Lior72
לעיתים, על מנת לחיות, אדם מוכרח למות

משאלה אחת אחרונה

Lior72 22/05/2022 342 צפיות אין תגובות
לעיתים, על מנת לחיות, אדם מוכרח למות

ההחלטה פגשה אותי בערב קיץ נעים, להסתלק לאלתר עם קץ עשרים ושבעה אביבים. גררתי את עצמי במעלה גרם המדרגות בעל כורחי. גן רחב קיבל את פניי, וכל הנשמות עלצו על כר הדשא, צהלו תחת צילי העצים, נשכבו בינות מטעי הפרחים. תחילה תהיתי בדאגה מהו הגבול, והאם גם כאן אהיה לפות וכבול. פקיד זוטר, או "מלאך מרום" לדבריו, נפנה אליי ושאל בגאווה, "ובכן, מה דעתך?". חייכתי בנימוס, אך מתוך הרגל בלבד. נשאתי רגליי משם ולא הסתכלתי לאחור. לא ציפו לי במשרד הראשי. ראש המנהל היה תחוב בין ערימות ניירת. ישבנו לשיחה. הוא נעצב למשמע דבריי, ובתור פיצוי הציע לי משאלה. "העולם בכף ידך," אמר וחייך. אני רק רוצה לישון, עניתי. חיוכו נמחק וארשת פניו עטתה בלבול. "רגע, תן לזה עוד מחשבה… לא תרצה לחוות משהו אחר?". נעמדתי והשבתי לו בתקיפות עייפה: תודה רבה, אבל לא תודה. פער לי בור רחב להשליך לתוכו את התודעה. הוא שמט את כלי כתיבתו והביע תמיהה מוחלטת. צעדתי אחורנית והוספתי כבדרך אגב, אני מעריך את הרצון הטוב, באמת, רוב תודות, אך סלח לי, היה שלום, ולא להתראות.

*****************************************

כך עזבתי, זחוח במידת מה, והתיישבתי על ספסל בקרבת מקום. תחושה זרה התגנבה לתוכי והחלה להתפשט בחזי. אינני בטוח אם היה זה פועלו של המנהל, או שמא הרכב האוויר המיוחד בגן, או שהייתה זו מחשבה שצצה לפתע. אכן, נתפסתי לא ערוך, והתחלתי לתהות לגבי מצבי הנוכחי. ובהדרגתיות, התחלתי לחוש חופשי וטהור, כאילו נטלי העולם הקודם התפוגגו להם מעלה והתמזגו עם ענני השמיים, ודף חדש, לא, ספר חדש לחלוטין נפתח בפניי, דפיו החמימים נקיים מכתב, והם קוראים אליי, מתחננים ומשתוקקים לטעמו של דיו. חזרתי אל המשרד. המנהל קם מכיסאו וחייך אליי. "ציפיתי לשובך," אמר לי. ישבנו, הוא צפה בי בעיניים חולמניות, ואילו אני שילבתי רגליי, השענתי סנטרי על כף ידי, והמשכתי להרהר שעה ארוכה טרם פציתי את פי לדבר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך