היה חלום”, אמרה.

“שאני אתן לך לחלום עליי?” הוא שילב ידיו בהאדרה עצמית.

“אתה פשוט סיוט”, אמרה.

“כן, את יודעת זה די-”

“-כן אני יודעת שאתה אחראי על הסיוטים, הבנתי את זה גם בפעם השמונים שהסברת לי. זו בדיוק הבדיחה”, היא השתיקה אותו.

“זו הלצה ראשונה שאני שומע ממך, אני פשוט מופתע לגלות שיש לך הומור”, הוא חייך שוב.

“אתה יכול פשוט לא להיות בסביבתי אם אני כזו חסרת הומור, לא דרשתי מלווים”, היא אמרה והחלה לצעוד אל כיוון היציאה מן המערה.

“זה לא שיש לי ברירה. קיבלתי ציווי מאִמי ללוות אותך החוצה, כדי שאף יצור לא יעז לפגוע בך”, הוא הסביר והחל ללכת בעקבותיה.

“תודה, אני יכולה להסתדר, אני יודעת את הדרך חזרה לממלכה של אבי”

“אז פרט קטן שהתבקשתי לציין, אם כבר השליט הוזכר: הממלכה כולה מחפשת אותך כי הפרת את ציווי מלך השאול”

“איזה ציווי בדיוק הפרתי?”

“הציווי היה להוביל נשמות צדיקים לאיי המבורכים. הנה את כאן, לא מובילה את הצדיקים למבורכים. הפרת צו, גזר דינך הוא מוות או משהו אכזרי דומה”, הסביר פובטור.

“אילו שטויות! אבי יתחשב בי, הוא לא יעמיד אותי לדין”, אמרה בגיחוך וביטלה את דבריו בהנפת יד בעודם יוצאים מן המערה.

“האדס רותח מזעם!”

“הנה היא!”

“תודיעו להאדס!”

היו מעט הלחשושים ששמעה מפי הנשמות שחלפו בדרכיהם.

“הוא לא יעשה לי כלום!” מקריה צעקה על פובטור שעד כה שתק למשמע תוכן הלחשושים.

“הוא גזר עליך בכי נצחי על הבעת תשוקה טבעית, אני לא הייתי סומך על רכות לבו”, אמר פובטור.

“אז מה עושים?!” מקריה צרחה מתוך אבדן עצות.

“הרגעי, לכאן הוא לא יגיע. לא הרבה יודעים, אבל האדס מפחד פחד אימתני מטרטרוס. הוא דורך את רגלו כאן רק אם אין לו ברירה”, הוא טען.

“ומתי אין לו ברירה?”

“שאלה טובה. האמת היא, שישנו הסיכוי שהוא מעולם לא דרך רגלו כאן ושאיש לא דן בכך מרוב אבסורד שזה לא עלה בדעתם, או פשוט מורא”, הוא אמר והחליף צורתו למכונפת בעודו מתעופף מעליה.

“אתה יודע לאן הולכים?”

“חשבתי שאת יודעת, הרי אמרת שאת יודעת את הדרך לבדך”, הוא ענה והביט בה במבט שופט.

“אתה יודע שזה לא היה נכון”

הוא לפתע הרים אותה בעודו מעופף. הוא הצביע על גרם מדרגות אדיר שהיה ניתן לראות מנקודתם מרוב שהיה כה רם. המדרגות האלו, בניגוד למדרגות בפתח מקדשה של ניקס, נראו כנצחיות באמת. אמנם, הן לא היו רחוקות יותר מדי מן המקום בו הם תצפתו עליהן; טרטרוס לא הייתה כבירת ממדים כפי שרבים נטו לחשוב, הרי במילא רוב שימושה היה כצינוק להענשה נצחית או לאפסון היצורים הכי אפלים שידע העולם.

בדרכם לא פסקו לחשושי הנשמות המעונות של טרטרוס. אופי הלחשושים היה זהה כמעט תמיד, משהו בנוגע ללהסגיר אותה לאביה. למזלה, לנשמות המתים לא באמת הייתה יכולת לבצע דבר מה, הן רק המשיכו למרר ברוע כפי שהיו עושות בעולם החיים, רק ששם כנראה היו מיישמות את רצונן ומוסרות אותה לאביה בפועל.

“אתה חושב שהוא יודע שאני כאן?” מקריה שאלה כאשר הגיעו לגרם המדרגות.

“הוא יודע שאת כאן”, הוא אמר בביטחון מלא.

“איך אתה בטוח כל-כך?” היא שאלה.

אולם פובטור, בניגוד למקריה, שתק מאחר והיה עסוק בלהאזין היטב למשמע לחשושי הנשמות שעקבו אחריהם בדרכם ופלטו את דברי ההתרחשויות טרם התרחשו.

“הצייד כבר מריח אותם”, אחת הנשמות לחשה.

“הוא ישסע בהם שיניו”, נשמה שנייה הוסיפה.

“בטריפה אחת, כראוי”, השלישית סיכמה.

“כי ממש ברגעים אלו קרברוס עושה דרכו בריצה לכאן דרך המדרגות האלו שמאיזושהי סיבה מטופשת אנחנו לא נעים מהן”, הוא תפס בידה והם החלו לרוץ. בעודם רצים, המדרגות ואדמת טרטרוס כולה החלו לרעוד, כאילו מישהו חובט בהם בעוצמה. הם כבר לא יכלו לרוץ מאחר והאדמה הקפיצה אותם בכל פעם בה הרימו רגליהם לחידוש המרוצה. הוא הצמיח שוב כנפיים והרימה מן האדמה. במבט לאחור, יכלו לראות את מפלצת הכלב העצומה בעלת שלושת הראשים עושה דרכה במהירות בזק מטה בגרם המדרגות.

כאשר התמתנו הרעדים עד שפסקו לחלוטין, הוא הפיל את עצמו יחד עמה בתוך עמק נסתר.

“איך ידעת שהוא ירד?!”

“נשמות מתים הן מעצבנות לעתים, אך שווה להאזין, לרוב האמת שגורה בפיהן”, הוא הסביר. שניהם עדיין חשו את להט המרדף.

“בחיים לא נתקלתי בקרברוס ואת כל ילדותי ביליתי בארמון”, היא אמרה ולאחר מכן שניהם השתתקו. תחושות הרעד בגופם פסקו והם חשבו שהסכנה חלפה, לכן הם הרשו לעצמם להרהר במחשבות שלא הספיקו להעלות תוך כדי מנוסה.

“הוא לא רוצה אותך בחיים”, פובטור אמר באנחה.

“הייתי צריכה להגיד לה לא. להמשיך לבכות כל חיי עדיף על מוות בידי המפלצת הזו”, היא פרצה בבכי.

“תראי, לטעמי זו בדיוק הסיבה שדווקא אותך היא בחרה. החיים שלך בממלכה, ואני לא מתכוון לפגוע, היו די עלובים, אפילו עלובים מאוד. היה לה ברור שלא תסרבי תמורת הסרת הקללה הארורה ההיא”, הוא הסביר.

“חשבתי שהסיבה היא הנבואה המטופשת ההיא!” היא כעסה.

“נבואה צריכה הנעה כדי להתקיים, באותה מידה היא יכלה פשוט לוותר על מרד בבית המלוכה של עולם המתים מתוך בחירה. הנבואה קיימת כי לניקס מאס בהאדס ופרספונה, ולא רק לה”

“אבל אני לא רוצה למות”, היא אמרה כשידיה חופנות את עיניה, מנסות לנגב את הדמעות כאשר עיניה בעלות האישונים הצהובים לא מפסיקות להפיק אותן מתוכן.

“אני אלחם למען זה”, הוא אמר ואחז בכף ידה תוך כדי ליטופה.

“ומה אעשה בלעדיך?! אני חסרת ישע לצאת כך לעולם! ועוד לנסות להפיל את שלטון אבי?! אפילו כלב מרייר מאיים עלי!”

פובטור חשב לרגע ותהה כיצד להיפטר מן האיום הזמני שהפריע להם בהתחלת הוצאת תכניתם לפועל.

“אל תפחדי ותעשי מה שאני אומר לך”, הוא אמר, פרש כנפיו והתעופף עמה חזרה לאיזור בו קרברוס פיזר טרור. הוא הניח אותה באמצע שטח פתוח, כך שלא היה לה היכן להתחבא.

“מה אתה עושה?!” היא צרחה.

הוא הספיק להיעלם כאשר האדמה שוב החלה לרעוד מצעדי מרוצה כבדים של חיה אימתנית שהתקרבה לשם.

“פובטור!” היא צרחה בעודה מתרוצצת במקומה, מחפשת לאן לנוס. מרחוק יכלה לראות את המפלצת מתקרבת אליה בצעדי ענק.

קרברוס היה ממש במרחק נשימה ממנה כעת. היא ראתה את מותה, היא הכינה את עצמה נפשית לתחושות כאב שלא יתוארו על ידי כל נפש חיה. לפתע, מעליהם הופיע צל אימתני לא פחות מקרברוס.

אריה שחור, מכונף ועצום, בעל שאגה נוראית נחת בדיוק לצדם ודחף עם גופו הענק והחסון את קרברוס הרחק ממקריה. הוא שאג שוב שאגה מחרישת אוזניים על כלב הצייד התלת-ראשי שכבר לא נראה כה מאיים לעומתו. קרברוס נרתע מעט תחילה, אך שב לסורו ורץ לכיוונו על מנת להשיב בתקיפה, הוא חשף שיניו ונשך את רגלו של האריה כה חזק עד כדי התמוטטותו.

בינתיים, מקריה ניצלה את הסחת הדעת שיצר האריה ורצה לכיוון אחת מרגליו האחוריות של קרברוס. היא תלשה את אחת מציפורניו החדות בכוח, שנבע אך ורק מהפחד הרב בלבה, כאשר זה שחרר מפיו יללת בכי אימתנית שכנראה נשמעה גם במעלה המדרגות עד לממלכת השאול. היא לא בזבזה זמן ושרטה אותו ברגלו תחילה, כשזה התכווץ מטה מכאבים, תקעה את הציפורן הענקית והחדה בבטנו. דם רב נשפך מהמפלצת האיומה שנפלה על האדמה מכאבים וזעקה ביללות איומות תוך כדי.

האריה, בהבנה שהסכנה כבר גוססת מכאבים, הרשה לעצמו לשוב לצורתו המקורית בתור פובטור. מקריה קרעה חלק משמלתה האדומה וליפפה על השריטה העמוקה למדי ברגלו.

“אלו לא רק החיים העלובים שהיו לך שבגללן נבחרת לקיים את הנבואה. יש בך חכמה ויצר לוחמה שלא יבייש את אתנה”, הוא אמר בעודו מתיישב ומהדק את הקשר.

“חכמה? לא יכולתי להבין אפילו שאבי ירדוף אותי עד כדי רצח, למרות שזה ברור מאליו”, היא ענתה והתיישבה לצדו, שניהם צפו בקרברוס נושם את נשימותיו האחרונות תוך כדי.

“זה לא שלא יכולת להבין, לא רצית להבין. לא רצית להבין שאין לך באמת מישהו בעולם, מי רוצה להבין דבר כזה?”

“עדיף להבין את האמת, עד כמה שהיא קשה, היא שווה פי אינסוף מן השקר היפה. לו יכולתי לחזות שהוא ירדוף אותי, לא הייתי ממהרת לצאת מכאן”, היא הסבירה.

“חשבת שיש לך לאן לחזור, זה בסדר”, הוא אמר ונגע בכתפה. קרברוס כבר עצם עיניו ומת לנגד עיניהם.

“אני עדיין מרגישה תמימה מדי שחשבתי כך”, היא אמרה ונשענה עם ראשה על כתפו.

“את הרגת את אחד היצורים הכי מאיימים בשאול בצורתך כך! אפילו בצורת ספינקס אימתני לא יכולתי להביס את קרברוס, ואת בקלות הפעלת את ראשך ופעלת בדיוק ובביטחון כבירים! את צריכה להפנים מה זה אומר עליך!” הוא אמר וחבק אותה בזרועו.

“לאלתר לפעמים משתלם?”

“אלתור?! מה שאני עשיתי היה לאלתר! איך שאת פעלת הוא פשוט מדד לכיצד נוהג גיבור אמיתי במצב אמת! כל הכוח הפיסי שבעולם לא יביס את העצמה שבחכמה!”

“בוודאי אמך הטילה עליי איזשהו כישוף”, מקריה ניסתה להסביר לעצמה ולו את הסיבה לפעולתה.

“אמי אלה עצמתית מאוד, אם לא הכי, אבל היא לא מחלקת תכונות גיבורים. את בורכת במתת אתנה ובוזבזת על ידי אביך כל הזמן הזה בהובלת נשמות תועות ממקום אחד בשאול למקום אחר בשאול!”

“נשמות צדיקים”, היא תקנה.

“גם נשמות צדיקים הן נשמות תועות, אין שום הבדל בין המתים. זו סתם צורה בה האלים מערימים על בני האדם לציית להם”, הוא הסביר.

“אבל זו רק פעם אחת! אין לך שום צורה לדעת אם במצב שונה יכולתי לפעול בצורה דומה, אין לי אפילו דרך להגן על עצמי אם אצטרך באמת!” היא התלוננה.

“מקריה, את יודעת במה ידועים הקיקלופים?”

“בכיעורם”

“גם, אבל הם הנפחים הטובים ביותר ביקום כולו”

“חשבתי שזאוס שחרר אותם מטרטרוס”

“הוא שחרר אותם, אולם יש כמה שנותרו כאן מבחירה, הם פשוט לא כלואים. בכל מקרה, אנחנו הולכים להכין לך חרב”, הוא אמר וניסה להתרומם בלא הצלחה.

“לעזור לך?” היא אמרה והושיטה לו יד תוך כדי שהוא לא מתייחס להצעתה ועולה מן הקרקע באמצעות כנפיו.

“לא”, הוא אמר וחייך אליה.

מלכת השאול – פרק 4
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (3)

אני לא נוהג לעשות זאת כאן, אבל זאת השגיאה היחידה כל הפרק אז זה לא משהו רע.
*נשמות תועות
זה מעניין לראות איך מישהו מיישם רעיונות שגם אני חשבתי עליהן פעם בצורה שונה. מעניין מאוד! (ספציפית הקיקלופים. עכשיו אני סקרן לראות איך כתבת אותם!)
שאלותיי לפרק:
1) ואוו אוקיי אז האדס ממזר דיי קר. כאילו, אני יודע שהיא בת חורגת או ממזרה או משהו כזה… אבל להרוג אותה? טיפה קיצוני, לא?
2) לא מתכוון להתלונן, אבל… הם כבר בשאול. מה יקרה בדיוק כשהיא תמות?
סך הכל זה היה פרק נחמד, מחולק בצורה טובה, יש אפילו קליימקס קטן. כמו ששמעת אותי… מחכה לבא!

10/02/2018 14:14

    שמחתי שסיקרנתי אותך! )בנוסף לכך גם תיקנתי(.
    לגבי השאלות:
    1. היא לא בתו החורגת, היא למעשה לפי הסיפור, בתו היחידה. ישנו סיפור הרקע להולדתה שכתבתי באתר שבו ניתן להבין במקצת אודות דמותו כאב. בכל אופן, פשוט אקצר לך ואגיד שהוא דמות מאוד רכושנית וקנאית. מקריה היא בתו עם הנימפה מינתה שהייתה נוהגת לענוד פרח לשיערה. הוא היה לבן. כשמקריה נולדה ונודע על כך לפרספונה היא הפכה אותה לעץ מנתה. מקריה לא חדלה לעולם לבכות והאדס היה נואש. בסופו של דבר, הוא לקח אותה לעץ שהיה פעם אמה וענד לה את הפרח היחיד שבצבץ על העץ – הלא הוא הפרח שענדה פעם מינתה לראשה. בכל מקרה, הפרח כושף לכך שייצג את בתוליה של מקריה וכאשר היא עשתה מעשה אוהבין לראשונה הוא הפך אדום והאדס הענישה על כך בצורה המתוארת בסיפור, בנוסף לכך שאין ביכולתה לחדול מלבכות. )חסכתי לך קריאה של כל הרקע בעקרון(. בקיצור הוא דמות מאוד אזכרית. אגב הזכרת ממזרות, מלינואה, דמות אחרת שגם מוזכרת בסיפור, היא בתה הממזרה של פרספונה מזאוס. אותה העניש האדס באכזריות יותר מאשר את מקריה, מה שגם נותן קצת רקע לדמותו )אגב, הסיפור על מלינואה הוא לא פרי יצירתי, האדס באמת תלש מעליה את עורה כאשר גילה שהיא בתו של זאוס מפרספונה(.

    2. הם אמנם שוכנים בשאול, אך הם אינם בגדר מתים. גם האלים שוכני השאול פחדו פחד רב מהמוות לפי המיתולוגיה היוונית, זו לא איזו המצאה שלי. אני מניחה שלמתים הרבה פחות כוח מלחיים בעולם המיתולוגיה שכן לא היה ביכולתם לעשות הרבה.

    10/02/2018 14:59

    אה וסורי שהכל מסורבל בתגובה, אני כותבת מהטלפון

    10/02/2018 15:01
סיפורים נוספים שיעניינו אותך