שלום לכל הקוראים והקוראות, הכותבים והכותבות, עבר הרבה זמן… לפני שנתיים בערך התחלתי לכתוב סיפור. זה היה משהו חדש לי ולקח לי די הרבה זמן. כשסיימתי לכתוב אותו חיפשתי לפרסם, […]
בחשיכה הוא יושב, על ספסל ישן בגינה הציבורית, רוב שעותיו מאוחרות הן, לבוש בחליפה שחורה ונקיה למשעי. הפעם זה אדון גורדון, הוא כבר לא יחזיק מעמד הלילה, הגרורות הגיעו לכל פינה אפשרית בגופו וצריך להעביר אותו אל הצד השני. ככה נראים ימיו, מרביתם מלאים באנשים מבוגרים שחייהם מגיעים לקיצם, מידי פעם באים אלו שזמנם הוקדם, התנגשות מכוניות, מחלה חשוכת מרפא או אנשים שחרצו את גורלם בעצמם. בכל פגישה מחדש עולות אותן השאלות, מי אתה? מה קרה? למה אתה כאן? בבקשה אולי תיתן לי עוד קצת זמן? בבקשה? ובכל פעם יושב הוא בסבלנות ומסביר, שזהו, כאן זה נגמר ושאי אפשר עוד קצת זמן והגיע הזמן ללכת, שהוא רק ממלא את משימתו. מעולם לא בחר את תפקידו, הוא יצירה של אין סוף, של זמן ומרחב. ותמיד כששאלותיהם נענות, כשההבנה מחלחלת, עולה חיוך קטן של השלמה, של קבלה. כשנכנס לביתו של מר גורדון באותו לילה, שום שאלות לא נשאלו, שום בקשות או תחנונים, רק חיוך קטן של קבלה, של אנחת רווחה, שסוף סוף הגיע הזמן ללכת.
כבר שנתיים שאני לא מצליח לכתוב כלום, ערימות של בקבוקי וויסקי ריקים ממלאים עכשיו את מה שהיה פעם חדר העבודה. דירה קטנה בפלורנטין וחתול, מי צריך יותר מזה. בפיצוציה הקטנה […]
שתי דפיקות בודדות, רועשות, נשמעו על הדלת, ולפני שהספקתי להגיב היא נפתחה. מישהו כאן חסר סבלנות. "מה זה??" נזעקתי. הענק הירוק נכנס אליי לחדר, עם חלוק ורולים בשיער. "אמרתי לך […]
כשכריס השתחרר סוף סוף מהאינפוזיה, הוא ברח מאוהל המרפאה. הוא ידע שהרופא בטח יכעס, והוא ידע שהוא לא שוחרר רשמית, אבל הוא היה חייב למצוא את מייק ודניאל. ואולי גם […]
מייק היה במחנה השורדים יומיים כשסם ואמה הגיעו. הוא בדיוק השתחרר מבית החולים המאולתר שהוקם- כמו המחנה עצמו- על הר כלשהו בפארק כלשהו. היו יותר מדי פארקים בארצות הברית, והים […]
"סם. סם!" אמה צעקה. סם לא ענתה. אמה בדקה כל כמה זמן שסם עדיין נושמת. היא נראית מתה. אבל סם עדיין הייתה בין החיים. כשההליקופטר עבר בפעם הראשונה מעליהן, אמה […]
"אני כל כך רעבה…" נאנקה אמה. סם כבר מזמן הפסיקה להקשיב לה. נראה שכל מה שאמה יכלה לומר ביום שעבר היה "אני כל כך רעבה" או "אני כל כך צמאה". […]
השמיים היו בהירים וכחולים והשמש מילאה את האוויר בהרגשה של יום חמים ונעים. מדי פעם ענן בודד חלף לו על פני השמיים בשלווה והמשיך בדרכו מעל העיר הגדולה. לפעמים היה […]
חחח אה אני צריכה אז לסבול את זה כנראה?..הוא עצבני..שותקת כנראה,תרביץ לי קדימה,אני מקווה שאתה לא עצבני..תפסיק בבקשה אתה רואה את עצמך?אני יודעת שזה מי שאתה..אתה כן יכול לעבוד על […]
הנה חלפה לה עוד שנה, הוספת עוד סורג לכלוב. וזה מתחיל להיות צפוף מדי, אתה כבר לא מצליח לראות את הנוף. את שוכח וטוב לך, רגעי טירוף של שנאה ואושר […]
פרק 27- מנקודת המבט של איתי- ״נעמי״ אמרתי ופתחתי את הדלת של חדר מנהלת. היא הסתכלה עליי, בשוק שאני חי יענו. ״איתי פלח, מה אתה עושה כאן?״ היא שאלה בכעס. […]
אחרי שמייק התגבר על הבחילה הראשונית שבאכילת דג לא מבושל, הוא סוף סוף הצליח לאכול. הוא ידע שהוא רעב מאוד, אבל עד עכשיו הוא לא הבין כמה באמת הוא היה […]
חודש עבר לו, ואנה ופיטר כבר התמקמו בבית קטן באטליה. היחסים בניהם היו מדהימים. הם אהבו אחד את השניה יותר מכל דבר אחר. למרות כל מה שעברה אנה בשואה, אנה […]
לאחר שאכל הרבה ושתה שני בקבוקי מים, כריס היה סוף סוף כשיר לדבר נורמאלי. "אתה בטוח שלא היה שום דבר מיוחד במקום בו הגל פגע בכם? שום שלט גדול, בניין […]
בעוד סם שוכבת על האי הקטן, גופה במים וראשה על ערימת החפצים, היא חשבה על כל הדברים שהיא לא הספיקה לעשות. הרעב כרסם בבטנה והצמא שרף את גרונה, ועייפות אדירה […]
לקח לכריס כמה זמן להתרגל לצלצול באוזניו. כשהצלצול נעלם לבסוף, מוחו היה פנוי להתרכז בפקיחת העיניים. הן נפקחו. הוא הרגיש שהרגל הימנית שלו תקועה בין שני עצמים מרוסקים, שכנראה מנעו […]
20 ביוני, 2014 – חיפה "זהו, הסיוט הזה נגמר ומתחילים החיים החדשים שלי, סוף סוף!" חשבתי לעצמי רבע שעה לפני שהפעמון צלצל והודיע על סיום שנת הלימודים ותחילת חיי החדשים! […]
לכמה רגעים נהדרים, הכול נראה שקט מאוד. אבל אז הרגעים האלה התחלפו ברגעים מפחידים, סוערים ובלתי נגמרים. רגעי הסערה. שתי הסירות המאולתרות היטלטלו במים הסוערים. הגשם הכה בפניו של כריס, […]
הם ישבו בבית ממוצע. לא קטן מדי, אך לא גדול מדי. עברה שנה, והם חזרו להיות משפחה מאושרת, בדיוק כמו בהתחלה. אהבתם של פיטר ואנה רק פרחה והתחזקה יותר ויותר […]
אנה התהלכה ברחובות תל אביב , בעוד איזבל לצידה. עיניה אדומות, לחיה לחות, ומחשבות לא מפסיקות להתרוצץ בראשה. עברו שנתיים מאז היא ופיטר נפרדו, כל אחד בחר דרך אחרת. אנה […]
"צריך לתת לו שם." אמה אמרה בעוד היא מחזיקה את התינוק, ויושבת על הלוח הסולרי ששט בעזרתו של כריס. היא שמחה שהיא לא לבד עם החבורה המוזרה הזאת. כריס איתה. […]
פתאום זה הכה בי, כאן, בשיעור חסר משמעות של מתמטיקה , עם סדרות והנדסה במרחב. בזמן שהמורה ברברה על סדרות. ניסיתי להקשיב. באמת שניסיתי. אבל באותה השנייה ששמעתי אותה אומרת […]
כנראה שהוצאתי את קופסת הסיגריות לא ראיתי שהיה שם גם עיתון ישן, הרמתי את העיתון מהרצפה והיה כתוב שם, ״אחד האסונות הכי גדולים שקראו מקום המדינה, מטוס שטס לארצות הברית […]
"אז מה עושים עכשיו?" דניאל שאל. הוא עמד מאחוריי כולם, וליטף את גילבור. התינוק ישב ומלמל מילים לא ברורות. "אני חושבת שצריך להתחיל לזוז. לא משנה לאן, פשוט לזוז. הרי […]
"הצילו!" כריס צעק יחד עם אמה. הם היו תקועים על חתיכת קרש גדול, נסחפים להם בין רחובות לוס אנג'לס המוצפים, עד שנעצרו ונתקעו בין עמוד תאורה מתפרק למשהו בלתי מזוהה […]
מייק התעורר בגלל משהו מחוספס ורטוב, שעבר על פניו. הלשון של גילבור. בדרך כלל הוא היה מנער את גילבור ממנו, אבל העובדה שהוא נמצא לצידו, גרמה לו להרגיש בטוח. הוא […]
הרוח נשאה את סם שאחזה חזק ככל יכולתה בדניאל הקטן, שניסה להתנתק מאחיזתה המכאיבה של אחותו. היא עצמה את עיניה חזק, מתפללת שהסערה הזאת תיקח אותה לארץ עוץ, כמו את […]
