"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 5
הארון היה מלא בבגדי בית ספר: חולצות אפורות ומשעממות, חצאיות שחורות ארוכות ועוד הרבה ביגוד משעמם. לא היה מקום לבגדים שהבאתי מהבית אז החלטתי פשוט להשאיר הכל במזוודה.
לא היו לי אנרגיות לכלום וכל מה שרציתי היה להיכנס למיטה. הורדתי את הבגדים מהנסיעה, זרקתי אותם על הרצפה, והתחלתי לחפור במזוודה בשביל למצוא פיג'מה. עד שמצאתי טרנינג אפור נוח וחולצת בטן לבנה רופפת שממש אהבתי לישון בהם, פיזרתי את כל הבגדים על הרצפה. כל החדר היה בבגדים ונעליים שהוצאתי.
שיהיה…
נכנסתי למיטה, התכסתי, ועצמתי עיניים. ברגע שמצאתי את התנוחה המושלמת דפקו בדלת.
זה פשוט לא אמיתי.
"מי זה?" צעקתי מהמיטה.
-"ג'ו." ענה לי אותו הקול מלפני חצי שעה.
"מה את רוצה…?" שאלתי בעייפות.
-"את יכולה לפתוח לי?"
קמתי בחוסר רצון מוחלט וניגשתי לדלת.
"כן?" שאלתי ופתחתי חריץ קטן.
-"אני יכולה להיכנס?"
פתחתי את הדלת לרווחה והושטתי את היד רומזת לה שתכנס.
היא נכנסה והתקדמה קצת הצידה, עד שמצאה מקום שאפשר לעמוד בו, מתמרנת בין הבגדים כמו בתוך שדה מוקשים מתאמצת לא לדרוך על שום דבר.
צחקתי.
-"יפה סידרת פה." ג'ו אמרה וצחקה גם.
"רצית משהו?" שאלתי רומזת לה שתתחיל לדבר. מקווה מאוד שיש לה סיבה טובה והיא לא סתם הקימה אותי מהמיטה.
-"אה כן, אני מבינה שאת בטח רעבה אחרי הנסיעה לפה, וחשבתי אולי תרצי ללכת איתי לארוחת ערב?" שאלה בנחמדות.
באמת הייתי קצת רעבה, אבל לא היה לי חשק למבטים של כולם. לפגוש עוד ילדים ולתקשר עם בני אדם לא היה כרגע בסדר העדיפויות שלי.
"האמת שאני קצת עייפה…" התירוץ הכי עלוב בעולם. האמת היא שלא רציתי פשוט להכיר את כל הילדי שמנת האלה ומבחינתי היא בדיוק כמוהם.
-"תכירי פשוט את החברים שלי ועוד כמה, יהיה כיף אין על הארוחות ערב בקימריה." היא חייכה בהתלהבות.
"לא רוצה… לבאס אבל באמת שאין לי כוח." אמרתי וקיוותי שהיא תפסיק ללחוץ.
-"איך שאת רוצה…" היא אמרה בטון קצת מבואס. לקחתי את כל הבגדים שחסמו לה את הדרך וזרקתי אותם הצידה בשבילי שהיא תוכל לצאת. היא הסתכלה עליי, אולי קיוותה שאני יסכים בכל זאת ואז הלכה לכיוון הדלת. שנייה לפני שהיא יצאה היא הסתובבה אלי ואמרה:
"את ידעת אליסון, אני לא נגדך. אני לא יודעת מה עברת או למה הגעת לפה, אני לא יודעת מי את ומה הסיפור שלך אבל אני אשמח להכיר, ואני אשמח אם תתני לי את ההזדמנות להכיר. אני לא שופטת אותך, אל תשפטי גם את אותי. אני תמיד אומרת שגישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול, אולי תנסי להיות קצת פחות אנטי ותתני למקום הזה הזדמנות אמתית?"
"תחשבי על זה." הוסיפה כעבור רגע, ואז הסתובבה והלכה.
זה היה רשום לי על המצח? אני באמת לא מנסה להתחבר איתם בגלל מה שאני יודעת עליהם.
או שאני לא יודעת? אולי אני באמת סתם שופטת?
לא.
סיכמתי עם עצמי שאני לא מתחברת עם אף אחד פה. לא רוצה להתחבר אל אנשים ואז כשיעיפו אותי מפה אני יתגעגע. לא רוצה להיקשר יותר לאנשים, כשעשיתי את זה פעם קודמת זה נגמר לא טוב. גם על מה יהיה לי לדבר איתם? אין לנו שום דבר במשותף!אנחנו באים ממקומות כל כך שונים!
ואולי הם בני נוער כמוני?
התייאשתי מכל המחשבות שרצו לי בראש והחלטתי שמכיוון שכבר סירבתי לה, אין הרבה מה לעשות, ופשוט הלכתי לישון.
תגובות (1)
אהבתי, למרות שאני כותב בז'אנר אחר.
תמיד טוב להתנסות בדברים אחרים! (רמיזה)